האסירה א

23/03/2016 2535 צפיות אין תגובות

את אסתר הכרתי לפני כמה שנים בכלא נשים נווה תירצה. אני הייתי אז בתחילת דרכי כעובדת סוציאלית וכלא נשים מאד סיקרן אותי. שמעתי סיפורים, ראיתי סרטים אבל אף פעם לא ניכנסתי פנימה. אסתר הייתה האסירה השנייה שהכרתי. לבנה הייתה הראשונה. הן היו חברות הכי טובות. “אסתר שתדעי היא אשה הכי חלקה שתיפגשי” אמרה לי לבנה. חשבתי שהיא מתכוונת לא שעירה. שאלתי בכל זאת, “מה זאת אומרת חלקה?”, לבנה חייכה. היו לה שיניים לבנות וקטנות, שיער שחור פחם, ועיניים בצבע תכלת בהיר. היא הייתה אשה כבת 35 עם גוף קטן וחטוב. “חלקה. מה שאת רואה זה מה יש. אין מה לחפש אצלה בין השורות. אין הרים וגבעות בפרסונה שלה. את מבינה?” פתק לעצמי- האסירה הראשונה שפגשתי בנווה תירצה מסתמנת כאשה אינטילגנטית וצבעונית. אסתר הגיעה לחצר, היו לה עיניים בצבע חום בלי הרבה רבדים של גווני צהוב וחום בהיר פשוט חומות. היה לה שיער חום עד הכתפיים, גוף מוצק ועבה. היא הייתה האנטי תיזה למשפט “יופי זה בעיני המתבונן”. זה היה די ברור שאף אחד, אף פעם לא אמר לה שהיא יפה אפילו לא בעלה. כשהייתה ילדה גדלה בצל הילה אחות תאומה לא זהה, שהייתה בדיוק ההפך ממנה. אסתר הייתה נשואה למשה. הם נפגשו כשבא לתקן את הכיור בבית הוריה. משה היה אינסטלאטור מה שאסתר לא ידעה שלא הייתה שום בעיה בכיור. רוזינה אמא שלה מאד פחדה שלא תתחתן לעולם. “היא פחדה שאני לא אצא לה מהבית”, אמרה אסתר. שמתי לב שהיא לא מחייכת, וחשבתי שאולי לבנה טעתה ויש בכל זאת מיסתורין באשה שמולי. את אמא של משה רוזינה פגשה בבית מרקחת בעיר. גם אמא של משה פחדה שלא יתחתן לעולם. הן היו נחושות בדעתן להפגיש את שני הילדים שאימותיהם דנו אותם לבדידות אין קץ. משה ואסתר מיד מצאו שפה משותפת. אסתר מאד אהבה לבשל מאכלי חצילים ומשה היה אלרגי. “תצטרכי לבשל לי דברים אחרים כשניתחתן”, הוא אמר לה כשהוא שוכב מתחת לכיור מנסה לתקן דליפה דימיונית. משה היה שרברב טוב הוא מיד הבין שהכיור בסדר אבל הוא גם אהב כסף והחליט שאם הוא כבר שם אז כדאי שיעשה את עצמו עובד. היה עוד משהו שהשאיר אותו שם. אסתר. פעם ראשונה בחייו פגש אשה שלא איימה עליו והוא לא רצה ללכת. משה היה איש קטן רזה וממושקף. הוא לא היה מהשרברבים האלה שהמכנסיים חושפים את ישבנם השעיר והשמנמן. הוא היה לבוש לפחות כמו מנהל חשבונות. חולצת תכלת בהירה עם שרוולים קצרים, מכנסיים אפורות, ועניבה צהובה. הוא היה עיוור צבעים.
“כשניתחתן?” אסתר שאלה. הוא עדין נישאר מתחת לכיור. “כן אני חושב שניתחתן”.
“אבל אתה לא מכיר אותי”.
הוא שתק יצא החוצה ונעמד מולה. “אז תספרי לי”.
“עכשיו?”
“למה לא עכשיו? יש קפה?”
היא הכינה לו קפה שחור, הגישה לו עוגת תפוחים שאפתה יום קודם. טוב שהכינה עוגה, זה היה חלק מסדרת החינוך שהעבירה אותה רוזינה. הסדרה כללה כמה כללים מאד חשובים. 1. תמיד תצאי מהבית מסודרת ומאופרת. גם לזרוק את הזבל. 2. שתמיד תיהיה עוגה בבית אי אפשר לדעת מי יבוא לבקר.
אסתר סיפרה למשה על עצמה. היא דיברה עשר דקות רצוף, אלה היו כל חייה. היא הייתה בת 28 אז, וכל חייה נכנסו לתוך עשר דקות.
