האוסף החסר – פרק ט’

11/02/2019 111 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

האוסף החסר – פרק ח’.

–היום החמישי. 12:00. תחנה משטרתית ראשית לאס וגאס–

וורן התיישב מאחורי שולחנו והודה למי שהביאה לו קפה.
קים, שבינתיים חזרה למוטל והחליפה בגדים, ישבה לפניו בחוסר סבלנות.
“שוב לעניינינו, ידידתי משכבר הימים – מה מביא אותך אלינו?” שאל וורן.
קים התלבטה האם לענות לו בציניות או לגשת לעניין.
מאז שהכירה את וורן בלימודי הקרימינולוגיה הוא היה אדם מעצבן ומרתיח. ממש לא ידיד.
“שמעתי שאתה צריך סיוע, מר ‘אני מושלם’. ומכיוון שאני זקוקה למידע ממך – חשבתי שנעשה עסק”.
“ומאיזה מידע את רוצה בתמורה, קים?”.
קים הוציאה תמונה של גופת מר ג’ים דאגלאס ותמונה אחרת של גופת הבחורה שהייתה במחילה לידו.
“מוכרים לך?” שאלה.
וורן הביט בעיון “למה שיהיו מוכרים לי?”.
“על גופת של האיש – שגילינו ששמו ג’ים דאגלאס, ועל גופת האישה, שאת שמה עדיין איננו יודעים, היו מפוזרים לא מעט שביבי עץ זעירים שמגולפים בצורה של חלקיקי פאזל”.
“ו…?”.
“הרכבות הפאזלים הסופיות היו האיש- ז’יטון, האישה – וגאס.
חיפשתי אפשרויות בגוגל והוא הפנה אותי אל האתר של מועדון הפאזל – ואל כתבה חמודה על חקירתך”.
“שונא עיתונים” הפטיר וורן.
“אז מה אתה יודע עליהם?”.
“נראה לי שהאדם שיותר נכון לשאול אותו נמצא כרגע בחדר החקירות,” אמר וורן. “רוצה לבקר אותו יחד?”.
“אתה מזמין אותי לדייט?”.
“קימי, ידידתי הטובה,” חייך וורן. “אם באמת היית רוצה לצאת איתי- הייתי מזמין אותך למינימום ‘אכול כפי יכולתך’ על חשבוני”.
“כרגע אסתפק במה שיש לי” אמרה וקמה מהכיסא.

–היום החמישי. 12:20. בית אבות כללי קנדה–

“שלום לכם! במה אפשר לעזור?” שאלה האישה הצעירה בדלפק את הזוג הניגש אליה.
“כן, תודה,” אמר הגבר והוציא תג “שמי טרי קורטז וזאת רוז רויאל. אנחנו ממפקדה משטרתית מיוחדת, את יכולה לחפש מידע על זה ולאשר…”.
“אנחנו מחפשים כל מידע שניתן על גבר שנרצח כאן באזור” אמרה רוז והציגה את תמונתו של הנרצח בקנדה.
“הו, פיליפ!” נחרדה הצעירה. “מי עשה לו את זה?”.
“זה מה שאנחנו מנסים לבדוק, גברתי” אמר טרי. “את יכולה לספר לנו עליו?”.
“קראו לי נלי,” אמרה הצעירה ומחתה דמעה. “מצטערת, רוב הפרטים חסויים”.
“יש כאן מישהו שמכיר אותו טוב?” שאלה רוז.
“לא, גברתי,” ענתה נלי “למרות שלעתים קרובות, נראה שצריך מישהו שיהיה איתו. אבל הוא התעקש להתבודד – רק הוא והכלב שלו,”.
השניים החליפו מבטים. שניהם חשבו על אותו דבר.
“למה שיצטרך מישהו?” שאל טרי.
“הוא היה עיוור, אדוני,” הסבירה. “הוא השתמש במקל הליכה מיוחד. למרות שהיה מבין הצעירים כאן – זה קצת מסוכן ללכת רחוק לבד במצבו”.
“יש לך עוד מה לספר לנו? שאל טרי.
נלי נראתה מיואשת “אני לא נזכרת, ואני לא ממש יודעת מה מותר לי לספר”.
“תחשבי” דחק טרי.
רוז בעטה בטרי קלות ואז לחצה את ידה של נלי “עזרת לנו מאוד. נלי. תודה לך!”.
“אם תיזכרי בעוד דברים – הנה המספר טלפון שלי” אמר טרי בשעה שהוא משפשף בידו את מקום הבעיטה, וכתב את המספר על פתק ריק שעל השולחן.
נלי חייכה והנהנה והשניים הלכו לכיוון החנייה.
“אתה כזה אידיוט? לא ראית שהיא נלחצת?” נזפה רוז.
“כך ראיתי שעושים חוקרים בטלוויזיה” ענה טרי.
“אז טוב שאתה עובד במז”פ”.
הם פתחו את נעילת המכונית עד ששמעו “חכו רגע!”.
הם הביטו לאחור וראו את נלי רצה אליהם.
כשהגיעה קרוב התנשפה ואז אמרה “נזכרתי במשהו. אתמול ראיתי את הכלב שלו ליד הדירה שלי שקרובה לגן הציבורי”.
“וואו, ממש תודה!” חייכה רוז ונכנסה למכונית. “אנחנו חייבים למהר לשם, למצוא אותו ולקחת אותו לפני שיילקח לכלבייה בתור כלב משוטט”.
אחת מהדמויות שהסתתרו קרוב אליהם אמרה לחברתה “אנחנו נמצא אותו קודם”.

–היום החמישי. זמן לא ידוע. שום-מקום–

הראש של ונדי כאב והיא פקחה עיניים. אבל כמעט ולא היה אור.
‘או שזה בעצם כיסוי לעיניים?!’.
היא ניסתה להקשיב לסובב אותה והניחה שהיא לא נמצאת בדירתה או במקום אחר מוכר.
ונדי שלחה את ידיה שנחו בשני צידי גופה לעבר עיניה כדי להוריד את הכיסוי, אבל לא הצליחה להרים אותם כל-כך לגובה.
‘אני קשורה’ אמרה ומיששה את שרשרת האזיקים הקרים, שאזקו אותה ברפיון קל בשורש כפות ידיה, כך יכלה להזיז את ידיה קצת.
ונדי מיששה את הדברים בטווח שהגיעה אליהם.
היא הרגישה שהיא יושבת ואז הרגישה צמיגים קרוב למושב. ‘כיסא גלגלים – אולי הכיסא שלי?’
היא ניסתה להניע את הכיסא בכל הכוח אבל הוא רק נרעד קלות. כנראה היה נעול או קשור למשהו.
עכשיו ונדי ניסתה להיזכר מה קרה.
היא בילתה בלילה במשך שעות חלומיות עם נייג’ל, עד שבשלב מסוים שמעו דפיקות חזקות בדלת.
“אוי, אולי הערנו בטעות את השכנים,” אמרה בחיוך, “זה קורה לי לפעמים כשאני צופה בערוץ הספורט עד אמצע הלילה”.
“אני אגש ואבקש מהם סליחה” אמר נייג’ל ונשק לה במצח.
הוא קם, כרך את הסדין שלו סביב מותניו וניגש אל הדלת.
ונדי, מכוסית בסדין שלה, הרימה את עצמה לתנוחת ישיבה על המיטה, והציצה לראות את איך השכנים יגיבו כשיראו אותו כך.
נייג’ל פתח את מנעול הדלת ואז פתח מעט את הדלת “סלי..”.
הדלת נטרקה לנייג’ל בפרצוף והוא נפל לאחור, בשעה שדמות גדולה עוטה מסכת גרב נכנסה לדירה.
הדמות הביטה מסביב וכשראתה את ונדי התקדמה אליה בצעדים מהירים.
ונדי לא פחדה – היא תרגלה מקרים שיפרצו לדירתה באמצע הלילה.
היא שלחה יד לכיוון המקום בו תמיד הניחה את אקדחה כשחזרה מהעבודה – וכשידה לא מצאה כלום גילתה לחרדתה שהוא לא שם.
היא הביטה סביב בבהלה וראתה שהאקדח זרוק על הרצפה מעורבב עם שאר בגדיה ובגדי נייג’ל.
ונדי זרקה על הדמות את כרית ראשה וכריתו של נייג’ל – ופגעה במצח הדמות.
הדמות נהדפה משני הפגיעות וכשלה לאחור למספר שניות. אבל בשנייה האחרונה חסמה את נפילתה בידיה.
באותו זמן קצר לקחה ונדי את הקביים, ובגלל הבלגן מסביב דידתה באטיות לעבר האקדח שלה.
הדמות התעשתה והתרוממה, אבל אז נעצרה ובהתה בונדי הצועדת, כשהבחינה שהיא חסרת בגדים.
הדמות נענעה בראשה כדי להתעשת והתקרבה אל ונדי במהירות – אבל אז נייג’ל קפץ עליה בהפתעה מאחור והפיל את שניהם על המיטה.
נייג’ל והדמות נאבקו במשך כמה שניות וונדי מיהרה לאקדחה.
תוך מספר צעדים נכשלה בטעות בבגדים שנערמו וקב אחד נפל מידה.
היא דידתה במאמץ בצעדים גדולים על קב אחד לכיוון הקיר, ובסוף נאחזה ביד חסרת הקב בתומכי הקיר המיוחדים שהותקנו לצורך כזה.
ונדי הביטה לאחור וראתה כיצד הדמות ונייג’ל נפלו על הרצפה ונאבקו.
פתאום הדמות הוציאה משרוולה חפץ חד.
“נייג’ל! תיזהר! פגיון!” התריעה.
נייג’ל ניסה להדוף את מכת הפגיון כך שהוא חדר לזרועו החשופה.
הוא זעק.
‘לעזאזל, איך השכנים לא שומעים?’.
הדמות תקפה שוב ודקרה בבטנו של נייג’ל, עד שנייג’ל כבר היה פצוע מכדי להיאבק.
“נייג’ל!!!” צעקה ונדי.
הדמות קמה והתקרבה לונדי, וונדי התקדמה לכיוון כפתור הטלפון.
‘למה התעקשתי לא להתקין כפתור אזעקה?’.
כשהייתה הדמות מאחוריה – חבטה ונדי עם הקב בבטנה. הדמות התקפלה בכאב והשתעלה.
היא הכתה במהירות שוב אבל הדמות תפסה את הקב בזמן וזרקה אותו הרחק מהם.
ונדי נשענה כולה על תומכי הקיר והמשיכה להתקדם במהירות.
‘רק עוד שני צעדים!’.
הדמות תפסה בבטנה של ונדי בעזרת שתי ידיה ומשכה אותה לאחור כאילו מנסה לחבק אותה לגבה.
ונדי הבינה שאין לה איך לברוח לכן התנתקה מהקיר. הדמות משכה את ונדי והצמידה את גבה אליה.
באותה השנייה מרפקה אותה ונדי בצלעות הדמות.
הדמות פלטה צעקת כאב בקול גברי. והרפתה מאחיזתה עם יד אחת.
ונדי חששה שהיא הולכת ליפול – אך הדמות תפסה אותה בזמן.
הדבר האחרון שזכרה לפני שהתעלפה הייתה הרגשת דקירה קטנה בצווארה. ואז הכול הסתחרר והשחיר…
עכשיו ונדי מיששה את עצמה ככל שיכלה.
מישהו הלביש אותה בשמלה או בחצאית עשויה משהו דק.
‘לפחות דאגו לזה…’.
היא שמעה דלת נפתחת.
“הראה את עצמך, פחדן!” אמרה. “עושה את עצמו חזק על מוגבלים”.
“אין אף אחד שמתייחס למילים בעמודים האלה” שמעה קול נשי חלש.
“איפה את? מי את?” שאלה ונדי.
“אין אף אחד שמתייחס למילים בעמודים האלה” שמעה את הקול הנשי שוב.
“למה את מתכוונת?”.
“הכי חשוב זה ללכת לפי הדף,” אמרה בעלת הקול. “מבינים את זה עם ההתקדמות”.
“אולי תשחררי אותי בבקשה, ותסבירי לי כדי שאבין?” ניסתה ונדי.
“צריך להמתין בסבלנות. עד שנגיע לפיסקה הבאה”. שיננה בעלת הקול.
“אז מה בינתיים?” שאלה ונדי. “להישאר כך בחושך?”.
“שלחו אותי להאכיל אותך מרק, אם את רוצה”.
‘אני באמת רעבה’.
“איזה מרק יש?”.
“אפונים”.

המשך יבוא…

האוסף החסר – פרק ט’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך