EmmaBloodyHand
קריפיפסטה שהמצאתי.. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמפרסם. (שכחתי משהו?) לא משנה. תגיבו!

הסיפור על אמה-יד-מדממת

EmmaBloodyHand 13/01/2015 1802 צפיות 2 תגובות
קריפיפסטה שהמצאתי.. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמפרסם. (שכחתי משהו?) לא משנה. תגיבו!

זה קרה בחורף, ביום שלישי, ה-25 לדצמבר.
הקור העז הקפיא אותי עד לעצמותי והחדיר באצבעות ידיי מדקרת כאב מייסרת, ומתוך רפלקס הכנסתי אותן חזרה לתוך כיסי המעיל.
רעדתי מקור. אמי לא תשמח לגלות שנעדרתי מהלימודים היום, לכן לא יכולתי לחזור עכשיו הביתה. החלטתי לחפש מקום בו אוכל להשתמש בשטר המקומט שיש לי בכיס – חמישים השקלים שעוד נותרו לי מהפעם האחרונה שהסתובבתי כך ברחובות.
המשכתי אל הרחוב הסמוך. נכנסתי לחנות אחת, לא גדולה במיוחד, של פרחים מקסימים וריחניים. הסתובבתי בחנות הקסומה והרחתי כל פרח שהיה שם – מהנרקיסים הלבנים והעדינים עד לפרגים בעלי הצבעים העזים.
לפתע נשמע קול חלש, "ילדה, את לא אמורה להיות בבית הספר היום?"
הסתובבתי באטיות. מאחוריי עמדה אישה מבוגרת, בעלת שיער אפור, כמעט לבן, המרכיבה משקפיים סגולים נוצצים.
"אה…" ניסיתי לנצל את העובדה שאני נראית מעט מבוגרת לגילי.
"לא.. אני… אני כבר לא לומדת." אמרתי בקול חלש וחסר ביטחון.
"בסדר, גברתי." קרצה אלי והצביעה על המעיל שלי, מאחוריו בצבץ הסווטשרט האפור שלי, עליו מודפס סמל בית הספר.
התחלתי לסגור את רוכסן המעיל במהירות, אבל הגברת הניחה את ידה הדקיקה על כתפי ולחשה, "אל תדאגי, אני לא אספר."

לאחר שיצאתי מחנות הפרחים, נופפתי פעם אחרונה אל האישה הנחמדה ופניתי ימינה. המקום הראשון שראיתי היה בניין בעל שתי קומות, שמעל דלתו היה שלט גדול, בו היה כתוב "ספרייה".
אני, בתור ילדה, מאוד אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי אימה, כך שהתפתיתי ומיד פתחתי את הדלת בתנופה נכנסתי אל המבנה.
עליתי במדרגות התלולות העשויות שיש והגעתי לקומה השנייה. מולי עמדו שני חלונות זכוכית גדולים, ביניהם דלת שקופה. מאחד החלונות הספרנית נופפה לי לשלום. לאישה היה שיער שחור, מעט מאפיר, שהיה אסוף בתסרוקת הדוקה, ולבשה שמלה מפוארת וצנועה כאחד; למרות שנראתה גברת מאוד נוקשה, היא הסתכלה עליי במבט רך ואוהב, ועיניה התכולות והמאירות הזמינו אותי להיכנס.
"ילדה, את לא צריכה ללמוד עכשיו?" שאלה ברוך.
"לא. אני כבר לא צריכה ללמוד." אמרתי הפעם בקול בטוח והחלטי.
"בסדר." אמרה בחיוך קטן.
פתחתי את הדלת הכבדה, שעליה היה תלוי שלט בו היה כתוב, "ספרים לנוער." חלפתי באטיות על פני מדפי הספרים, ונעצרתי מול מדף נמוך, קרוב לרצפה, אשר היה גדוש בספרי אימה.
רוב הספרים שהיו על המדף היו עטופים בכריכה שחורה או אדומה, ושמותיהם לא משכו אותי לקרוא אותם, אך בדיוק כשהחלטתי לעזוב את הפינה הזו ולבחור ספר מקטגוריה אחרת, הבחנתי במחברת דקה שהייתה מונח על שולחן עגול, ליד המדף של ספרי הקומיקס. הרגשתי שהספר מושך אותי להתקרב אליו. רגליי התקרבו לאט אל השולחן, בצעדים קלים ומפוחדים.
"Emma Bloody Hand" קראתי בקול כשהרמתי את הספר. כריכתו הייתה לבנה, עליה ציור מטושטש של ילדה שמעיניה יוצאים שובלי דם ארוכים, שיערה נראה שחור וחרוך ועל הסוודר שלה טביעת יד כהה. כשהפכתי את הספר כדי לקרוא את תקציר הספר, נרתעתי קלות שהבחנתי בכמה כתמים בצבע אדום כהה על הכריכה האחורית. חשבתי שזה רק ציור, אך כשמיששתי את הכתמים נגעלתי לגלות שהכתמים היו אמתיים, אך נראה שהם התייבשו מזמן.
לקחתי את הספר בניסיון לגעת כמה שפחות בכתמי הדם, וניגשתי אל הספרנית שהייתה באמצע שיחת טלפון.
"סליחה." אמרה לאיש שדיברה אתו והניחה את שפופרת הטלפון בצד, "מה את רוצה?" פנתה אליי.
"למה יש דם על הספר?" הושטתי את הספר אליה והיא בחנה אותו מכל צדדיו, פתחה אותו וקראה ברפרוף את העמודים הראשונים.
"אני מציעה לך לזרוק את זה. אני חושבת שזה לא רעיון טוב לקרוא את הדבר הזה." אמרה והושיטה לי את הספר בחזרה במהירות. "לכי, וכשאת חוזרת לפה אני לא רוצה לראות את הספר הזה אתך!"

'זה רק ספר, מה כבר יכול לקרות?' שאלתי את עצמי כשירדתי את המדרגה האחרונה, פתחתי את דלת המבנה ויצאתי בחזרה אל הקור, אוחזת בספר. כשהבחנתי בספרנית המבוהלת מסתכלת עלי מן החלון בקומה העליונה, יצאתי מטווח ראייתה והתיישבתי על ספסל קרוב.
"Emma Bloody Hand." קראתי בלחש את הכיתוב בעמוד הראשון ודפדפתי לעמוד הבא. המילים בו היו כתובות בכתב יד מוקפד ומסודר.
"זה קורה ביממה הכי קרה ואפלה בחודש, ביום בו העננים מסתירים את השמש, או בלילה בו הירח לא מופיע בשמיים והכוכבים מוסתרים על ידי העננים. אז היא מופיעה- בהתחלה נראית כמו ילדה רגילה שאוהבת לבלות עם חבריה בלילה, אבל לא, אלה לא חברים, האנשים שאיתם היא הולכת.
חזרתי ממסיבה, מאוחר בלילה. פתאום שמעתי שתי צרחות איומות, ולאחר מכן שקט.
ניסיתי להוציא את הטלפון הנייד שלי מהכיס ולהתקשר למשטרה, אך מישהו כבר הקדים אותי והניידת כבר הספיקה להגיע לשם."
צלצול הטלפון שלי עצר אותי מלקרוא את הספר. הוצאתי אותו מילקוטי והופתעתי לגלות שאחותי מתקשרת אליי.
"מה את רוצה, קיילי?" שאלתי אותה.
"למה את לא בבית הספר עכשיו?" שאלה בעצבנות.
נרתעתי.
"אממ.. קיילי, את…" לא הספקתי לסיים את המשפט וכבר היא התפרצה לדבריי, "אני יודעת שהברזת מהלימודים היום. אל תדאגי, אני לא אלשין." אמרה בקול רך. ידעתי שלמרות שאני וקיילי רבות לעתים קרובות, תמיד אוכל לסמוך על אחותי הגדולה.
כשהיא ניתקה את השיחה, הכנסתי את הטלפון בחזרה לילקוט והמשכתי לקרוא מהמקום בו הפסקתי.
"נשמעה עוד צרחה, והפעם ידעתי בבירור שזו הייתה צרחה של גבר, כנראה של השוטר שיצא מן הניידת. שני השוטרים האחרים, בחור הנראה כבן עשרים ועוד אישה מבוגרת, מיהרו לברוח מן המקום.
התקרבתי אל המקום החשוך. שם, מאחורי גדר עץ רעועה, ראיתי דמות שחורה, שכל יד שלה מחזיקה בן אדם תלוי מחולצתו, כשרגליו באוויר. היא לא ראתה אותי, כפי הנראה היא הייתה עיוורת, אבל ידעתי שכל רעש קטן יכול להסב את תשומת ליבה אליי.
היא זזה. הבחנתי שהאנשים שהחזיקה היו נער צעיר והשוטר שצרח לפני כן. שמעתי אותם ממלמלים לרחמים, אבל הדמות לא אמרה כלום.
פתאום היה רגע של שתיקה מוחלטת, כאילו ששניהם החליטו לקבל את גורלם המר, ואז, בבת אחת, הדמות הרימה את שניהם גבוה באוויר והטיחה אותם זה בזה, ראש של אחד בראשו של השני. שמעתי את קול פיצוח הגולגולת, והבנתי ששניהם מתים.
הדמות התקרבה לאט אל הגדר. חשבתי שהיא שמעה אותי, וידעתי שאם זה כך אז סופי קרוב. כשהייתה כבר במרחק של שני מטרים ממני, הבחנתי שמעיניה הריקות יורדים נחלים של דם כהה, בשערה השחור משחור היה פס לבן כסיד ועל הסוודר המלוכלך שלה היה כתם כהה בצורת כף יד.
ידעתי שרק בעוד רגע היא תרים אותי בחולצתי ותטיח את גולגלתי במדרכה הקשיחה, אבל לא. היא פנתה ימינה, יצאה דרך השער בגדר והמשיכה שמאלה, חלפה על פניי ונעלמה בחושך. הדבר היחיד שיכל להעיד על כך שהייתה שם היה הכתם האדום על הגדר, כמו שהיה על הסוודר שלה, והכיתוב האדום,
״You're next!"
מיד ידעתי שסופי קרוב.״
הרמתי את ראשי מהספר כשהבחנתי בילדה העומדת לפני. מיד זיהיתי אותה- זאת הייתה ג׳סיקה, אחת הילדות מהכיתה שלי.
״מה את עושה כאן? עכשיו נגמרו הלימודים, איפה היית כל היום?״ שאלה.
״בבקשה אל תגלי, אם ישאלו למה לא הגעתי תגידי שהייתי חולה.״ לחשתי.
״שאני אגלה?״ אמרה בצחוק קל, ״ברור שלא.״
״תודה.״ אמרתי לה בחיוך.
״מה זה?״ שאלה בסקרנות והרימה את הספר מברכיי.
״סתם, ספר.״ אמרתי.
״אמה יד מדממת? מה זה?״ שאלה אותי בזלזול.
״זה אמור להיות ספר אימה. רוצה שאתן לך אותו?״ שאלתי.
״לא! קחי את זה!״ צעקה בבהלה.
״מה?״ הבטתי על הספר שהיא הניחה בזהירות על ברכיי. העמוד האחרון היה ריק ומלא בדם שהתייבש כבר מזמן.
״מצטערת, ג׳ס, אני רוצה לגמור את זה.״ אמרתי לה ודפדפתי בחזרה לעמוד בו הפסקתי לקרוא.
״ביי.״ אמרה ג׳סיקה בזמן שהתרחקה, אבל הייתי מתוחה מכדי לענות לה.
״כתבתי את המחברת הזה כדי שתיזהרו. אם גם אתה לא רוצה שאנשים אחרים יירצחו, בבקשה, הרוס את המחברת הזו, קרע אותה לקרעים, קמט וגרוס אותה לאלפי גזרים. אם אכפת לך מהאנשים הסובבים סביבך, עשה כך. הנערה, הדמות שראיתי הלילה, שמה אמה. אמה-יד-מדממת. אבל עכשיו, כשאתה יודע עליה, היא תעשה הכל כדי לשמור את עצמה בסוד. אני כבר לא בין החיים, ועוד מעט לא תהיה גם אתה.״

דפדפתי לעמוד הבא. הוא היה מוכתם בדם כהה ויבש, כך גם שלושת העמודים שאחריו.
ובעמוד האחרון ראיתי את טביעת היד האדומה- כהה ואת הכיתוב, "You're next!" ומסביבם נקודות דם קטנות כהות.
כל מה שאני זוכרת מהרגע ההוא, זה שהסתובבתי וראיתי את אותה הדמות שעל כריכת המחברת, הדמות עם שובלי הדם היוצאים מהעיניים הריקות, שבשערה החרוך פס לבן ועל הסוודר האפור שלה טביעת דם יבשה ובכיס מכנסייה סכין מטבח מרוחה בדם טרי. היא עמדה מאחוריי, נראית מציאותית מתמיד ומוכנה לתקוף.


תגובות (2)

נדיירר תמשייךך♥

24/05/2015 20:57

    אני בת לא בן.. ^-^ ויש המשך את מוזמנת לקרוא.. פשוט תיכנסי לפרופיל שלי, יש לי רק שני סיפורים.

    24/05/2015 21:36
סיפורים נוספים שיעניינו אותך