“אני בגיל הזה כבר הייתי עם ארבעה ילדים משני בעלים”, לבנה צחקה. אסתר חייכה פתאום. היא חשפה גשר ברזל על השיניים ומיד כיסתה את פיה בידה. “אני לפעמים שוכחת מהגשר הזה. שמו לי אותו לפני שבוע”, אמרה במבוכה. הבנתי למה לא חייכה קודם. אולי לבנה צדקה. אסתר הייתה אשה חלקה, אבל בכל זאת הייתה בכלא, משהו מסתורי היה שם. או אולי לא.
חודשיים אחרי שהכירו משה ואסתר התחתנו. היא הייתה בתולה וחיכתה בקוצר רוח ללילה הראשון. ליל הבתולין היה הלילה הנוראי ביותר בחייה. משה אהב את זה אלים. לא ממש הצלחתי להבין מאסתר כמה אלים. היא לא אהבה לדבר על סקס אבל היא דיממה שבוע. לא היה לה נעים להגיד לו שזה ממנו ואמרה לו שהיא במחזור. “מזל ביש”, אמר באכזבה, “שבוע ראשון אחרי החתונה להיות במחזור. חשבתי שתיכננת את התאריך?” אסתר חייכה חיוך קטן “כן אבל כניראה מהלחץ הקדים לי”. היא לא אהבה לגלות את הצד הזה בבעלה. הוא לא סיפר לה על הצד הזה. “נו מה רצית שהוא יגיד לך. אני אוהב שמרביצים לי כשאני מזיין. בדרך כלל מגלים דברים כאלה לפני החתונה”. לבנה דיברה בטון מאשים ואסתר לא אהבה את זה. “”את יודעת שאני לא אוהבת את המילה הזאת”.
“איזו מילה לזיין?”
“די לבנה. מספיק”. אסתר הייתה נירעשת, לבנה לא הפסיקה
“לזיין לזיין לזיין”, אסתר הניחה את שתי כפות ידיה על אוזניה.
“היה לי חשוב להתחתן בתולה” זה הכל”, אמרה בשקט.
“למה?” לבנה ואני שאלנו פה אחד. אסתר הסתכלה על שתינו בעיניה החומות ולרגע היא הזכירה לי עגל קטן “אבא שלי אמר לי שאם אני אעשה את זה לפני החתונה יעזבו אותי”. העגל הקטן נעלם.
הם היו נשואים עשר שנים משה ואסתר. לא שאלתי אותה למה היא בכלא, גם את לבנה לא שאלתי, רציתי שיספרו לי לבד. אחרי המפגש הראשון ביליתי שעות בהשערות. חשבתי שאולי היא רצחה את משה. היא לא ניראתה רוצחת אבל בינינו איך ניראה רוצח.
רק אחרי שלושה חודשים, הגעתי שוב. בפגישה השנייה שלנו היה לה אורח בחצר. משה. הוא ניראה בדיוק כמו שדימיינתי. קטן, רזה, עם חולצה אפורה ושרוולים קצרים, מכנסי גברדין ארוכות, שיער מאפיר קצוץ ופנים כחושות. הוא לא ניראה אחד שנהנה מסקס אלים. ניסיתי לדמיין את זה קורה וניערתי את התמונות ממוחי. אסתר חייכה אלי, . “תכירי, זה בעלי משה”. לחצתי את ידו הייתה לו לחיצה רפה ורטובה. “את ניראת מופתעת” אמר הייתי נבוכה לרגע לא שמתי לב שהפנים שלי דיברו. “לא לא פשוט חשבתי שאתם כבר לא נשואים”.
“למה שתחשבי דבר כזה?” אסתר הופתעה. הגשר כבר הוסר משיניה.
“אין סיבה, שום סיבה”, ניסיתי להסיט את השיחה, “ולבנה? איפה לבנה?” , פניה של אסתר לרגע שינו גוון. “היא במרפאה”,.
“אוי מה קרה לה”.
“דקרו אותה”.
הייתי בהלם לא חשבתי שדברים כאלה באמת קורים בכלא נשים. חשבתי שאלה רק סיפורים שנועדו לקולנוע או לסדרות טלוויזיה לחובבי ז’אנר הסורגים. “מי דקר אותה? היא תהיה בסדר?”
אסתר פתחה חבילת חטיפים שמשה הביא לה. “אני דקרתי אותה”. אולי זה היה נידמה לי אבל ראיתי אצל משה חיוך קטן.
פתק לעצמי- אסתר רחוקה מלהיות חלקה. פתק נוסף- לשאול את לבנה למה אסתר בכלא.

האסירה א
דרוג הסיפור 2.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך