תעתועי ראיה

15/10/2019 203 צפיות אין תגובות

“לילה אחד חלמתי חלום משונה, בחלום קמתי, התקלחתי והתלבשתי, אך ברגע שהגעתי למראה לצחצח שיניים, ההשתקפות שלי לא עקבה אחרי, למעשה, היא הסתכלה אלי במבט כעוס והתחילה לדבר, היא דיברה על איך שנמאס לה להיות הבובה שלי ושעכשיו הגיע הזמן שאני אהפוך לבובה שלה, וכך היה, היא הרימה יד ואיתה הרמתי יד גם אני, היא הנידה בראשה ואיתה גם אני, אך הפעם לא מרצוני שלי, הייתי אסיר בראש שלי עצמי. באותו הלילה התעוררתי בצעקה, כשזיעה קרה במורד עורפי. ימים עברו והחלום המשונה הפך ללא יותר מדאגה נידחת, אבל משהו לא היה בסדר, משהו הרגיש שונה, כבר לא הייתי בטוח אם זה היה רק חלום או שמא זיכרון ישן. אם הבחירות הפשוטות ביותר שעשיתי, כמו לעלות על אוטובוס או לקחת מונית והאם להתגלח באותו היום או לא היו שלי או של מישהו אחר. אני כותב לך את המכתב הזה, מרגרט. כי אני רוצה שתדעי שזה לא בגללך. שלא את ולא הילדים אשמים באף חלק בזה. ושאני מצטער.”
מרגרט וויליאמס החזיקה את המכתב מעל הגופה המדממת של בעלה וחשבה על הטירוף שהוביל אותו למעשה הנוראי שעשה ולפני שעמדה לעזוב את החדר, היא הסתכלה פעם אחת אחרונה על בעלה המת, ובתוך העורק הראשי של צווארו היא ראתה חתיכת זכוכית גדולה ממראה שבורה, ובתוכה ההשתקפות שלה. מחייכת אליה.

תעתועי ראיה
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך