סתם משהו שהתיישבתי וכתבתי בלי שום סיבה או הסבר הגיוניים. אולי אני אמשיך את זה. אולי לא. נראה.

דאבסטפ

14/03/2015 426 צפיות 2 תגובות
סתם משהו שהתיישבתי וכתבתי בלי שום סיבה או הסבר הגיוניים. אולי אני אמשיך את זה. אולי לא. נראה.

רגליי ממש כאבו. השארתי עקבות של דם בין הזכוכיות. האיש בז’קט העור קם וניסה לברוח. יריתי ברגלו. הוא מעד בצרחה. היינו בחדר אוכל של בניין ישן. הרצפה הייתה מכוסה בדם ושברים של זכוכית וכלי קרמיקה. גופות ישבו על הספסלים, עם פנים בצלחת וחור בקרקפת. התקרבתי אליו ובעטתי בו כך שפניו הופנו מעלה וכיוונתי את אקדחי למצחו. “בוא נודה בזה,” אמרתי “אתה בכל מקרה הולך למות.”. האיש הסתכל עליי. הוא שתק. תפסתי אותו בחולצה והכנסתי את האקדח לפיו בכוח “אני יכול להרוג אותך בשנייה. ברגע. בלי כאבים. אני יכול גם לירות בך. אצבע אחר אצבע. לאט מאוד. החלטה שלך. תגיד לי איפה הבסיס הסודי.” הוא שתק. ראיתי בעיניו שהוא מתלבט. זרקתי אותו על הרצפה ויריתי ברגלו השנייה. הוא צרח “אין שום בסיס סודי!” יריתי בכף ידו הימנית. הוא פלט צרחה מוזרה ואז קרא “אלוהים אדירים בנאדם, אין בסיס סודי! אין!” יריתי בזרוע. “אההה תפסיק אם זה, בבקשה, ג’ק, אני מתחנן!” “איך אתה יודע את שמי?” קראתי והצמדתי את האקדח לכתף הימנית. “זאת מתיחה! הכל מתיחה! אני שחק-” הכתף שלו התפוצצה בפיצוץ של דם וחלקי בשר. “מספיק עם הבדיחות!” קראתי. “אני לא מתבדח” הוא יבב. יריתי לו במצח. הוא הפסיק לזוז. מטומטם חסר תועלת. שמעתי את הסירנות באות מבחוץ. המשטרה. רצתי לעבר החלון וקפצתי החוצה. הזכוכית התנפצה ושרטה את כל גופי בעודי צונח 70 קומות מטה. בערך ליד קומה 50 הבניין התפוצץ. עפתי מגל של הדף וחום. קצה החולצה שלי התחיל להשרף. צללתי למטה, עם חיוך על הפנים. הגעתי לקרקע בכוח אדיר שהקפיץ אותי במורד רחוב. הכאב היה עצום. קמתי לאט לאט. כל המבטים ברחוב הופנו אליי. צחקתי. הוצאתי את האקדח ויריתי ירייה באוויר. הם ברחו. מפגרים. הגיעה ניידת משטרה. הם לא שאלו כלום. הם דפקו לי כדור בראש.

דאבסטפ
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (2)

נחמד.
מפריעים לי רק שני דברים.
אחד, ה-ממש ב”רגליי ממש כאבו” מפריע לי, לא יודעת להגיד בדיוק למה.
שנית, השתמשת הרבה פעמים בנקודה במקום פסיק.

14/03/2015 23:04

אחלה סיפור…

15/03/2015 00:18
3 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך