במעבה הגונג'ל

רגע לפני ההתחלה.
תל אביב- תשס"ו
"לאלתר". זה אחד מהדברים שצמד החברים- יוסי ודודו, הכי אוהבים לעשות. הכל התחיל בבוקר אחד, משהו כמו חודש אחרי שסיימו שירות צבאי. דודו קם בבוקר עם חשק "לעוף" לאיזה טיול. הגוף שלו התרגל לזוז בלי סוף, ולשבת בבית לא בא בחשבון. את הארץ הם כבר חרשו, אז מה נשאר?
עוד באותו יום, היעד הבא שלהם היה סוכן הנסיעות ממנו קנו כרטיסי טיסה, והם סגרו על דרום אמריקה, עמוק בתוך הג'ונגל הירוק והאין סופי. למה? כי זה מה שבא להם לעשות. נקודת ההתחלה- בוליביה. סיום… גם הם לא ידעו. הכרטיס היה רק לצד אחד, ואת הצד השני בחזרה הביתה יקנו בהתאם למה שיתפתח בהמשך.
כסף לא היה חסר להם, ומה שנשאר זה רק לארוז מזוודה.
"אני לא יכול לחכות כבר יותר…" היה המשפט האחרון שיוסי אמר לדודו, לפני שכל אחד הלך לביתו, להעביר את הלילה האחרון שלפני הטיסה. הסוכן אמר שיש להם יותר מעשרים שעות על המטוס. ממש "יבוש" למהדרין.
למחרת כבר היו בשדה התעופה ובתוך מטוס הג'מבו הענק, ואחרי טיסה מתישה ואין סופית, הם הגיעו ליעד המבוקש- בוליביה, עם מצב רוח בשמים.

פרק ראשון
בוליביה- תשס"ו
"אם זה מה שהולכים לעשות לי בגיהינום, אני נהיה דתי הרגע! זה סיווווט!" דודו צרח תוך כדי שהוא מועך יתוש עוקצי שנדבק לו בצוואר והתחיל לחפור לו בתוך העור. מיליוני יתושים התעופפו מסביבם בכל מקום, וגם התרסיסים וכל השטויות שקנו לא ממש הצליחו נגדם. אבל בכל זאת הם נהנו. זה כבר היום העשירי שלהם בתוך הג'ונגלים של בוליביה, וכל יום רק מביא איתו הנאה גדולה יותר.
"בא לך לחזור לארץ? אני דווקא הייתי נשאר כאן לכמה עשרות שנים" ליוסי היתושים לא הפריעו. הוא נשם את האוויר של היער ונהנה מכל רגע.
"תראה, בארץ יש יצורים שלא מוצאים אפילו בג'ונגל. זו חיה נדירה שבצורה כללית קוראים לה "הישראלי". אבל אתה צודק, תמיד טוב לראות קצת עולם"
יוסי גיחך בקושי מהבדיחה של דודו, והמשיך לצעוד בעקבות הסימונים על העצים. כל עשרים מטר בערך היה סימון כזה, והם הלכו בעקבותיו. מסביב, לא איפה שעובר המסלול, הצמחים היה גבוהים לפעמים יותר מהראש שלהם, וגם ערפל סמיך הכביד מאוד על הראות. קולות מוזרים הגיעו כל הזמן מסביב, הם זיהו רק חלק, כמו את אלה של הקופים הרעשניים. בעיניים סקרניות הם סרקו כל מטר מסביב, נתקלים בציפורים וכל מיני חיות שלא חלמו לראות.
"תראה דודו!" יוסי קפץ לפתע והצביע על סלע גדול. הוא התקרב לשם עוד יותר. אחרי רגע דודו כבר ראה למה הוא מתכוון.
נחש גדול בצבע חום-אפור שכב שם ללא תנועה, הראש המשולש-ענק שלו נתן להם להבין מיד שיש להם עסק עם צפע. לא הצפע הישראלי, אלא אחד גדול פי כמה.
"או-הו! זה מפלצת! לא כדאי לך להתקרב לדבר הזה" דודו קלט מיד איזה סוג של נחש זה. הוא קרא כמעט על כל החיות שיש בג'ונגלים, במיוחד על המסוכנות שבהם. והנחש הזה היה בהחלט אחד מהמסוכנים. "הוא משפחה של הצפעוניים, יכול להגיע לשלוש מטר ולהזריק ארס בכמות ענקית. הוא הורג הכי הרבה אנשים כאן בדרום אמריקה. קח, קח מטר ממנו"
הם הסתכלו עוד כמה רגעים על הנחש הענק. הוא היה נראה רדום לגמרי ולא זז בכלל. בדיוק כמו הנחשים של הגן חיות. אבל לפתע הוא הרים את הראש בבת אחת והתחיל לזוז במהירות, בכיוון ההפוך מזה שלהם.
"בא נעקוב אחריו" יוסי היה מסונוור לגמרי מהנחש והוא התחיל ללכת בעקבותיו. מעולם לא ראה כזו חיה מדהימה, במרחק של מטרים ספורים ממנו. דודו לא התנגד לרעיון ועקב גם אחרי הנחש שהמשיך לזחול לתוך הג'ונגל. הוא התפתל לתוך הסבך וירד מהמסלול שלהם.
יוסי ודודו ירדו מהמסלול אחרי הנחש, ולאט לאט נהיה קשה יותר לראות אותו בתוך הצמחייה הסבוכה, שהגיעה כמעט מעל הראש שלהם והייתה צפופה מאוד. אבל לא חברה כמוהם מוותרים בקלות על כזה נחש. הם המשיכו בכיוון שלו ואחרי כמה מטרים ראו אותו שוב. הם הזיזו עם הידיים את הצמחים ופילסו להם דרך. "תאר לך הוא תופס איזה עכבר עכשיו, אני חייב לצלם!" דודו הוציא מצלמה מתיק הגב שלו והסריט את הנחש זוחל בניחותא.
הם עברו עוד כמה עשרות מטרים והצמחייה נעשתה יותר סבוכה וצפופה. עכשיו כבר היו צריכים כל הזמן לפלס דרך עם הידיים בשביל להתקדם. זה היה קשה ומתיש מאוד. בסופו של דבר נמאס להם ללכת בסבך הזה והם נעצרו. "היה יפה, אין אפס" פלט יוסי תוך כדי שהוא מתנשף ממאמץ. המרדף היה מעייף למדי, אבל בהחלט חוויה של פעם בחיים.
"בא נחזור למסלול, צריך להגיע ליעד שלנו לפני החשיכה. נשארו רק עוד שלוש שעות" דודו התעשת וסידר את התיק על הגב שלו. הוא הסתכל מסביב בשביל למצוא את המסלול ולחזור אליו. אבל הוא ראה רק ירוק בכל עבר.
"איפה זה?" שאל את יוסי.
"אני חושב לכיוון שמה, לא?" יוסי הצביע לכיוון שהחוש אמר לו, אבל הוא לא יכל לראות יותר מכמה מטרים קדימה. הצמחייה הסתירה את הראות. היה נדמה לו שמשם הם הגיעו אחרי הנחש, אבל הוא לא היה בטוח.
"נראה לך?" דודו רצה להיות בטוח.
"בא ננסה. הכי הרבה נחזור"
"יאללה" דודו הסכים והם התחילו ללכת לכיוון אליו הצביע יוסי. לפי מה שהעריך, הם עברו יותר ממאה מטר במעקב אחרי הנחש. זה לא מרחק גדול מדי, אבל גם לא קטן מדי.
אבל, אחרי שעברו יותר משערים דקות שהם נלחמו בצמחייה קשה ומסובכת, והתקדמו הלאה לאט מאוד, דודו הגיע למסקנה שמשהו לא בסדר. "עצור" הוא התנשף ונעמד על מקומו. "כנראה שזה לא כאן, היינו כבר צריכים להגיע" הוא התעייף מהמלחמה עם הצמחים שחלק מהם גם היה דוקרני.
"אז לאן נלך?" יוסי נעצר גם הוא, והביט בידיים השרוטות שלו אחרי המלחמה עם הצמחים מסביב.
"לא יודע, אבל בטוח לא בכיוון הזה. אולי…"
"אולי מה?" יוסי קטע אותו, "הזמן אוזל ואין לנו מושג איפה ללכת. אני כמעט בטוח שמכאן הגענו!" יוסי התעקש להמשיך באותו הכיוון. לא שהייתה להם אפשרות טובה יותר. הם פשוט לא הצליחו להיזכר מאיפה בדיוק הגיעו, ולמצוא את השביל בחיפוש סתם, זה כמו לחפש מחט בערימת שחט. השביל הוא צר ובקושי אפשר לראות אותו.
"אה…" דודו נאנח, ובלית ברירה המשיך באותו כיוון אחרי יוסי. הם צעדו ככה במשך יותר מרבע שעה, אבל לא הגיעו לשום מקום. בכל כיוון ראו רק ג'ונגל אין סופי, ירוק שלא נגמר.
"בא נעצור. יכול להיות שאנחנו מתרחקים מהמסלול. עדיף שנתמקד באזור הזה ונחפש טוב. זה חייב להיות רדיוס של כמה מאות מטרים מכאן" דודו התחיל להישמע קצת מיואש. דופק הלב שלו עלה קצת, ולא רק בגלל העייפות מההליכה. פחד קל התחיל להתגנב לליבו. הוא קרא פעם סיפורים על אנשים שהלכו לאיבוד בקצה העולם… אבל… המסלול הרי היה ממש כאן קרוב! איך זה יכול להיות שהם לא מוצאים אותו? כאן זה לא קצה העולם!
דודו ויוסי התחילו לחזור אחורה ולחפש את המסלול באזור. הזמן המשיך לעבור, והדופק של דודו המשיך לגבור. כשלשמש נותרו פחות מעשרים דקות להאיר, הלב שלו כבר ממש דפק בפראות. זיעה מעצבנת התחילה לעטוף את פניו, ורק הוסיפה לעצבים שלו. דודו נלחץ והפסיק ללכת.
"יוסי" הוא עצר גם החבר שלו. "הלכנו לאיבוד. זה לא טוב" הוא הסתכל ישר לתוך הפנים של יוסי.
"צודק. זה בהחלט לא טוב" יוסי אישר. הוא נשך את שפתו התחתונה, ורק הלחיץ את דודו עוד יותר. בדרך כלל ליוסי היה ביטחון עצמי גבוה והוא אף פעם לא נכנס ללחץ. אם הוא נושך את השפתיים כנראה שמשהו באמת לא בסדר…
"מה עושים?" דודו ניסה לחשוב. "להעביר כאן את הלילה זה לא נשמע טוב, ואולי אפילו מסוכן. יש עטלפים מוצצי דם, נחשים ענקיים כמו שראינו… מה נעשה?" הקול שלו נשמע לפתע מסכן ומיואש. "למה היינו צריכים לעקוב אחרי הנחש הזה!" הוא כעס ובעט ברגב אדמה שהיה מתחת לרגליו.
שקט מעיק נשתרר לפתע, ואף אחד מהם לא פצה את פיו. הם הבינו שעשו טעות חמורה כשירדו מהמסלול בשביל לעקוב אחרי הנחש. אבל עכשיו, זה כבר לא עזר להם. מאוחר מדי. הם כבר לא מוצאים את המסלול, והשמש ממשיכה לדהור בכיוון מטה.
"רק רגע!" יוסי קפץ לפתע, זה היה נראה כאילו שהוא נזכר במשהו. "זוכר שלפני שנכנסו לג'ונגלים, עוד כשהיינו בעיר הגדולה, התארחנו אצל המשפחה הזו של הדתיים?"
"כן, אני זוכר. אבל מה הקשר עכשיו? הם נתנו לך סידור תפילות למקרה חירום?" הייאוש של דודו גרר איתו גם ציניות וכעס.
הוא נזכר שביום הראשון שהגיעו לעיר הבירה, במקום ללכת למלון שיעלה להם הרבה כסף, הם התארחו אצל משפחה דתית שאחד הבנים שלה במקרה הזמין אותם כשפגש אותם ליד שדה התעופה. היה דווקא מאוד נחמד שם ובמיוחד הבן הגדול של המשפחה- בנימין, היה אחלה של בחור. אבל מה זה עוזר להם עכשיו, באמצע הג'ונגל?
"זה לא סידור" יוסי מחה. "זוכר את הבן הגדול שלהם, נו… בני" הפנים של יוסי ניסכו לפתע בניצוץ של תקווה.
"אולי תפסיק כבר להזכיר לי את המשפחה הזו ותגיד מה אתה רוצה?!" דודו צעק בכעס ואחרי שנייה נרגע והמשיך. "כן אני זוכר את בני, הבחור הנחמד הזה" דודו היה קצר רוח. מה גורם ליוסי לבלבל לו את המוח כשהמצב בהחלט לא טוב?
הקול של יוסי נשמע שוב. הוא אמר- "בני הזה נתן לי טלפון לוויני, הוא אמר שזה קולט בכל מקום שלא יהיה. אני לא רציתי לקחת אבל הוא הכריח אותי…"
הפה של דודו נפער לרווחה. "לא יאומן! איזה אלוקים גדול!" הוא חייך והרים את הידיים לכיוון השמים. "תוציא, תוציא את המכשיר הזה. עוד כמה דקות ויש כאן חושך…" אור בהיר האיר לפתע את הפנים של דודו, אור של תקווה שאולי, אולי עוד יוכלו לצאת מהג'ונגל המפחיד הזה בלי לעבור כאן לילה שלם…
יוסי לא חיכה. הוא מיהר לחטט בתיק שלו ולמצוא את המכשיר המיוחל. אחרי שהסתכל עליו למשך כמה רגעים והבין איך הוא עובד, לחץ על מכשיר ההדלקה. הלב שלו דפק במהירות. האם זה יצליח? האם המכשיר הזה יציל אותם מלעבור את הלילה המפחיד והמסוכן ביותר שעברו אי פעם בחיים?
אור ירוק זוהר נדלק לפתע בצג של המכשיר, יוסי חייך מפה לאוזן ושלח מבט מהיר לדודו שעמד בצד וצפה במתרחש, לחוץ כולו. אחרי כמה שניות המכשיר כבר היה מוכן לפעולה ויוסי מיהר לחייג את מספר הטלפון של המשטרה. זהו זה. הסיוט נגמר. עוד לא הרבה זמן הם יראו מסוק או ג'יפ מגיעים לכאן ומחלצים אותם מתוך הגיהינום הזה…
אבל יוסי נשאר בהלם כשראה איך המכשיר הגיב. השיחה לא בוצעה. על הצג נכתבה שורה קצרה: "אין מספיק סוללה לביצוע שיחה. ניתן לשלוח אות מצוקה בלבד"
"לעזאזל!" התעצבן ודודו קפץ. "אי אפשר להתקשר. אני אשלח אות מצוקה במקום" הוא דיבר ספק לעצמו ספק לדודו ורגע אחרי שלח את אות מצוקה שלא היה לו באמת מושג מה זה אומר. "האות נשלח" בישר לו המכשיר אחרי רגע. עברו עוד שלוש שניות ועוד הודעה נכתבה במכשיר. היא לא הייתה משמחת. יוסי קרא אותה באיטיות, כאילו הייתה גזר דין המוות שלו. "הסוללה גמורה" נכתב בצג והמכשיר נכבה. האור הירוק שנסך בו כל כך הרבה תקווה- נכבה.
יוסי שתק והסתכל לדודו בתוך העיניים. "שלחתי אות מצוקה. אתה חושב שזה יעזור?"
"נקווה שכן. מה שלא יהיה, צריך להתחיל להתארגן ללילה, למרות שאין לנו שום ציוד להעביר לילה בשטח. לא שק שינה נורמאלי, לא אוהל… מה לעשות, אין ברירה…" הקול שלו נשמע מיואש וכבוי.
הם מצאו את המקום עם הכי פחות צמחייה, הניחו את התיקים והתכוננו להדליק מדורה קטנה. החושך כבר כיסה כמעט את כל השמים, וניצוצות אור אחרונים הצליחו לחדור את החושך הכבד, נלחמים באפילה שכמעט וניצחה לגמרי.
בסופו של דבר ירד הלילה על הג'ונגל, משנה את האור לחושך. גם הקולות מסביב השתנו. עולם חדש קם לפתע לתחייה, יוסי ודודו שמעו מסביבם קולות מוזרים ומפחידים. האם נצליח לצאת מזה בשלום? לחש דודו לעצמו בפחד. הוא שם לב לפתע שהוא רועד. לא קר בחוץ… לחש לעצמו ואחרי רגע הבין. הוא רועד מפחד. אין להם אוהל להתגונן בתוכו ושקי השינה שלהם דקים מאוד.
אות המצוקה היה קרש ההצלה שלהם. גם האוכל שלהם הלך ואזל. אם לא ימצאו את המסלול עד מחר בלילה, הם יישארו בלי אוכל לגמרי.
הם אוהבים לאלתר ולחיות בטבע. אבל זה כבר לא אלתור. זו סכנה.
יוסי ודודו הדליקו מדורה קטנה והתיישבו ליד. הם ידעו שרוב בעלי החיים מפחדים מאש ומעדיפים לא להתקרב.
אבל זו הייתה טעות חמורה. כי בזמן שהאש מגרשת חיות, היא מגלה לאחרים את המיקום שלך, וקוראת להם. לאו דווקא לבעלי חיים, אולי גם לבני אדם.

פרק שני

"דודו…" יוסי קרא לחבר שלו שישב ליד המדורה. הוא שלח את ידו והחזיק בכף הרגל של דודו. "תראה את זה…" הוא נשמע מבוהל לגמרי והקול שלו רעד.
"ממממה?" גם דודו גמגם. בינתיים, הוא לא הסיר אפילו לרגע את העיניים מהשעון, מחכה שהזמן הארור הזה כבר יעבור. אבל ככה, כשאתה תוקע כל רגע מבט בתוך השעון, הזמן עובר הרבה יותר לאט. לפי הספירה שלו, עברה רק שעה וחצי מאז שנהייה חושך. רוב הלילה עוד לפניהם…
"הההעטלפים האלה…" יוסי הצביע על עץ סמוך, ודודו שם לב לפתע לנחיל עצום של ציפורים שעוטף את העץ מכל כיוון. אמאל'ה… הצטנף בתוך עצמו וניסה לעטוף את הגוף שלו כמה שיותר בשק השינה. אולי אלה הערפדים שמוצצים דם…
אבל העטלפים לא התייחסו אליהם בכלל, וגם דודו ויוסי הורידו בסופו של דבר את העיניים מהעץ האפל. לא נותר להם שום דבר לעשות חוץ מלחכות, באמצע לילה אפל ומחוסר ירח- אבודים בג'ונגל האין סופי. הפחד מזה שיצטרכו להעביר כאן את הלילה, התגמד מול האי ידיעה מה יהיה מחר. אולי הם לא ימצאו את המסלול, אולי הם רק יכנסו יותר ויותר למעבה הג'ונגל…
דודו שבר את השתיקה המעיקה, ואמר- "אתה רוצה לישון קצת? נעשה משמרות ליד האש". הוא זרק כמה זרדים למדורה הקטנה, שומר עליה בגודל מספיק בשביל שיראו אותה מרחוק. הם צריכים לישון ולאגור כוח למחר, בשביל לנסות ולמצוא בחזרה את המסלול שאיבדו. הם זכרו היטב שאוכל אין להם ליותר מיום-יומיים, שלא לדבר על בגדים וציוד אחר.
"לך אתה לישון קודם. אני אעיר אותך עוד מעט" יוסי הגיב.
"או-קי" דודו הסכים ונשכב ליד האש.
"כדאי מאוד שנמצא מחר את המסלול, אחרת ייגמר לנו האוכל ואז אנחנו בבעיה אמיתית. זה…"
"אל תקשקש דודו, טוב!" יוסי התעצבן ורצה להחטיף לו אגרוף לפנים. "אני חושב עכשיו על איך להעביר את הלילה הזה בלי שאיזה נחש או עטלף ינשך אותי, ואתה מדבר איתי על המסלול?!"
דודו לא ענה, הוא רק התכרבל עד כמה שהצליח בשק השינה וניסה לעצום עיניים. הלחץ הנפשי והמאמץ הפיזי גרמו לו להיות גמור מעייפות, אבל הפחד השאיר אותו דרוך כמו קפיץ ולא נתן לו לישון. אחרי כמה דקות פתח בייאוש את העיניים, מבין שכנראה לא יצליח להירדם בשעות הקרובות. אבל לפתע הוא כמעט קיבל התקף לב.
דודו ראה מולו, בתוך הסבך של הצמחים, זוג עיגולים זוהרים, והוא נסוג לאחור במהירות. "תראה יוסי…" הצביע לכיוון שראה את זה ויוסי קלט מיד על מה הוא מדבר.
"זה בטח עיניים של איזה חיה, אולי יגואר או זאב גדול…"
"אין זאבים בג'ונגל, אל תקשקש!" יוסי הרגיע אותו, אבל נשמע לחוץ בעצמו.
דודו קפץ לפתע ותפס ביד של יוסי. "זה זז, תראה…" שני העיגולים הזוהרים התחילו לזוז לפתע, ורעש של תזוזה הגיע מהשיחים. אחרי כמה שניות הם נעלמו בתוך הסבך, משאירים את צמד החברים מפוחד ומבוהל. לא היה להם מושג מה זה היה, אבל זה רק הצליח להגביר את הפחד מפני מה שעוד עלול להגיע לכאן.
"טוב, אם אתה לא מצליח להירדם אז אני אלך לישון. נתחלף עוד מעט" יוסי נשכב במקומו של דודו, ואחרי כמה דקות צנח באפיסת כוחות ונרדם. דודו שם לב שהחבר שלו נרדם והוא נדרך עוד יותר. הלב שלו שוב התחיל לדפוק מהר והוא הסתכל מסביב כל הזמן, רועד כולו. עכשיו הוא לבד על המשמרת. איזה פחד…
ככה עברו יותר משעתיים. יוסי ישן, ודודו שידע שאין סיכוי שיצליח להירדם בעצמו, לא העיר אותו והמשיך לשמור על האש דלוקה. הפחד נשאר אותו הדבר, וקולות שונים ומשונים שהגיעו מכל עבר כמעט שעשו לו התקף לב.
מה יהיה… דודו חשב לעצמו והביט לתוך החושך המפחיד ממולו. למה היינו צריכים לעשות את זה… איזה טעות מפגרת! הוא עדיין כעס על עצמו שהלך בעקבות הנחש לתוך הג'ונגל. בכל ספרי ההדרכה שקרא, היה כתוב שאסור בשום פנים ואופן לרדת מהמסלול. והם, כמו מטומטמים, חשבו שהספר הוא בשביל מטיילים מתחילים ועשו את זה…
לפתע עלו לו בראש תמונות של המשפחה שלו. הוא לא ידע למה זה קורה, אבל הוא ראה את אבא ואמא, גם את אחיו הקטן… דודו ניסה להסיט את המחשבה ולחשוב על משהו אחר, אבל זה היה חזק ממנו. המוח שלו כאילו התחיל שיעור בהיסטוריה, והעביר כל מיני קטעים מהעבר. לפתע, הוא נזכר במשפחה שהתארחו אצלה כאן, בבוליביה. זו הייתה משפחה דתית, נחמדה מאוד, שאירחה אותם לשני לילות לפני שנכנסו לג'ונגל. הבן הגדול שלהם- בנימין, תלמיד בישיבה, היה הכי נחמד מכולם. הוא דיבר איתם הרבה וסיפר קצת על עצמו, ובכלל, על החיים של בחברה חרדית.
האמת היא… דודו נזכר לפתע, שלא ממש שמעתי מה הוא דיבר על הדת, הראש שלי היה במקום אחר… אבל הפרצוף של הבחור החביב- בנימין, עשה לו קצת שקט בלב, מסיט קצת את המחשבות מהפחד.
יפה מצידו שהוא הביא לנו טלפון לוויני, דודו נזכר בתקווה האחרונה שצצה לפתע, בדמות הטלפון הלוויני, וגם את מפח הנפש שהגיע כמה רגעים אחרי. חבל רק שהוא לא הטעין קודם את הבטרייה… דודו המשיך לחשוב לעצמו עוד כמה דקות, עד שלפתע קול חזק בלב קטע אותו.
דודו! צעק עליו הקול הפנימי. אתה יהודי דודו! אולי תתפלל קצת לאלוקים כשאתה בצרה אמיתית?! תתחנן שיוציא אותך בשלום מהגיהינום הזה!
דודו נבהל בהתחלה, אבל אחרי דקה התעשת. בעצם, למה לא להתפלל לאלוקים? להזיק זה בטח לא יזיק…
הוא נזכר בתפילות המעטות שהתפלל בחייו. זה היה ביום כיפור, בבר מצווה ובעוד כמה הזדמנויות בודדות. הוא נזכר שאז, היה לו פשוט כיף לעמוד ולבקש מאלוקים את מה שהוא צריך. למה שלא יעשה את זה גם עכשיו? אלוקים הוא כל יכול, למה שלא יעזור לי כאן בתוך הג'ונגל?
דודו התרכז בתוך עצמו ולחש תפילה מכל הלב. הוא התפלל לצאת בשלום מהמקום המפחיד הזה בלי שום פגע. בסוף, נשא את עיניו לשמים והביט באין סוף הכוכבים הפזורים שם. בבקשה אלוקים, תציל אותי מהדבר הזה… לחש והוריד בחזרה את הראש.
אהה… נאנח בקול. אולי זה יעז…
דודו לא הספיק לסיים לעצמו את המשפט והוא שמע לפתע רעש מצד ימין שלו. הוא נדרך מיד והסתובב לכיוון ממנו הגיע הרעש. הוא הבין שזה הגיע מתוך השיחים ואחרי רגע זה נפסק לפתע. דודו שם לב שזה לא היה רעש רגיל כמו זה ששמע במשך כל הלילה. זה היה חזק יותר, של משהו כבד וגדול יותר… הלב שוב האיץ פעימות.
לפתע דודו שמע עוד פעם את אותו הרעש, אבל הפעם מאחוריו. הוא הסתובב במהירות, אך הרעש עבר לצד השני. אחרי רגע שמע אותו גם מצד שמאל שלו, וגם מצד ימין, זה היה רעש דומה לשל צעדים כבדים, הולך ומתחזק מרגע לרגע. לפתע דודו שם לב שהוא מוקף ברעש הזה של צעדים וענפים זזים, זה הגיע מכל עבר, מאחור מהצדדים… הוא זינק על יוסי והעיר אותו.
"יוסי קום, קום מהר" לחש לו בתוך האוזן בבהלה. יוסי קפץ במהירות ונעמד.
"אתה שומע את הרעשים האלה…" דודו אמר בקול רועד והחזיק ליוסי ביד. "זה נשמע כמו צעדים…" הקולות המשיכו, כמו עשב זז בקצב איטי, מפחיד יותר מכל רעש אחר.
"מאיפה זה מגיע?" יוסי ניסה להבין. הוא היה עדיין חצי רדום.
"מכל כיוון, תקשיב טוב…"
לפתע דודו שם לב שהשיחים ממולו זזים כאילו מישהו עובר דרכם. הוא הצביע לשם והראה ליוסי. "משהו מתקרב אלינו יוסי, מה עושים??" דודו לחש באימה ותפס חזק ביד של החבר שלו, כאילו היה ילד קטן. התזוזות נהיו חזקות עוד יותר והשיחים המשיכו לזוז לצדדים.
"לא יודע…" יוסי לחש בקול רועד. "היי, תראה גם שם…" הוא הצביע לצד, גם שם השיחים התחילו לזוז.
"זה מתקרב יוסי, אני שומע את זה ממש לידינו…" הקולות התחזקו והתקרבו אליהם עוד ועוד. דודו ויוסי עמדו חסרי אונים והביטו לתוך השיחים שזזו יותר ויותר. הם התכווצו אחד בתוך השני ונראה כאילו שאיבדו חצי מגודלם. כל האימה הזו לא לקחה יותר מחצי דקה, אבל בשבילם זה היה נראה כמו נצח.
"אתה רואה משהו?" דודו ניסה לראות דרך החושך הנוראי, אך לא הצליח להבחין בכלום. רק מסך שחור עם צורות של שיחים ועצים. זיעה קרה ניגרה במהירות על גופם. זיעה של פחד. אימה.
"אל תזוזו" שמעו לפתע קול עמוק מאחורה. הם הסתובבו במהירות וקפאו על מקומם בפחד. בחושך הכבד הצליחו לראות רק צלליות של אנשים, מקיפים אותם מכל כיוון. דודו הסתובב סביב עצמו וקלט לפתע שהוא מוקף מכל כיוון. הוא הצליח לספור יותר מעשר דמויות שחורות שהקיפו אותם בכל עבר. לפתע שם לב שיש להם רובים ביד.
"קראתי במדריך שיש בג'ונגלים האלה מורדים שמתחבאים. כתוב שם שזה יותר מסוכן מכל דבר אחר…"
"אוי לא…" יוסי פלט צמד מילים. הוא רעד מפחד.

פרק שלישי
ניו-יורק תשנ"ה מקום לא ידוע.
החדר היה חשוך קצת,סביב השולחן העמוס מפות ומחשבים, ישבו מספר אנשים, בראש השולחן ישב מייק ראש המחלקה למלחמה בטרור, בפיו סיגר קובני יוקרתי ובידו עט מוזהב,ולידו ישב סגנו ג'ק.
דפיקות נשמעו בדלת, הכנס אמר מייק.
לחדר נכנסו שני גברים חבושים במשקפי שמש,הם התיישבו מסביב לשולחן.
מייק פתח ואמר:"המודיעין שלנו מסר שיש חשש למורדים, בדרום אמריקה, מטרת המורדים היא להרוס את מדיניות המדינה מתוכה,ע"י סדרת פיגועים והרס פולטי פנימי ,זה יוכל לקחת אפילו יותר מעשר שנים לבסוף הממשלה שם תקרוס, אתם תהיו הסוכנים הרדומים שם, והקוד שלכם: הוא לסוכן חנן נקרא 'חן' ולסוכן תומר נקרא 'טומי', התפקיד שלכם הוא, לעקוב אחרי המורדים ולמסור דוחות למפקדה פעם בחודש "בסיום דבריו נתן להם תיקיה מלאה חומר, תמונות, כסף, כרטיסי טיסה ואיחל להם הצלחה בתפקיד המסוכן.
תומר וחנן יצאו המחדר, וירדו לחניון הבניין.
תומר פנה לחנן "תגיד מה הכיסוי הכי טוב שנראה לך בשביל שנוכל לעקוב אחרי הארגון?"
"אני כנראה חוזר לעסק שלי בשתיית וודקה ומשקאות חריפים, חוץ מזה אין לי רעיון"
ענה חנן, "תשמע אולי….טוב, עזוב" השנים היו כל הלילה בביתם בניסיון למצוא פתרון.
למחרת הם יצאו מביתם לעבר דרום אמריקה, כטומי וחן, "צמד חמד בעירבון מוגבל".
דרום אמריקה איזור לא ידוע
"אויש איזה מקום דפוק" הא? טומי, "אתה שואל אותי" חן ,אני חושב כדי להתערב פה טוב בין המקומיים, נצטרך להחליף זהות.
אני הולך להיות בבוליביה בתוך הג'ונגלים ששם הוא מקומם של המורדים"
"תגיד לי תומר, סליחה טומי, אתה מטורף?! אתה יודע איזה סכנות יש שם, חיות בר ונחשים, מה לא, אתה טמבל?!"
"תקשיב לי ותקשיב טוב, חן, אני יודע טוב מאוד מה אני עושה, אם אתה רוצה אתה מוזמן להצטרף אלי!"
אבל…. דרכי השנים נפרדו.

פרק רביעי

עיר הבירה של בוליביה. בית משפחת לוי. התשס"ו
ריח ניחוח של ארוחת בוקר מרעננת עשה את דרכו לכל עבר, הישר מהמטבח הגדול בבית של משפחת לוי. על הסירים המבעבעים ועל העוגות המקבלות את צבען, פיקחה בקפדנות האמא של הבית- שרה. מהצד, השקיפו עליה צמד עיניים משחרות לטרף.
על הספה הגדולה שהוצבה במרחק ראייה מהמטבח, שכב ללא מעש בחור צעיר, מתאפק שלא לזנק בכל רגע לעבר בליל הריחות המשגע. הוא שנא בארוחת הבוקר רק דבר אחד- לחכות עד שהאוכל יהיה מוכן. בישיבה, תמיד היה מגיע אחרי התפילה והכל כבר היה ערוך על השולחן. ההבדל היה, שבישיבה אין לאוכל לא טעם ולא ריח, ככה זה שהוא מוכן מיד, לא עוזר הרבה. בבית…. מה שהידיים של אמא שלו הכינו, הוא לא טעם בשום מקום אחר. בסיכום כללי, בהחלט שווה לחכות כמה דקות…
"אני רואה אותך, חכה בסבלנות" שמע לפתע את הקול של אמו מהמטבח. היא כבר התרגלה לראות אותו שוכב ותוקע עיניים בתוך הסירים נטופי הניחוח.
"יש עם זה בעיה קטנה" הגיב תוך כדי שהוא מתמתח כמו חתול עייף. "עוד מעט מיצי הקיבה שלי מעכלים לי את המעיים, אני לא אוכל לאכול"
"תפסיק לקשקש" גערה בו בצחוק קל. "למה אתה מתמתח? ישנת הלילה יותר מעשר שעות"
"אההה…" פיהוק גדול מנע ממנו לענות מיד. "זה… זה השלמת שעות מהישיבה"
"איזה השלמת שעות? ישנת כבר בשביל עוד מאה עשרים שנה!!" אמא שלו לא ויתרה.
"עזבי נו, צריך להיות בחור כדי להבין. בישיבה הוצאנו תואר שני במדעי השינה, עם אפשרות לפרופסורה התמחותית"
"אה, קשקשן" חיוך גדול נמלט מפיה של שרה והיא עזבה את בנימין לנפשו. השקט חזר לשרור במטבח.
מתי זה כבר יהיה מוכן? מחשבה מהירה עברה בראש של בנימין, בזמן שלקח ספר סיפורים מהמדף, והתחיל לקרוא בו. הוא שקע בסיפור מרתק, עד שכמעט שכח ממיצי הקיבה מהם כל כך פחד. צלצול הטלפון הקפיץ אותו לפתע. מסתבר שהמכשיר היה מונח על הספה, צמוד לאוזן שלו.
"הלו" שמע את אמא שלו מהמטבח, מספיקה לענות לפניו במכשיר השני. הוא שקע שוב בסיפור לעוד דקה.
"בנימין" שמע לפתע את אמא שלו קוראת לו.
"אהה?" פלט כמו איש זקן שתשו כוחותיו.
"התקשרו מהמוקד של הטלפון הלוויני. הם אומרים שבלילה הגיע אליהם אות מצוקה מהמכשיר שלנו. אתה יודע אולי אם אחד מהילדים שיחק עם זה?"
"מה?!" בנימין קפץ לפתע כנשוך נחש, ורץ למטבח כאחוז תזזית.
"ממממהה?!" שרה נבהלה גם כן מהתגובה של הבן שלה. "לא קרה כלום, רק הגיע אליהם אות מצוקה מהמכשיר. כנראה אחד מהקטנים לח…"
"לא אמא!" בנימין צרח ותפס את הראש שלו בשתי ידיו. "זוכרת את שני המטיילים מישראל שהיו אצלנו לפני כמה ימים?" הקול שלו נשמע רועד ומפוחד והפנים שלו נהפכו לאדומות.
"נו?" שרה נלחצה גם כן והקול שלה עלה טון.
"נתתי להם את הטלפון לפני שהם יצאו…" הוא הספיק להגיד ונתקע. העיניים שלו כאילו ריחפו במקום אחר. "האות מצוקה הגיע מהם…"
"אוי ואבוי…" שרה לחשה והפנים שלה נהפכו לפתע ללבנות. היא מיהרה להתיישב על כסא סמוך. אחרי רגע אמרה- "אמרתי להם שזו טעות, והאות מצוקה נשלח בלי כוונה. צריך להתקשר מהר ולהגיד להם שזו לא טעות…" היא לקחה את הטלפון והתקשרה במהירות.
בנימין היה נסער לחלוטין. הוא שכח לגמרי מארוחת הבוקר, מיצי הקיבה וכל מה שמסביב. הוא נזכר בזוג המטיילים שהיו אצלו בבית. הם היו כל כך נחמדים, כבר מהרגע הראשון היה תענוג לדבר איתם… מסכנים… הם בטח נתקעו אי שם בג'ונגל, אולי הלכו לאיבוד, אולי מישהו תקף אותם… הוא כבר שמע סיפורים על מטיילים שנעלמו בג'ונגלים. בדרך כלל זה היה נגמר במילה- "נעדר". פעמים בודדות מצאו את זה שהלך לאיבוד, וכשזה קרה, בדרך כלל הוא כבר היה מת…
היי, רגע, אבל כאן הם שלחו אות מצוקה, אפשר לאתר את המיקום שממנו האות נשלח, ואז המשטרה תגיע לשם עם מסוקים לחלץ אותם!! תקווה עלתה לרגע בליבו של בנימין, אך היא נגוזה מיד ברגע שאחרי.
איזה משטרה? המסוק היחיד שיש להם עולה לאוויר רק אם משלמים להם הון כסף, וללכת לג'ונגל לחפש אותם ברגל- המשטרה בחיים לא תעשה. הם כבר רגילים שאנשים נעלמים על ימין ועל שמאל, מקסימום מפרסמים איזו מודעה בעיתון ואולי גם פותחים לסיפור תיק שנסגר אחרי זמן קצר. אבל ללכת לחפש אותם? הלו! זה בוליביה כאן, לא ארצות הברית ולא ישראל!
אין סיכוי… בנימין הגיע למסקנה מהר מאוד. הוא הלך הלוך ושוב בבית שלו והרגיש לפתע צורך לנשום אוויר צח. במהירות צעד החוצה, לחצר הגדולה, והתיישב על כסא שמש. הראש שלו היה עדיין שקוע במה ששמע רק לפני דקה וחצי. מי היה חולם שהם יסתבכו… מה כבר יכל לקרות להם שם?? דמיונות פרועים עלו לו לפתע בראש. הוא כבר הספיק לשמוע על סיפורי זוועות שקרו בג'ונגלים בדרום אמריקה. צמרמורת הרעידה את גבו.
"בני" שמע לפתע קול לידו. הוא הסתובב בבהלה וקלט את השכן שלו- אבי, שגם היה החבר הכי טוב שלו, עומד לידו.
"מה קרה לך?" אבי נבהל מהתגובה של בנימין שכמעט זינק לעברו.
"לא כלום, סתם…" הוא ניסה להתחמק.
"בני, אל תעבוד עליי. אני רואה עליך שמשהו קרה. ספר נו"
"טוב, בסדר" בנימין נכנע בסופו של דבר. הוא נתן לאבי כסא ואמר לו לשבת. אחרי רגע סיפר לו הכל, על דודו ויוסי- המטיילים שהיו אצלו בבית, ועל אות המצוקה שהגיע מהמכשיר. אבי הסכים איתו שאי אפשר לתלות שום תקווה במשטרה. לא קרה אף פעם שהם מצאו מישהו שהלך לאיבוד. כשאנשים ניצלו, היה זה רק כשנמלטו בכוחות עצמם או שמישהו התנדב לחפש אותם.
"אהה…" בנימין נאנח ובהה באוויר מולו. אבי לא הגיב, ורק הסתכל על החבר שלו שנראה שבור לגמרי. באמת עצוב. רק אתמול הם היו כאן, בריאים ושלמים. כעת, לך תדע מה עובר עליהם אי שם…
וככה, במשך דקות ארוכות הם ישבו אחד ליד השני בלי להוציא הגה. בנימין בהה באוויר ולא דיבר מילה, ואבי לא הפריע לו. מסכנים… עברה מחשבה בראש של אבי. הג'ונגל הוא לא מקום ידידותי בכלל… אבל אין מה לעשות.
לפתע, כאילו שדקרו אותו מאחורה, אבי קפץ על מקומו בבת אחת.
"יש לי רעיון" הקול שלו נשמע מרוגש, והוא הביט על בנימין בפנים קורנות מאושר.
"מה?" בנימין הרים את ראשו והסתכל על אבי.
"החברה של הטלפון יכולה לאתר מאיפה הגיע אות המצוקה, נכון?"
"כן" בנימין הגיב, לא מבין עדיין מה אבי רוצה להגיד.
"אולי נלך בעצמנו לחפש אותם!" העיניים של אבי נפתחו לרווחה והוא נראה זורח מהתרגשות.
בנימין ראה שהוא מתכוון לכל מילה שיצאה מפיו, והוא זיהה גם גוון הרפתקני על הפנים של החבר שלו. אחרי שנייה אמר בקול חצי מבוהל חצי המום- "השתגעת!?" הוא עוד לא עיכל את הרעיון. "אם הם לא הצליחו לשרוד שם, אתה חושב שאנחנו כן יכולים?"
"לא התכוונתי שנלך לשם לבד" אבי לחש כממתיק סוד. הוא שתק רגע ארוך ואחרי שנייה לחש- "חשבתי לקחת איתנו את חואנטוס"
"חואנטוס?" הקול של בנימין נשמע מופתע לחלוטין, והוא תקע באבי מבט תמהה. "אתה שם לב מה אתה מדבר?" העיניים שלו עדיין היו תקועות בפנים של אבי. את הקול שלו ניסה לעשות כמה שיותר ציני ולעגני, בשביל לתת לאבי להבין עד כמה הוא מדבר שטויות. "אתה רוצה לקחת איתנו את חואנטוס?" אמר שוב.
"כן" אבי ענה במילה בודדת.
"אתה מדבר על בן אדם שהוא לא יותר מחתיכת סמרטוט, שמעביר את היום שלו בלישון על מזרון מצחין בבית הכנסת, מסתובב ברחוב כמו הומלס ומתקלח פעם ביובל. חוץ מזה, אם אתה זוכר, חואנטוס הוא בכלל אילם"
"אני יודע את כל זה" אבי הגיב מיד, היה נראה שהוא אכן חיכה מבנימין למתקפה כזו, והתכונן אליה. "שמעתי פעם שאמרו עליו שהוא מומחה בניווט בכלל, ובפרט בג'ונגלים כאן, אותם הוא מכיר בעל פה, כמו כף היד שלו. נבטיח לו משהו שהוא מאוד רוצה, כמו כסף או אלכוהול. אין לו מה להפסיד, ובטח שלא לנו"
"מה אתה אומר" בנימין עדיין לא הסכים. "לנו יש משהו מאוד גדול להפסיד. את החיים שלנו. אמא שלי בחיים לא תסכים שאני אלך לשם"
"מה איתך!" אבי נזעק. "כל המציל נפש אחת… אתה יודע את ההמשך" הוא עצר רגע והמשיך מיד. "גם ההורים שלי לא יסכימו, אבל אל תשכח שאנחנו כבר בני עשרים. ברגע שנראה שמשהו מתחיל להיות לא בסדר, נברח משם מיד. אין לי כוונה לעשות דברים מסוכנים. רק לחפש קצת באזור"
בנימין נעמד על מקומו ובהה באוויר. ניכר היה שהוא עדיין חושב על הרעיון של אבי.
"חואנטוס השיכור?" הסתובב לפתע ודיבר לעצמו בקול. בנימין התעלם מאבי וחשב לעצמו בקול רם. הוא הבין שכל הרעיון של אבי מבוסס על המדריך שבחר לעצמו- חואנטוס. הפנים שלו עלו לבנימין בראש, והוא נזכר בסיפור של האיש המוזר הזה.
זה התחיל לפני יותר מחמש עשרה שנה, כשעל בית הכנסת של הקהילה נחת פתאום יצור מוזר. הוא לא דיבר שום מילה, ואחרי זמן קצר הבינו שהוא אילם ולא יכול להוציא הגה. בהתחלה היה מגיע לבית הכנסת רק פעם בכמה ימים, אבל לאט-לאט הביקורים שלו הלכו ותכפו והוא התחיל להופיע יותר ויותר. המצב שלו גם הלך ונהיה גרוע מיום ליום. הוא לא הסתפר ולא התגלח, את הבגדים היה מחליף פעם בהמון זמן, וריח של אלכוהול היה נודף ממנו תדיר. עוד בשנה הראשונה שהגיע, קיבל תפקיד רשמי בבית הכנסת, בעיקר בגלל הרחמים של הקהילה, שלא רצתה שיהיה זרוק ברחוב ללא קורת גג. הוא נהיה השומר של המקום בלילות, ובתמורה קיבל חדר קטן בבית כנסת, שם ישן והעביר את רוב היום. עם הזמן, האנשים כבר למדו להתרגל לדמות המוזרה שכל פעם נראתה בהופעה אחרת. פעם יכלו למצוא אותו ישן על המדרגות, ופעם יושב על ספסל מול ספר הפוך. לאף אחד לא היה מושג מה המוצא של האיש או מה השם שלו. באחת השנים, קבוצת ילדים החליטה לקרוא לו, ללא שום סיבה, בשם- חואנטוס השיכור, והשם נדבק גם אצל המבוגרים. מי שהגיע לאחר מכן לבית הכנסת, הכיר אותו בתור- חואנטוס השיכור. סיפור מוזר, שאצל כל אחד מבני הקהילה המקומית היה זה חלק בלתי נפרד מהווי בית הכנסת.
בנימין ננער בסופו של דבר מהמחשבות, והסתובב בחזרה אל אבי. "איך יכול להיות שהוא מכיר את הג'ונגלים בעל פה, אם הוא כל היום שותה אלכוהול, ישן ובוהה בספרים הפוכים?"
"לא יודע, אבל ככה שמעתי. אתה רוצה לנסות לדבר איתו? הוא יכול לענות בכתב אם הוא רוצה"
"אתה חושב שזה יעזור משהו?"
"יש לך מה להפסיד?" אבי תקע בו מבט וחיכה לתשובה.
"האמת היא שלא. קדימה, בא נלך" אמר ונעמד על מקומו בזריזות.

פרק חמישי –עמוק ביער

בנימין ישב מרותק, תוקע את העיניים בתוך הפנים מלאות השער של חואנטוס. הוא לא האמין שהלה יגיב לבקשות של אבי, כמו שאף פעם לא היה מגיב לאף אחד שפנה אליו. אבל, למרבה ההפתעה, חואנטוס הרים את עיניו והסתכל באבי. הוא סימן שהוא רוצה דף ועט.
בנימין ניסה להבחין באיזו-שהיא הבעה על הפנים של האיש המוזר הזה, אך הוא לא ראה כלום. מבעד לזקן הדביק והמלוכלך, ולשער שהיה מפוזר לכל כיוון, אי אפשר היה להבחין בשום הבעה. פשוט פנים חתומות, שלא אומרות כלום. לא כאב ולא הנאה, לא צער ולא שמחה. כאילו האיש הזה לא עבר כלום. כאילו הוא מנותק מהעולם, מרחף ברקיע אחר.
מזווית העין, קלט בנימין את אבי משיג דף ועט במהירות, ומגיש אותם לחואנטוס. הלה אחז בהם כאוחז במזלג העומד להיתקע בבשר, וכתב כמו ילד בן ארבע שזה עתה למד קרוא וכתוב, אותיות גדולות ולא מסודרות. אבל עם קצת מאמץ, אפשר היה להבין מה הוא כותב.
"מה אתה רוצה ממני?" הצליח אבי לקרוא את השורה הראשונה, מהכתב של חואנטוס.
"הסברתי לך כבר" אבי ענה מיד, בקול. "שני מטיילים מישראל שהיו בבית שלו", והוא הצביע על בנימין. חואנטוס בכלל לא סובב אליו את הראש, "הם הלכו לאיבוד בג'ונגל כאן, בבוליביה. הם שלחו אות מצוקה דרך טלפון לוויני שהיה להם"
חואנטוס הוריד את עיניו לדף וכתב עוד שורה. "ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי?"
אבי הנהן בראשו וענה מיד. "שמעתי שאתה מכיר את הג'ונגלים כמו כף היד, אז חשבתי שאולי תהיה מורה הדרך שלי ושל בנימין, ונלך לחפ…" חואנטוס נופף בידו, וקטע את אבי באמצע המשפט. "השתגעת? הג'ונגלים זה המקום הכי מסוכן שרק יכול להיות! חוץ מזה, מי אמר לך שאני מכיר את הג'ונגלים?" כתב שורה קצרה והראה לאבי.
"אני יודע שזה מקום מסוכן, אבל סיפרו לי שאתה מורה דרך מעולה, אז חשבתי לקחת אותך בשביל שתדריך אותנו" אבי הגיב, מנסה לשכנע את חואנטוס. אבל זה לא הצליח. חואנטוס שמט את דף הנייר מידו, וסימן לאבי באצבעו שהוא משוגע. אחרי שנייה הרים את העיניים בחזרה לאוויר, כאילו הוא חוזר למימד אחר.
"בבקשה חואנטוס!" הקול של אבי הפך לפתע למתחנן. "אתה חייב לרחם על שני המטיילים האלה! הם יהודים, אחים שלנו!"
בנימין, שהקשיב מן הצד, עשה בידו תנועת ביטול. הוא פונה אל הרגש של חואנטוס… כנראה הוא לא זוכר שאין לו עסק עם בן אדם, אלא עם טל"מ- טייס ללא מטוס, שהדבר היחיד שמעניין אותו זה אלכוהול.
בנימין נגע קלות ברגל של אבי, שהסתובב לעברו. הוא סימן לו בידו שינסה להציע לחואנטוס, שתמורת זה שיבוא איתם, יוכל לקבל מה שהוא רוצה. זו השפה שחואנטוס מבין, אין מה לעשות… חשב לעצמו. אם לא נציע לו פרס, הוא בחיים לא יסכים.
אבי הנהן בראשו והסתובב בחזרה לכסא של חואנטוס. "אנחנו מוכנים לתת לך מה שאתה רוצה, רק תבוא איתנו" אמר בקול מתחנן. רגע ארוך של שקט נשתרר לפתע. חואנטוס לא הגיב, רק המשיך לטייס מולו. אבי ובנימין הבינו שהוא שוקל כעת את ההצעה, והמתינו במתח.
עברה דקה ארוכה וחואנטוס לא ענה. "אתה יכול לבקש מה שתרצה, רק תגיד" אבי חזר עוד הפעם על דבריו, לוודא שחואנטוס שומע. הפעם, חואנטוס הסתובב אליהם. הלב של בנימין האיץ פעימות, והוא ראה שגם אבי במתח. האם הוא יסכים? אולי יש סיכוי?
חואנטוס הרים את ידו וקירב אותה לראשו. הוא סימן בידו את אותה התנועה שסימן לפני כן. תנועה שאומרת- משוגע!
אחרי רגע עיקם את פניו וחזר לבהות באוויר שמולו.
"אכלנו אותה. זה נגמר" אבי לחש לעצמו ונשך את שפתו התחתונה. הוא הסתובב אל בנימין, מרכין את הראש בעצב והולך בכיוון היציאה. "מעניין למה הוא לא הסכים, מה כבר יש לו להפסיד. הרי הבטחנו לו מה שהוא רוצה" בנימין שאל את אבי, בעת שצעדו יחד לכיוון היציאה מבית הכנסת.
אבי ענה- "לא יודע, כנראה שזה לא סתם מסוכן שם, אלא מסוכן מאוד. אין לו אולי מה להפסיד, אבל להתאבד בטח שהוא לא רוצה. כנראה שהג'ונגלים זה ממש התאבדות"
"אל תקשקש" בנימין מחה בו. "אנשים מטיילים במקומות האלה, זה לא כל כך מסוכן!"
"לא יודע" אבי התחמק וניגש לדלת היציאה. הוא נאנח בכבדות ופתח אותה.
לפתע, נשמע קול של דפיקות מתוך בית הכנסת. בנימין ואבי הסתובבו יחד והביטו אחורה. הם ראו את חואנטוס עומד, עם הפנים אליהם. הוא החזיק את דף הנייר שזרק לפני כן. בידו סימן להם שיכנסו חזרה, והם מיהרו לחזור פנימה. "מה הוא רוצה?" ניסה בנימין לנחש.
חואנטוס החזיק את הדף בשתי ידיו, מצביע להם על שורה חדשה שזה עתה רשם. בנימין קרא אותה בקול: "אלכוהול למשך חודש מהיום, כולל לזמן שנחפש אותם"
העיניים של בנימין ואבי אורו לפתע, והם הביטו אחד בשני, לא מאמינים. הוא מסכים לבוא!! שמח בנימין בליבו. ידעתי שוודקה זה מה שישכנע אותו!
"אז אתה מסכים לבוא?" אבי שאל אותו בהיסוס, מתוח כקפיץ.
חואנטוס הצביע שוב על השורה שכתב זה עתה, מהנהן בראשו.
אבי לא יכל לכלוא עוד את התרגשותו, והוא מחא כף בחוזק. "אין בעיה" אמר לחואנטוס בקול צוהל. "נביא לך אלכוהול למשך חודש, וגם ניקח איתנו לחיפושים תוספת אלכוהול. אתה בטוח שתוכל להדריך אותנו אחרי שתייה של אלכוהול?"
חואנטוס לא ענה. הוא רק הביט באבי במבט כזה, שגרם לו לחזור בו מיד ממה שאמר. אבי הבין מהפנים המאיימות, שחואנטוס אומר לו- אל תשאל שאלות, אני עוד עלול לחזור בי מדעתי!
בנימין מיהר להעביר נושא ושאל "או-קי, אז מתי כבר יוצאים לדרך?" העיניים שלו ברקו בחוריהן, והוא הביט בחואנטוס עם חיוך גדול.
"עכשיו" חואנטוס סימן בידו, ואחרי רגע כתב עוד שורה וחצי על הדף. "תשיגו את המקום שממנו הגיע אות המצוקה, ותביאו גם מפה של האזור הזה. חוץ מזה, קחו גם הרבה אוכל, ציוד שינה וגם ציוד בשביל להשקיף לרחוק. ואוי ואבוי אם אתם שוכחים את האלכוהול שלי!"
"איך ניקח את כל זה?" בנימין שאל.
"מה הבעיה? אני שוכר עכשיו רכב" אבי ענה מיד, חיוך גדול על הפנים שלו.
"או-קי, אז בא נצא להביא את כל הדברים, ו…" בנימין עצר רגע, ההתרגשות ניכרה בקולו. "ונצא לדרך" אמר בסופו של דבר.
חואנטוס הנהן בראשו וחזר לשבת, לכסא עליו ישב לפני זה. על הפנים שלו לא ניכרה שום התרגשות. כאילו יוצא לטייל בגינה ליד הבית. כנראה שאבי ובנימין צדקו, ואין לו מה להפסיד. העיקר שיקבל את האלכוהול שלו…
"קדימה בני" אבי הסתובב אליו, כשחיוך גדול נסוך על שפתיו. "רוץ להשיג את המיקום שממנו הגיע אות המצוקה ותביא איתך גם מפה. אני אלך לקנות את האלכוהול שלו, וגם אוכל וציוד אחר. קדימה!"
"איפה ניפגש, ומתי?" בנימין שאל.
"כאן, בעוד שעה וחצי בדיוק" אבי ענה והביט בשעון. כעת אחת עשרה בבוקר, בשעה שתים עשרה וחצי יהיה כאן שוב.
בנימין ואבי יצאו מבית הכנסת ממש בריצה, דוהרים במהירות לסדר את העניינים, לפני שהם יוצאים לדרך. אבי רץ לביתו וארגן שתי מזוודות גדולות, לאחר מכן הלך למכולת סמוכה, ומילא את המזוודות באוכל וציוד אחר, ולקח גם תפילין ובגדים רבים להחלפה. רגע, שכחתי משהו… נזכר לפתע, ורץ בחזרה לביתו. הוא לקח את רישיון הנהיגה שלו, את כרטיס האשראי ואת תעודת הזהות. במהירות עלה על מונית למרכז העיר.
"להשכרת רכבים" אמר לנהג המונית, שהנהן בראשו. אחרי כמה דקות ירד ליד חניון גדול של השכרת הרכבים, מהם היה שוכר רכב בכל פעם שהיה צריך. מאז נהיה בן עשרים, החוק מתיר לו לשכור רכב בעצמו. ומאז, הוא כבר עשה את זה הרבה פעמים…
אחרי כמה דקות כבר היה בידו רכב קטן, הכי זול שהצליח להשיג. הוא שילם מראש עבור שלושה ימים, עם אפשרות ליותר זמן. משם, נסע ישירות לביתו, והעמיס את שתי המזוודות על הרכב הקטן.
"אבי" שמע לפתע את הקול של אמו. "מה אתה עושה?"
"אהה, אמא" גמגם לפתע. הוא שכח לגמרי שבשביל להיעלם מהבית לכמה ימים, צריך לתת תירוץ טוב לאמא ואבא. נכון שהוא כבר בן עשרים והוא גדול מספיק, אבל לצאת בלי להודיע זה דבר אסור לגמרי.
"שכחתי להגיד לך אמא" אמר בסופו של דבר. "אני, בני ועוד שני חברים, חשבנו לנסוע לטייל קצת בכמה הרים באזור. כבר שכרתי רכב והכנתי אוכל, רק…"
"למה אתה לא מודיע?" אמא שלו גערה בו.
הוא גמגם בקושי. "כי…" לא היה לו מה לענות לה. חייבים להמציא משהו… לפתע קפץ לו רעיון. "כי הייתי בדיוק במרכז העיר כשבני התקשר אליי והציע שנלך לטיול. אמרתי שחבל לבוא הביתה להודיע, ואז לחזור שוב למרכז בשביל להשכיר את הרכב" הוא הביט באמו. לפתע, עשה על פניו ארשת עצובה. "אם את לא מסכימה שאני אלך, אפשר עדיין להחזיר את הרכב, זה תשלום ממש קטן" הוא אמר בקול חלש, ותקע באמו מבט מתחנן.
"לא, לא" היא מחתה מיד. "אני לא רוצה להרוס לכם את הטיול. רק תדאג לשמור על עצמך, ותתקשר לפחות פעם ביום. אני כבר אגיד לאבא שהלכת"
"תודה אמא!" אבי חייך וקרן מאושר. "זה רק כמה ימים. אל תדאגי" אמר בקול צוהל ויצא מהבית בריצה קלילה.
הוא אץ לרכב הקטן ונכנס למושב הנהג. אחרי רגע, מיהר לעדכן את בנימין בסיפור החדש שזה עתה המציא לאמא שלו. "תיאום גרסאות" קרא לזה. בנימין אמר שהוא יגיד לאמא שלו את אותו הסיפור, למקרה שההורים ייצרו קשר ביניהם.
כשסיים את השיחה, אבי דהר לחנות המקשאות, לקנות לחואנטוס את האלכוהול המבוקש. הוא ידע שלא מעניין את חואנטוס איזה אלכוהול זה, העיקר שיהיה לפחות ארבעים אחוז.
"בוקר טוב ר' שמעון" פנה אל המוכר השמן, שעמד מול הדלפק. הוא היה הבעלים של חנות המשקאות. שמעון היה אחד ממתפללי בית הכנסת, ואנשי הקהילה הקפידו לקנות את כל המשקאות שלהם ממנו, בשביל לתת לו פרנסה.
"בוקר אור צדיק!" שמעון ענה לו, בקול העבה והצרוד שלו. "נו, לא חוזרים לישיבה כבר?"
"יש עוד קצת זמן, גם לנו מגיע קצת מנוחה" אבי ענה וחייך.
"כן, כן. מכיר את המנוחות שלכם. גם אני הייתי פעם בחור ישיבה…" שמעון ענה ופרץ בצחוק רועם. אבי הצטרף לצחוק יחד איתו.
כשנרגעו קצת, אבי אמר, "תן לי בבקשה חמש ליטר ". הוא שלף מכיסו את כרטיס האשראי, והניח אותו על השולחן.
"חמש ליטר? וואס טוסטו?" שמעון נשמע מופתע לחלוטין. העיניים, שבקושי נראו מתחת לשכבות השומן שעל פניו, הביטו באבי במבט שואל.
"אההה…" אבי גמגם לרגע, אך מיהר להמציא סיפור, "חלק מזה אבא שלי ביקש, וחלק בשביל מסיבה של הכיתה שלי…"
"טוב…" שמעון הסתובב והביא את האלכוהול המבוקש. "לחיים, לחיים. תזכירו אותי גם כן, שמעון בן אסתר לרפואה שלמה"
"אין בעיה" אבי הנהן בראשו ויצא מהחנות. "נגיד לחואנטוס שיתפלל עליך" לחש לעצמו ונכנס בחזרה לרכב כשחיוך גדול מרוח לו על הפנים. אחרי רגע פתח בדהרה, הישר לכיוון בית הכנסת. כשהגיע, נוכח לראות שבנימין כבר ממתין לו שם.
"יש לך את המפה והמיקום של אות המצוקה?" שאל מיד, מתנשף כולו.
"כן" בנימין ענה בחיוך, והוציא מהכיס מפה גדולה מקופלת ודף מודפס, עם המיקום המדויק של אות המצוקה.
אבי אמר, "אני גם הבאתי הכל. רכב, אוכל, תפילין וסידורים, ציוד לשינה, משקפות, אלכוהול…"
"אז קדימה, בוא לחואנטוס" בנימין נכנס לתוך הבית כנסת, וראה את חואנטוס יושב על הכסא, בדיוק באותה התנוחה שישב לפני כן. הם פסעו בצעדי ענק, צמרמורת התרגשות חולפת בגוום.
אחרי רגע כבר עמדו מול חואנטוס, שהרים את עיניו מיד. "ארגנו את הכל. אנחנו מוכנים" אבי אמר בקול מרוגש.
חואנטוס לא הגיב, הוא רק קם ממקומו וסימן להם שיראו לו הכל. לאחר שיצא איתם החוצה והעיף מבט על כמויות האוכל הגדולות ועל האלכוהול המבוקש, חיוך גדול נפרש לו על הפנים. הוא נראה כמו ילד קטן שהביאו לו ממתק טעים. לא יאומן עד כמה הוא מכור לאלכוהול…
בנימין לא חיכה הרבה זמן, והוא הגיש לחואנטוס את המפה יחד עם נקודת הציון ממנה הגיע אות המצוקה. חואנטוס בחן אותה לרגע ארוך, ובסופו של דבר הנהן בראשו. משום מה, היה נראה לבנימין שחואנטוס יודע מה הוא עושה. זה כל כך מצחיק שעד היום החשיב את חואנטוס להומלס משוגע, ועכשיו הוא יוצא איתו למסע אל הלא נודע. נקווה רק שהמצחיק הזה לא יהפוך להיות מסוכן…
"קדימה" סימן להם, והתיישב על המושב שליד הנהג. אבי נכנס למ