האוסף החסר – פרק ג’.

28/01/2019 141 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

האוסף החסר – פרק ב’

–היום השני, 5 בבוקר, תחנת משטרת הוואי–

ספי הביט בכעס מול החלון הממושקף מחוץ לתא החקירה. השריף המקומי, וין בלק, לא התייחס באופן מקצועי לחקירה. פשוט עמד וכמעט דקלם באדישות וללא כל רגש.
“אתה אומר שיש לי קשר לדבר הנוראי הזה?” שאל העצור.
“מי זה?” שאל ספי את השוטר לידו.
“טי-ג’יי סאנד, המציל שעל החוף באותו היום,” ענה השוטר. “מצאנו אותו בחנייה של ביתו אוסף את חפציו”.
“אז למה התכוננת לברוח?” שאל השריף וין.
“כי שמעתי שמועות שמצאו גופות בחוף שלי,” אמר טי-ג’יי. “ועם העבר שלי – היו דנים אותי לבית הסוהר בטוח”.
וין הביט בקלסר שהכיל את התיק הפלילי “והדבר הכי חכם בראשך, בתור משוחרר ממעצר בית על התפרעות, הייתה – לברוח?”.
“מי היה מאמין לי?”.
זה הספיק לספי והוא נכנס לחדר החקירות בכעס ללא הודעה מראש. “באיזה אזור בחוף יש את המקום שמכסה הכי שטח בזווית ראייה?”.
“צא מפה! זה לא אזור השיפוט שלך!” אמר השריף.
“זאת השותפה ש-ל-י בבית החולים, אידיוט!” אמר ספי לוין. ואז הביט על טי-ג’יי שהביט בפחד ואמר “ואני יכול להמליץ לה לתבוע את כל מי שאפשר על זה שנותנים לאדם בעל עבר קרימינלי להיות שומר חוף”.
“בסדר! בסדר!” קרא טי-ג’יי. “אני לא יודע כלום ממה שקרה. אני רק מכיר את הגבר – ג’ים דאגלאס”.
וין החזיר את החקירה לידיו “מה אתה יודע על מר דאגלאס?”.
“שום דבר מיוחד. הוא לא חבר ואפילו לא ידיד. אני מכיר אותו כי הילדים שלו מתייחסים אליי יפה כשהם באים”.
“ילדים?” שאל ספי. “כמה?”.
“רגע… לא ראיתם אותם? אוי ואבוי! לכו תמצאו אותם!” נבהל טי-ג’יי ואז חפן את ראשו בידיו “כל זה באשמתי…”.
“לא ענית עדיין – כמה ילדים?” שאל וין.
“תאומים, בן ובת, בערך בני עשר פלוס-מינוס”.
“אני חוזר לתחנה,” אמר ספי. “תודיע לי אם יהיו התקדמויות, בסדר?”.
וין הנהן וספי רץ ויצא משם במהירות.
הוא נכנס למכוניתו, ולפני שהתניע עדכן את רב-פקד פרינס.
כשסיים את השיחה שאף אוויר חזק כדי להירגע.
מחכות לו משימות לא מעטות לפני שיחזור לתחנה.

–היום השלישי, 7 בבוקר, קנדה–

הכלב עצר.
“שוב?” שאלה הדמות את הכלב בו החזיקה. “שתית את הניאגרה או משהו?”.
הכלב התעלם מההערה והחל במשימה.
הדמות נאנחה והקשיבה לשקט שמסביב. רעננות זה טוב.
היא הסירה את משקפי השמש שתמיד היו על עיניה כשיצאה, ואז ניגבה הוציאה מכיסה מטפחת וניקתה את המצח שלה מזיעה.
ואז קרה משהו מפתיע: הדמות שמעה את הקול המוכר שר. הדמות כל כך התגעגעה לקול הזה ולבעליו.
היא שמה את המפית בכיס, החזירה המשקפיים למעל אפה, הרימה את המקל שלה וגיששה בעזרתו בשטח לכיוון הקול. הכלב יוכל להסתדר לבד כמה זמן.
הדמות הגיעה עכשיו ממש צמוד למקור הקול, היא הייתה בטוחה בזה.
יד נשלחה לעבר ידה של הדמות ולחצה אותה בחזקה.
הדמות שמטה את המקל וחיבקה את הדמות בעלת הקול אליה התגעגעה.
הדבר האחרון ששמעה הדמות בחייה היה “סליחה, ממש סליחה”.

— היום השלישי, 10 וחצי בבוקר, תחנת כוח מיוחד–

‘אוקיי, עכשיו באמת התעצבנתי’ חשבה ונדי בזמן שהקליקה על המחשב. שום רוצח בכל תיקי הרצח הידועים בתחנה, לא השתמש בבובות כסימן היכר, במיוחד לא בובות מפויחות.
אף ילד שעונה לקלסתרונים שהגיעו אליה לא נמצא בזמן האחרון ברשת או בשטח.
ועכשיו גם הרצח בקנדה שאין לו שום סימן. לפי השוטרים בשטח אף אחד לא ראה ולא שמע. אין ת.ז או ארנק, וגם אף אחד לא מכיר את הנרצח.
ונדי בינתיים הריצה פרצופים במחשב, לראות אם יש זיהוי לנרצח הנחמד.
‘אני לא יכולה לעזור בגרוש למחלקה, וגם לא לקים’ חשבה בעגמומיות. ‘מה אני שווה?’.
ונדי שמעה מישהו מתיישב לידה והביטה לכיוון. היה זה אחד מהסוכנים במחלקת ‘מגדל שמירה’ עליה פיקדה – בחור בשם נייג’ל הופקינס.
“את כבר כמעט 16 שעות מול המסך, בוס. לכי לשתות איזה כוס קפה או משהו לפחות”.
נייג’ל היה האיש הראשון אליו התחברה כשהגיעה לראשונה לתחנה. הוא היה בקבוצת צוות מגדל שמירה, והיא הייתה בצוות הראשי יחד עם קים. עד שנפצעה.
כולם באו לבקר אותה בבית החולים, אבל היא שנאה את זה. נייג’ל הבחין בזה – לכן המליץ לרב-פקד פרינס לשים אותה בראש צוות מגדל שמירה.
“תודה על הדאגה נייג’ל, אבל אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי” אמרה ונדי. “חברה שלי תקועה בבית החולים ואני צריכה למצוא חשודים או משהו שיעזור”.
“אולי המחשבה שלך תתחדד אם תצאי לשאוף אוויר טוב בחוץ” אמר נייג’ל וקם.
“צודק, אני אשמח לקצת אוויר ולחטוף איזה משו לאכול,” אמרה ונדי וגלגלה את הכיסא שלה הרחק מהמחשב. “שנצא?”.
נייגל חייך, תפס את הידיות האחוריות של כיסא הגלגלים, ושניהם יצאו אל הרחוב הסואן.
“בטח, אוויר ממש טוב” חייכה ונדי.

המשך יבוא…

האוסף החסר – פרק ג’.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך