עמוק בתוך היער

23/06/2020 499 צפיות 4 תגובות

אני רצה.

הענפים הדקים שורטים את הפנים שלי ורגלי מחליקות כל כמה צעדים על האדמה המכוסה טחב. אני מרגישה את הריאות שלי עולות באש בכל נשימה, הרגלים שלי שורפות, אבל אני לא מפסיקה לרוץ.

לפני כמה שעות ניסיתי לצעוק לעזרה, אבל מהר מאוד הבנתי שאין אף אחד שיכול לעזור לי. אני לא יודעת כמה קילומטרים כבר התקדמתי, כל מקום שאני מגיעה אליו נראה כמו קודמו; מלא עצים צפופים, האדמה מכוסה ירוק והשקט מחריש אוזניים. לא ראיתי חיה אחת מאז שברחתי. לא סנאי. לא פרפר. כאילו הכל סביבי מת.

אני עוצרת, מתנשפת. מנסה לשווא לשמוע משהו נוסף מלבד פעימות הלב שלי.

כשאני לא שומעת דבר, אני מרשה לעצמי לעצור רגע ולחשוב בפעם הראשונה על מה שקרה לי. לעצור ולנסות להבין איך לצאת מהיער הזה.

התעוררתי כאן ביער, מטושטשת עם כאב אטומי בראשי. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שמצאתי את עצמי במקום הארור הזה הוא את ג’ון, החבר שלי, יותר נכון הארוס שלי, כי באותו ערב הוא הציע לי נישואין במסעדה האהובה עלי. כשהלכנו למכונית כדי לחזור הביתה ללילה ארוטי ומלא אהבה.. אני לא זוכרת. אבדתי את ההכרה. לפני שנכנסתי לאוטו. אני זוכרת רעש מתכתי מטריד וכאב נורא בצד הימני של הראש שלי. ג’ון צועק ומנסה לאחוז לי את היד בעוד אני נופלת לחשכה.

הרמתי לפתע את היד שלי. הטבעת כבר לא על האצבע שלי, שדדו אותי? אז מה אני עושה באמצע יער שקט שלא נגמר?

היער הזה היה שונה מכל מקום שאי פעם הייתי בו; לא שמעתי רעש של מכוניות חולפות, ציפורים מצייצות או רוח נושבת בין הענפים. הכל עמד, אפילו האוויר. לא הרחתי שום דבר. לא הרגשתי לא חום ולא קור. פשוט רצתי, בורחת ממי שחטף אותי ותוהה למה הוא שם אותי פה. זה לא הגיוני.

הסתכלתי סביב, על היער האפלולי והשקט. אני רצה כבר שעות, בטח התקרבתי לסוף היער, אולי אם אמשיך ללכת אמצא כביש או אפילו עיירה, שם אוכל להזעיק עזרה וליצור קשר עם ג’ון. הוא בטח כל כך דואג לי. הוא כנראה כבר יצר קשר עם המשטרה וכולם מחפשים אותי.

האדם שחטף אותי כבר בטח איבד אותי, אין סיכוי שהוא הצליח לעקוב אחרי לכאן. אני אולי אבודה, אבל הוא לא יודע איפה אני. עמדתי זקוף, הנשימות שלי איטיות יותר, והתחלתי לחפש שביל או רמז אחר שיוביל אותי מחוץ למעבה העצים. לפתע שמעתי רעש, כמה מטרים מלפני, זה נשמע כמו גניחה שקטה. ראיתי את אחד הענפים של אחד העצים הקטנים יותר שמולי זז והתרגשות מהולה בפחד הציפה אותי. התקרבתי לאט אל העץ וחיפשתי את מקור הרעש. בהיסח הדעת הנחתי את אחת הידיים שלי על הגזע העבה והזזתי אותה בבהלה; העץ היה חם. שמעתי פתאום את הגניחה ממש מולי אז התכוננתי להקיף את העץ ולגלות את מקור הרעש, מתעלמת לרגע מהעובדה שהוא חם. כשהגעתי לצידו השני קפאתי במקומי; לא היה שם אף אחד.

אז מה השמיע את הגניחות האלו? ומה הזיז את הענף?

“לורה…” שמעתי מישהו אומר את השם שלי בקול נואש, נטול חיים. פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים שלי.

“מי שם?” אמרתי בלחישה צרודה. הרגשתי את הלב שלי פועם כאילו מנסה לקפוץ לי מהחזה והעיניים שלי קפצו מנקודה אחד לשנייה, מנסות לסרוק את היער ולהבין מהיכן מגיע הקול הזה, שיודע את השם שלי.

“הגענו לסוף הדרך…” אמר הקול. אבל זה לא יכול להיות. הקול הגיע מהעץ.

התקרבתי בצעדים איטיים, פאניקה משתקת מונעת ממני למצמץ וזיעה קרה מכסה את כל גופי. העץ מדבר. יש לו חריץ מעוות ששימש לו לפה ועיניים שנראו כמעט אנושיות; לפחות אחת מהן, השנייה כבר נראתה כמו סתם בליטה בגזע. אבל העין האחת הייתה חומה וגדולה, ממש מוכרת, היא נראתה כמו העין של-

“ג’ון?” אמרתי בפאניקה, מתפללת שאני טועה. “ג’ון זה אתה?”

“לורה…” העץ השיב לי בקול שהיה כל כך מוכר וגרם ללב שלי לצנוח. צרחתי ופרצתי בבכי, מתנפלת על העץ ומנסה לקלף את הקליפה שלו, כדי לחלץ את ג’ון מהכלא שככל הנראה היה כלוא בו. אחזתי בפיסה גדולה מהגזע ותלשתי אותה במכה אחת, דם החל לזלוג מהחתיכה החסרה ושמעתי גניחת כאב חלושה.

“לא…” העץ אמר ואני הפסקתי לתלוש את מה שככל הנראה היה חלק מגופו של ג’ון.

“איך אני יכולה להוציא אותך מכאן?” יבבתי בייאוש. קליפת העץ עדיין אחוזה ביידי, רכה וחמה, כמעט כמו בשר אדם.

“אי… אפשר…” העץ אמר במאמץ. העין הנותרת שלו מתבלטת החוצה. “חלק… מהיער” הוא הוסיף בכאב.

“לא, לא, אני לא מבינה” המשכתי לבכות. מה זה אומר? למה ג’ון נמצא בתוך העץ? מה קורה פה?

“לורה… הטבעת” העץ אמר ועצר כדי לנוח. התקרבתי אליו והנהנתי “כן, אני זוכרת את הטבעת” משכתי באפי. “דם.. יותר מדי.. דם” הוא אמר בקול שאיבד כל אנושיות.

ופתאום הבנתי. זה לא היה יער.

להמשך הסיפור מוזמנות ומוזמנים להיכנס לבלוג שלי. (https://did.li/9lmCN)

עמוק בתוך היער
דרוג הסיפור 4.4 | 7 מדרגים

תגובות (4)

ראשית, חיה (או חיים) ברוכה הבאה לאתר.
קצת באיחור, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא.
את מוזמנת להגיב לסיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. כפועל יוצא, תזכי ליותר צפיות, ואולי גם תגובות.

שנית,
הסיפור בנוי טוב, חזותית, ומזמין. עימוד, פיסוק, ריווח. מעולה.
בעברית תקנית, אין שתי נקודות. יש נקודה לסיום משפט, ויש שלוש נקודות שמשמשות למגוון תפקידי הפסקת שטף הקריאה.

שלישית, עברית.
הסיפור מתחיל בזמן הווה, ממשיך בזמן עבר, חוזר לזמן הווה, ושוב חוזר לזמן עבר. נסי להיות עקבית.
“לילה א[י]רוטי” – חסרה יו”ד. כדאי לעבור על הסיפור טרם פרסומו, לניפוי שגיאות הקלדה.
“מטושט[ש]ת” – כנ”ל.
“שיוביל אותי [אל] מחוץ למעבה העצים [היער]”.
“והזזתי אותי [אותה] בבהלה” – את היד.
יש [היה] לו חריץ ששימש” – בלשון עבר.
“ועיניים שנרא[ו]” – ברבים.
“לורה… [ה]טבעת” – בה”א הידיעה, לא טבעת כלשהי.

רביעית, תוכן.
האימה מורגשת היטב, נשאבתי יחד עם לורה אל מעבה היער.
הגילוי המוזר של לורה, שג’ון הוא עץ, מעלה תהיות על סוגת הסיפור. מוזר, אך לגיטימי לחלוטין.
ג’ון מבקש משהו שקשור לטבעת, אך אינה קיימת. איך מתקדמים מכאן?
“זה לא יער” – אז מה זה? כקורא, הלכתי לאיבוד.
איך התגלית כי זהו לא יער, פותרת את החידה?
האם זהו פרק ראשון, שאחריו “המשך יבוא”?

חמישית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.

23/06/2020 15:34

    מעריכה את הכוונה מאחורי התיקונים וההערות, אקח לתשומת ליבי.
    אני שמחה שאהבת את הסיפור, את המשך הסיפור אפשר למצוא בבלוג שלי (הוספתי קישור בסוף).

    אם אתה שונא את כולם למה אתה מגיב לסיפור שלי?

    23/06/2020 15:59

אהבתי ברמוותתת

15/12/2020 17:13

    תודה רבה!

    20/12/2020 19:03
7 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך