Black Widow

26/10/2014 929 צפיות אין תגובות

אור היום חודר דרך החלון השקוף, ומסמן שהגיע הזה להשקים.
אני משפשפת את עיניי בעצבנות, ומביטה במראה. נשקפת אליי נערה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, שמהפנטות את כל המביט בהן.
הנערה הזאת נראית טרודה. עייפה. רדופה.
כל מה שאני צריכה הוא רק לשטוף קצת את הפנים, אני חושבת לעצמי.
לא תיארתי לעצמי שהמילה רדופה תהייה בעוד כמה שעות כל כך ממשית…
אני מותחת את גפיי, והולכת להתארגן לבית הספר.
כשאני יוצאת מהבית, מתחיל גשם קליל. אני פותחת מטרייה ורצה לבית הספר.
כעבור כמה דקות אני מביטה בשעון. השעה היא עשר דקות לשמונה. “אני שוב מאחרת” אני חושבת לעצמי. אני מגיעה לפנייה של סמטת אלמייר, ונעצרת בפתח.
סמטת אלמייר היא דרך קיצור לבית הספר, אבל קרו בה דברים נוראים, לפחות כך מספרים. אני מביטה שוב בשעון. חמש דקות לשמונה. אני מחליטה שאני לא רוצה לאחר שוב אז אני נכנסת לסמטה.
הסמטה חשוכה מאוד, ורק עיניי חתול רחוב העומד על פח זבל רעוע ומצחין מוארות.
טראח.
אני מועדת קדימה. אני קמה מהר מנגבת מעליי את מי השלולית עלייה מעדתי. לפתע נגלית אלי תיבה גדולה בצבעי כסף וזהב מעוטרת בעכבישים גדולים חרוטים עלייה. מבלי לחשוב אני מכניסה את התיבה לתיק, אוספת את המטרייה המגושמת שנפלה על המדרכה, וממשיכה בדרכי.
כשאני מגיעה לבית הספר נשמע הצלצול. אני רצה לכיתה. שיעור מתמטיקה.
כרגיל, השיעור עובר באיטיות רבה, אך לבסוף נשמע צלצול הפעמון המסמן לתלמידי בית הספר לצאת להפסקה.. אני לוקחת את התיק שלי והולכת לקפיטריה.
אני חוטפת מגש ומעמיסה עלי קערת דגנים, שתי פרוסות לחם, חתיכת גבינה וכוס מים.
אני מתיישבת ליד החברות שלי, בת’ וגס’יקה.
אנחנו מפטפטות על הבנים בשכבה כרגיל וכאשר בת’ מתחילה להגיד כמה יפה התספורת החדשה של ג’יימס האנטי אני קוטעת אותה, ומוציאה את תיבת הזהב מהתיק.
שפתיהם של בת’ וג’סי’קה נפערות למראה התיבה.
“מצאתי אותה בסמטת אלמייר” אני אומרת.
“ולקחת אותה?” אומרת ג’סיקה כלא מאמינה.
“למה, מה הבעיה?” אני משיבה באי הבנה.
“אחרי כל הסיפורים על סמטת אלמייר, את לוקחת משם משהו?!” אומרת בבהלה בת’.
“אל תדברו שטויות זאת רק תיבה קטנה, היא רק ליופי. דרך אגב עדיין לא פתחתי אותה” אני אומרת בחיוך כדי לגרות את גס’יקה ובת’.
“ניקי, אם בא לך לפתוח אותה, בסדר, רק לא לידנו!” אומרת ג’סיקה.
“כן” מוסיפה בת’.
“מה קרה לכם היום? זאת רק קופסא. אני מתערבת איתכם שהיא עלתה בקושי 10 דולר”.
“כן. רק קופסא. מסמטת אלמייר!!” ג’סיקה נסערת כולה.
“בסדר” אני אומרת, תוחבת את הקופסא בתיק וקמה משם.
שאר היום עובר בעצלתיים, מבלי החלפת מבט עם בת’ או ג’סיקה.
אני חוזרת הביתה באוטובוס, כי בן, ילד מהכיתה שלי משאיל לי כסף קטן.
כשאני חוזרת הביתה אני מכינה שיעורים, אוכלת ארוחת צהריים, ולבסוף נזכרת בתיבה.
אני מוציאה אותה מהתיק ומניחה אותה על שידת האיפור העתיקה שלי.
כל החדר שלי מעוצב בהשראת וינטג’, לכן הקופסא מתמזגת מייד.
אני מביטה בתיבה במשך דקות ארוכות, מנסה להבין מה לא בסדר בה.
לבסוף אני מחליטה לפתוח אותה. אני מושכת באנקול ומעלה אותו כלפי מעלה. התיבה משמיעה קליק. אני מרימה את המכסה ואז..

אני מוצאת את עצמי מוטלת על הרצפה. מסוחררת, אני קמה לאט לאט. “כנראה שהתעלפתי” אני אומרת לעצמי. אני מביטה בתיבה. היא פתוחה. בתוכה יש מברשת שיער מעץ עליה חרוט גם עכביש גדול ומתחתיו הכיתוב Black Widow. אלמנה שחורה. אני מעבירה את כף ידי על שיערות המברשות הנעימות.
הראש כואב לי ואני מסוחררת. אני מביטה במראה ורואה אותה ילדה שראית בבוקר. טרודה ועייפה. בעלת שיער בלונדיני ועיניים שחורות. אני מביטה בעיניי השחורות ומנסה להבין – “האם תמיד היו לי עיניי שחורות” אני חושבת לעצמי? מבולבלת, אני שוב צונחת על הרצפה.

אני מתעוררת שוב מהעילפון כאשר כוס מים צוננים נשפכת עליי. עיניי נפקחות ואני מביטה בעיניו החומות של אחי כריס. כריס מושיט לי יד ואני מתרוממת. אנחנו מתיישבים מול המראה והעיניים שלי שוב כחולות. זאת כנראה הייתה רק הזיה. כריס שואל אותי מה קרה ואני מספרת לו על איך מצאתי את התיבה, ואיך בת’ וג’סיקה הגיבו ואיך שפתחתי אותה והתעלפתי.
“אני חושב שכדאי לזרוק את התיבה הזאת” אומר כריס ומרים אותה, בכוונה ללכת להשליכה לפח.
“לא!” אני צורחת.
עינייו של כריס נפתחות בפחד. הוא לא מגיב.
אני קולטת שהרגע צרחתי בקולי קולות.
“התיבה הזאת הולכת לפח. עכשיו” אומר כריס בתוקפניות.
“כריס, לא” אני משיבה.
“ניקי, התיבה הזאת גרמה להתעלפות שלך, אני בטוח!” הוא עונה.
“לא! אני פשוט.. לא שתיתי כבר יומיים” אני מחזירה לו.
כריס מניח את התיבה. “בסדר” הוא מסנן בשקט. “אני הזהרתי אותך”.
אני שותה כוס מיים והולכת לישון שנת צהריים.
אני מתעוררת כעבור שעתיים למגע רגיש ומדגדג בכף היד.
אני מסתכלת על כף ידי ורואה עכביש זוחל עליה.
“אההההההה!” אני צורחת בקול.
כריס נכנס בריצה . “מה קרה?!” הוא שואל.
אני מסתכלת שוב על כף ידי. אין שום זכר לעכביש.
“שום דבר. חשבתי שראיתי איזה חרק” אני אומרת בשקט.
כריס נאנח וסוגר את הדלת מאחוריו.
“ניקי, זאת התיבה הזאת. אני אומר לך, כדאי לך לזרוק אותה.”
אני לא מפקפקת בדבריו. “טוב. אתה צודק. קח אותה לחדר הזבל”.
כריס לוקחת את התיבה בידו ויוצא.
היום עובר במהירות והחשכה יורדת.
אני נכנסת מתחת לשמיכה ומתקרבלת.
כשאני קמה אני מסיטה את הראש הצידה.
אני מגלה בצד המיטה, תיבה קטנה בצבעי זהב וכסף. מעוטרת במשפט הלטיני : “You are haunted. FOREVER”
אני צורחת ומתרוממת במבט למראה. עכביש קטן ושחור זוחל לי על המצח. Black Widow קול נמוך ומצמרר לוחש לי. אט אט אני נופלת לי, אל מעמקי האבדון…

Black Widow
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך