תגידו לי מה דעתך אני ישמח לתגובות סיפור ראשטן שאני מעלה לכאן

תחיית המתים

31/07/2015 1305 צפיות 3 תגובות
תגידו לי מה דעתך אני ישמח לתגובות סיפור ראשטן שאני מעלה לכאן

תחיית המתים:
אני רואה אותו, הוא עומד מולי. אני מרגיש את נשמותיו על פניי , כה קרות. הוא לא השתנה חשבתי, עברו להם השנים אך הוא אינו משתנה.
הרגש התערבב, שנאה עם געגוע ורצון לאהבה. ניסתי לקרוא בשמו. אך לרגע הכל השתנה, האוויר נעשה לח ומחניק, האויר התקשה בתוך ראותיי. קרירות בקעה מגופו. בחילה חילחלה בי. חיוך ענק נמתח על פני חושף את שיניו החדות, והלא אנושיות שלו, ניראו כמו תפרים של חיה. עינייו הירוקות שינו את ציבען לשחורות. כה אפלות וחסרות חיים . מביט בו באיימה !
פניו החלו להתעוות. ונשמות עזות בקעו מתוך מלתעותיו מזילות הריר. סחרחורת סיחררה את ראשי וקיבתי התהפכה בבטני. רגליי החלו לרעוד. הבטתי בו באימה. ניסתי לצעוק בשמו, כך אולי הוא יחזור להיות כמו קודם, ניסתי לצעוק את שמו בכל כוחי, אך לא בקע קול מגרוני. הדמעות זלגו להם החוצה .
לבסוף הבנתי מה נימצא מולי, אחרי ששינה את צורתו הבנתי שגם בחיים שאחרי המוות. הוא אדם נורא, אפל ורשע. אך הוא איננו עוד אדם, אלא מפלצת שטנית. הוא שד שבא לצוד אותי מכיוון שאני האחרון שניצלתי. השורד האחרון.
כעס מילא את גופי. ניזכרתי את כל אותם אנשים שאיבדתי בגללו. פניה העדינות והרכות של אחותי צצו בראשי, מחייכת אליי וכולה קורנת משמחה, והבנתי שלא אראה יותר את חיוכה השמח. הדמעות רק התחזקו. ולפתע התמונה במוחי השתנתה, עדיין ראיתי את אחותי הקטנה אבל לא מחייכת אלא את רגעה האחרון, הזיכרון המר האחרון שנישאר לי ממנה. תלוי בחדר האמבטיה, ראשה שמוט כלפי מטה ובטנה שסופה, איברייה הפנימים שפוכים ארצה וכל גופה הקטן מוכתם בדמה שלה. צמרמורת עבר בכל גופי. הכעס רק התחזק. הכאב התגבר. התמונה של אימי קפצה לראשי כל זיכרונתי עם אימי רצו כמו סרט נע. כל החוויות שחווינו יחד רצו לנגד עיניי תוך מספר שניות. ואז סופה המר קפא מול עיניי.
שוכבת על ריצפת המטבח פרוסת אייברים וחור ענקי בראש, מוחה שפוך החוצה. לא יהיו לנו יותר חוויות הבנתי. הבחילה עלתה לתוך גורני ונתקעה, האוויר לא ניכנס יותר לגופי. הרגשתי שגופי קורס ארצה. כל המראות המזעזעים שהציפו את ראשי שברו אותי. רגשות האשם החלו שוב להשתולל אצלי . אך זה עוד לא ניגמר תמונתה של סבאתי עלתה לראשי, זכרונתם של הארוחות המשפחתיות איתה ועם אמי ואחותי , שלעולם לא יהיו עוד, כל הכיף והשמחה שהייתה לנו , לא תיהיה עוד.הכל החל להתערפל והזיכרון האחרון מסבאתי נישאר . שרועה על ריצפת הסלון. עינייה מביעות בתקרה חסרות כל חיים ופיה פעור לרווחה. גופה שוכב בתוך שלולית דם, שימלתה הלבנה הייתה מנוקבת בכל גופה על ידי סכין מטבח. מלאת דם. אותו ריח שהרחתי כשהגעתי הביתה, אותו ריקבון, הציף את נחיריי.
נישארתי לבד ומה שנישאר לי זה הוא רק הזיכרון. רגשות אשם הציפו אותי. אם הייתי נישאר בבית עם משפחתי ולא יוצא לבלות. אולי יוכלתי להצילם. אינני רוצה לחיות בלעדיהם עוד, אך מותם זקוק לצדק .
התפלאתי מדוע איננו הוא תוקף אותי. הרי זאת היא מטרתו, מודע לוקח לו המון זמן. הבטתי שוב בפניו המזעזות ופיו נפתח לרווחה , הזזתי את ראשי הצידה מרוב גועל. ולפתע נשמע ברחבי החדר קול מפחיד,עמוק ורועם. \” לא התגעגעת אליי בן?\” חולשה הציפה את כל גופי וקרסתי ארצה …
פקחתי את עיניי במהירות וראיתי שאני עדיין בתא שלי.
זה הוא היה רק סיוט, כל זה הינו רק חלום רע . הקלה הציפה את גופי. הכל בסדר קולו של שותפי הציף את החדר הקטן. \”הכל בסדר, את צעקת מתוך שינה?\”
השבתי לו תשובה חיובית בזריזות.
\”אתה יודע אף פעם לא באמת דיברנו אנחנו באותו תא כבר מספר שנים ואיני יודע מדוע הינך כאן\”
שאל אותי שותפי בקול רגוע.
השבתי לו בהיסוס \” אני הרגתי את האדם האכזר שרצח את משפחתי \”
קולי רעד .
שותפי לתא זז במיטתו באי נוחות \” אי… איך.. מ.. מצ.. מצאת .. את .. הבן.. אד..ם שרצ..ח את.. משפ..ח..תך?\” שאל וקולו רעד וגימגם.
הבטתי לצדדים והתרוממתי לישיבה , התיישבתי על מטתי ואמרתי ללא כול היסוס \” בגלל שזה היה אבא האלכהוליסט שלי\”
שתיקה הציפה את החדר. עצב שטף את גופי , לא אוכל לראות , לשמוע , להרגיש מישהו מהמשפחה שלי עוד… מחשבה זו הידהדה לי בראש בזמן שבהיתי דרך הסורגים שסגרו את התא.

תחיית המתים
דרוג הסיפור 4.8 | 6 מדרגים

תגובות (3)

תגיבו תגידו מה דעתך

05/08/2015 03:55

וואי אהבתי את הקטע של הgore כל הדם והפירוטים של איך שהוא רצח אותם. אני אוהב דברים כאלו, תמשיך! ודרך אגב רושמים *סבתי

22/08/2015 22:41

    תודה קירה אני ימשיך לעלות בסגנון

    30/08/2015 15:21
סיפורים נוספים שיעניינו אותך