האוסף החסר – פרק י’

15/02/2019 88 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

האוסף החסר – פרק ט’

–היום החמישי. 12:20. מרכז רפואי של אנשי התחנה–

“באתי הכי מהר שיכולתי,” התנשף ג’ייק. “מה ידוע לנו בינתיים ממה שקרה?”.
“אני חושב שכדאי שספי יספר” אמר רב-פקד פרינס והביט בנייג’ל המעולף המחובר למכשירים שונים.
ספי הנהן “מצאנו אותו פצוע ומדמם בדירה של ונדי”.
“מסכן,” אמר ג’ייק בעצב. “אני רואה שרוב הפציעות נובעות מדקירות חפץ חד. מדי תחנה מבצעית לא היו אמורים לרכך פגיעות כאלה?”.
“הוא נמצא עירום, ג’ייק” אמר רב-פקד פרינס.
“זאת אומרת ש…?” החל ג’ייק.
“כנראה שכן,” אמר ספי. “מצאתי את בגדיהם מפוזרים בדירה, וגם את האקדח של ונדי זרוק לידם רחוק מהמיטה”.
“כך שהיה קשה לה להגן על עצמה” הניח ג’ייק.
“בדקתי את המקום לאחר שהלכת, ספי. נראה שהיה שם ממש מאבק” אמר הרב-פקד.
“זאת ונדי – לא נכנעת ללא מאבק” אמר ספי בחיוך קטן.
“אני לא יודע אם אני יכול להועיל לכם כאן. רק אומר שיש התקדמות בתיק בקנדה” אמר ג’ייק וסיפר להם את מה שעדכנו אותו עוזריו.
“הדבר הנוסף שממש הפריע לי הוא האפונים על המיטה. מה הקשר?” אמר-שאל הרב-פקד.
“אולי זה קשור באמת למה שסיפר קייל קורבין” הציע ספי.
“מי זה?” התעניין ג’ייק.
הם סיפרו לו על חקירתם והוא חכך בזקנו ללא תשומת לב.
“נשמעת תזה מעניינת” אמר ג’ייק.
“אם זה נכון – איזה סיפור זה עכשיו לדעתך?” שאל הרב-פקד.
“אוה, זה כבר דיי פשוט, המפקד,” השיב ג’ייק. “הנסיכה על העדשה”.

–היום החמישי. שעה לא ידועה. שום-מקום–

ונדי שוב התעוררה. היא עדיין הייתה בדיוק באותו מצב בו הייתה לפני שהתעלפה.
היא נזכרה שלאחר ששתתה את המרק הלא-ממש-טעים הרגישה שוב דקירה קטנה בצווארה ואז הכול הסתחרר.
‘שוב סיממו אותי’.
“היי! מישהו כאן?” צעקה.
היא שמעה צעדים מתקרבים “אני כאן, הוד מעלתך,” אמר הקול המוכר. מה תרצי?”.
“נתחיל מלהוריד את כיסוי העיניים המעצבן”.
“לא אוכל, הוד מעלתך,” אמרה בעלת הקול. “הרופא שלך אמר שהעיניים שלך לא בריאות”.
“למה את קוראת לי ‘הוד מעלתך’?”.
“אני המשרתת האישית שלך, נסיכה. אבל יש טענו שהשתגעת, שאת חולה ושאת חושבת שאת מישהי אחרת – אז עד שתבריאי צווה עליי לשמור עלייך”.
“נסיכה?! אני?! את חיה בסרט…”.
“אז הם צדקו…” אמרה בעלת הקול בעצב ונשמע שייבבה.
‘לכל בלש דרך חקירה משלו’.
“היי, היי, תירגעי,” אמרה ונדי. “אז, משרתת יקרה… מה השם שלך?”.
“שמי אקו, הוד מעלתך” נשמע הקול מעודד יותר. “זוכרת אותי?”.
“השם נשמע לי מוכר,” שיקרה ונדי. “איפה אנחנו, אקו?”.
“בממלכה הנסתרת שלך, הוד מלכותך” אמרה אקו. “איש לא ימצא אותנו כאן”.
“הבנתי,” אמרה ונדי ביאוש.
‘עכשיו אני ממש מוגבלת’.
“אקו, מה קרה לבחור שהיה איתי כשלקחו אותי מדירתי?”.
“למה את שואלת זאת, הוד מעלתך?”.
“נסיכה צריכה לדאוג לכל מכריה” הסבירה ונדי.
“אה, נכון,” אמרה אקו. “עד כמה שאני יודעת לקחו אותו באמבולנס”.
“תודה אקו” חייכה ונדי את החיוך הכי מוצלח שלה.
היא שמעה קול שנשמע כמו ניגוב נזלת.
‘אני צריכה לצאת מהמצב הזה’.
“איך אוכיח לרופא שהבראתי?”.
“הרופא יבחן,” אמרה אקו. “רגע, את מרגישה יותר טוב?”.
‘מה יש לי להפסיד?’.
“כן, אני חושבת שכן… מתי אוכל לגשת למבחן?”.
“אדבר עם הרופא,” אמרה אקו. “אבל זה יהיה רק מחר. אם את באמת מוכנה – כדאי שנתארגן כמה שאפשר היום בשביל לאגור כוח לבדיקות בבוקר”.
“מה צריך לארגן?”.
אחרי שנייה הרגישה ונדי עקיצה בצווארה ושריריה רפו. היא לא יכלה לזוז ובקושי יכלה להניע את הפה.
“אסייע לך, הוד מעלתך, רק אל תתנגדי – זה רק יקשה על שתינו”.
אקו עזרה לונדי לאכול מנה של עוף עם אורז, לשתות מים לשטוף את פיה ולעשות את שאר הארגונים.
“עכשיו אעזור לך לשכב על המיטה,” הסבירה אקו. “אני מנתקת את האזיקים. האם אני יכולה לבטוח בך?”.
ונדי התאמצה והנהנה ולאחר כמה שניות הרגישה שידיה הוצאו מהאזיקים.
“אקו?” שאלה ונדי בקושי. “את יודעת שאני לא יכולה ללכת?”.
“כן, אני יודעת, הוד מעלתך,” אמרה אקו. “נסתדר. עכשיו בואי נתארגן לישון”.
ונדי הרגישה שאקו שחררה את כיסא הגלגלים ואז היא הרגישה שהיא נוסעת.
היא ניסתה להזיז את ידיה אבל הגוף שלה לא הקשיב לה.
אקו, שלפי הרגשת ונדי נגלתה כחזקה מאוד ונמוכה ממנה, הרימה את ונדי מהכיסא ועזרה לה לשכב על מזרן שלא היה ממש נוח.
אקו סידרה את המיטה “שינה ערבה, נסיכה, אהיה כאן אם תצטרכי משהו”.
“תודה אקו”.
‘יחסית לפעמים שעברות שישנתי מסוממת על הכיסא זאת בהחלט יכולה להיות שינה ערבה’.
“אני כל-כך מתרגשת שסוף-סןף חזרת אלינו”.אמרה אקו.
ונדי הנהנה, עצמה עיניים ותוך מספר דקות נרדמה.

–היום החמישי. 15:00. תחנת משטרת לאס וגאס–

קים ווורן נכנסו לחדר החקירות שם ישב מאחורי שולחן קטן ידידם החדש – קלייב עם עורך-דין שהביא לעצמו.
“באת לרקוד שוב, יפה שלי?” שאל קלייב.
“קלייב, אתה ממש בחור נחמד – אבל לא הטיפוס שלי” אמרה קים והתיישבה מולו בצד השני של השולחן. וורן עמד מאחוריה עם גב צמוד לקיר.
“חבל, הייתי משלם הון על עוד הופעה”.
עורך הדין השקיט אותו.
“אם אתה מזכיר את ההופעה המסחררת,” אמר וורן וקרץ לקים. “מה דעתך שנעשה עסק?”.
“איזה עסק?” התעניין קלייב.
“תראה, ידידתי…,” החל וורן. קים השתעלה “סליחה, העמיתה שלי ואני חשבנו על משהו שיכול למלט אותך ממצב הביש שאתה נמצא בו עכשיו”.
“אני מקשיב”.
“אני מתארת לעצמי שאני לא הראשונה שהזמנת ‘לרקוד’ אצלך,” אמרה. “אנחנו יכולים להוסיף לתיק שלך הטרדה מינית או אונס, תלוי כמה שובב היית – ואז התשלום לעורך-הדין שלך לא ישתלם לך”.
“או…?” שאל קלייב.
עורך-הדין פנה אליו “אל תקשיב להם, אין להם כלום”.
“אתה בטוח שאין?” שאל וורן.
עורך-הדין שתק.
“חשבתי כך,” אמר וורן וחייך. “אם תספר לנו כל מה שאתה יודע על מקרה שנספר לך – אנחנו נשחרר אותך ואת משפחתך מכל ההאשמות שיש לכם, ותוכלו להיות חופשיים”.
“אלא אם-כן תהיה שובב שוב” הוסיפה קים.
“נשמע טוב! אני מוכן לסייע לרשות החוק” אמר קלייב והצדיע.
וורן ניגש אל השולחן והוציא את התמונות של ג’ים דאגלאס ושל האישה שלידו. שניהם קבורים בחול כמו שמצאו אותם.
“אוו,” אמר קלייב. “נראה כואב. מי אלה?”.
“שם האיש הוא ג’ים דאגלאס, את שם האישה איננו יודעים,” אמר וורן, “הם נמצאו קבורים כך בחוף בהוואי”.
“ויש להם 2 ילדים קטנים שנעלמו כאילו בלעה אותם האדמה” הוסיפה קים.
“ומה זה קשור אליי?”.
“על גופת של ג’ים ועל גופת האישה היו מפוזרים לא מעט שביבי עץ זעירים שמגולפים בצורה של חלקיקי פאזל,” הסבירה קים. “הרכבות הפאזלים הסופיות היו ג’ים – ז’יטון, האישה – וגאס”.
“הבנתי, וזה מה שהוביל אותך אליי,” אמר קלייב. “מצטער, אני לא עוסק ברצח, וגם חטיפת ילדים – זה אכזרי! אתם חייבים למצוא את מי שעשה את זה”.
“זה מה שאנחנו מנסים לעשות,” אמרה קים. “אז תתחיל לזמר”
“מי היה רוצה להפליל אותך, קלייב?” שאל וורן.
“הו, המון אנשים,” אמר קלייב בחיוך מסיבה שקים לא הבינה. “אבל הקטע עם הפאזל מיוחד”.
“יש לך מה לספר – או שנסגור את הבסטה?” שאלה קים בחוסר סבלנות.
“כן,” אמר קלייב. “אין לי שום שם – אבל יש לי מכר שאני לא ביחס ידידותי איתו בלשון המעטה. הוא מטורף ואובססיבי בחידות מהסוג הזה. אבל הוא לא רוצח, ועד כמה שאני מכיר אותו – סביר שלא חטף ילדים. מה שכן – הוא אוהב ליצור חידות מטורללות בעצמו, אולי מסוג הזנ” ואז קלייב הביט בתמונה “והוא גר קרוב לחוף הוואי”.
“מה שמו?” חקרה קים.
“איש החידות – לאנס רידל, יפה שלי”.
“איפה הוא גר במדויק?” שאלה.
“אין לו מקום קבוע, תלוי בחידות שלו”.
“תודה לך קלייב, היה נעים להכיר” אמרה קים כשהיא וורן פנו לפתח.
“גם לי!” קרא קלייב.
אחרי דקות ספורות של שקט שאל וורן “אז מה עכשיו?”.
“אני חוזרת לתחנה לעדכן ושם נחשוב הלאה”.
וורן הנהן “תבואי לבקר שוב,” ואז הוסיף בחיוך “אולי נוכל לרקוד יחד”.
היא הוציאה לשון בבוז, נפנפה לשלום ויצאה מהתחנה לכיוון המוטל כדי להתארגן.
עוד כמה שעות יש לה טיסה ארוכה שאסור לה לפספס.

–היום החמישי. 19:50. מרכז מסחרי קרוב לזירה בקנדה-

“הפיצה הייתה רעיון טוב לצבירת כוח” אמר רוז כשיצאו מהפיצרייה.
“תני לי לנהוג הפעם, טוב?” ביקש טרי כשהגיעו לחנייה.
“אבל אתה נוהג כמו בחורה” הקניטה רוז.
“אולי,” אמר ונכנס למושב הנהג של מכוניתם “אבל גם חתיך”.
היא נאנחה והתיישבה ליד מושב הנהג ויצאו מהמרכז המסחרי.
הטלפון של רוז צלצל.
“הלו?”.
“אתם מתעסקים בעניינים לא שלכם – לכן תיענשו” שמעה קול לא ברור.
“מי…?” שאלה רוז.
היא לא סיימה את השאלה אלא צרחה בבהלה יחד עם טרי, כשמשאית ענק נסעה במהירות לעברם, התנגשה במכוניתם – והעיפה אותם הרחק משולי הכביש.
המשאית עצרה ליד סף הכביש למספר שניות ואז הסתלקה משם.
“אני מקווה שנפטרנו מהם” אמרה הדמות שנהגה במשאית לחברתה.
הדמות השנייה ליטפה את הכלב “כן, גם אני מקווה”.
רוז, שהתעלפה ברגע הפגיעה, לא שמה לב שידה שאחזה בטלפון לחצה בטעות על מספר.
“הלו?” נשמע קול בקו השני.

המשך יבוא…

האוסף החסר – פרק י’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך