הומלס פיתוח

16/09/2011 521 צפיות אין תגובות

דרור, התחיל את דרכו בצבא, כשהיה קצין ביחידה מובחרת. באזרחות עשה תואר ראשון במדעי המחשב והתקבל לחברת היי-טק מצליחה בהרצליה פיתוח. זאת היתה תחילת תקופת הפריחה של ההיי-טק בארץ, השלום נראה קרוב מתמיד, והעתיד נראה שקט ובטוח בנוף הארץ ישראלי. אחרי שהשתלב בעבודה נשא לאישה את חברתו, שהכיר במסגרת האקדמאית. עם החסכונות שצבר ובתוספת משכנתא, קנה דירה בשכונה צעירה ומבטיחה. תוך זמן קצר כבר היה אב גאה לתאומים. מושא לגאווה, סיפור הצלחה.

כשהחלום התנפץ, האדמה החלה רועדת תחתיו. חרב הפיטורין התנופפה באוויר, אך הוא עדיין החזיק במשרה שלו מאמין להבטחות ההנהלה, שהסערה תעבור. אשתו חשבה אחרת, ובכך גילתה את פרצופה האמיתי, כאישה תועלתנית ומרה, בלי שום טיפת אהבה וכבוד. הוא עזב את הבית ושכר דירה בקרבת מקום. שם חיי טוב יותר, בנפרד, ללא רגשות אשם, שומר על מעמדו כאב מכובד לשני ילדיו הרכים. בין גל פיטורין אחד לאחר התגרש, כשהבין שאשתו כבר מחפשת בחורים אחרים. בהסכם הגירושין קיבלה גרושתו את החזקה על הילדים, והבית, עד שהילדים יגמרו את הצבא, והוא התחייב לשלם מזונות.

האינתיפדה החדשה פרצה, והאדמה זעקה מדם חללי הפיגועים. המשקיעים הזרים ברחו עם הכסף, והמיתון במשק החריף. היי-טק הגיע לשפל חדש. חברות ענק צמצמו בכח-אדם ואלפי עובדים נשלחו הביתה. אחרי 5 שנים בחברה, גם הוא נשלח הביתה. בצל הבועה עדיין הרגיש בטוח. לאן שפנה הבטיחו לו שתוך זמן קצר יחזור לעבוד, אבל לא מיהרו לקיים. עבודה חדשה לא נראתה באופק, למרות כל הראיונות העבודה שעבר. גם כספים שהובטחו לו התעכבו, והחסכונות שלו החלו אוזלים. הוא עדיין האמין שזה עניין זמני, עדיין היה איש משפחה מכובד, ולא ראה שום צורך לשנות משהו בהרגליו, למרות שכבר נכנס לחובות.

שנה מאוחר יותר, נפלו בנייני התאומים, והעולם שוב איבד את תמימותו. עם משבר עולמי, ומשבר לאומי, דרך מוצא לא נראתה באופק, והוא פנה לחפש עבודה במדור הדרושים הכללי. תחום אחד היה בכותרות. תחום שתמיד עניין אותו, ותמיד היה טוב בו. ענייני ביטחון. תוך זמן קצר הוציא רשיון אזרחי לנשק והתקבל לעבודה בחברת אבטחה אזרחית. המשכורת אמנם לא הייתה כמו בהיי-טק, אבל היתה בעלת אופי לאומי, מכובד.

למרות שהיה שקוע בחובות, עדיין עומד איתן על רגליו. הוא לא הראה סימני מצוקה. אף אחד ממכריו לא ידע מה עובר עליו. הוא שמר על אותו פאסון של איש משפחה מכובד, ובכל זאת כדי לא לתת לאשתו לשמוח לאידו, אך בעיקר כדי לא לתת לילדים שלו להרגיש שמשהו חסר.

הסיפור מסתבך כשיום אחד בעלת הבית החליטה לזרוק אותו מהדירה בשל חוב מצטבר. אחרי שהחליפה את מנעול הדירה שלא בידיעתו והוא נשאר מחוץ לבית, הוא מגיע לביתה של בעלת הבית הזקנה, במטרה לפתור את הסכסוך. העימות הופך אלים כשבמהלך הוויכוח בעלת הבית מבחינה באקדחו שבצד הגוף, ונחרדת, על אף שכלל לא איים עליה ולא חשב לנקוט בצעד אלים שכזה. הוא מנסה להרגיע, אך היא חוששת שעוד רגע הוא ירצח אותה, צועקת לעזרה מהשכנים שעומדים לרצוח אותה. הוא מבקש ממנה את המפתח החדש לדירתו, וכשהיא לא משתפת פעולה הוא עורך חיפוש בביתה, והיא מתרוצצת אחריו אחוזת אמוק. הוא מוצא צרור מפתחות על שולחן בפינת האוכל, ומכניס לכיס. היא תופסת בידו, והוא מנער אותה מעליו. היא מאבדת שיווי משקל ונופלת, בדרכה לרצפה היא נחבטת בראשה מפינת השולחן. היא נזרקת לרצפה ומאבדת את הכרתה. דרור נחרד כשהוא מבחין בכתמי דם על הרצפה, ומסתלק מזירת הפשע.

בחזרה בביתו הוא מגלה שבין צרור המפתחות לא נמצא המפתח המתאים. הוא מנסה למצוא פתרונות הולמים לבעיה, אבל מוחו הקודח עסוק במחשבות אודות בעלת הבית, ועל הפשע שלא ביצע וכבר הרגיש אשם. הוא משוטט ברחובות, מחפש תשובות לשאלות שבראשו ומרגיש איך הבניינים סוגרים עליו, האנשים שולחים בו מבטים חשודים, רכבים חולפים מקפיצים אותו, וכל סירנה שעוברת ברחוב מחרידה את נפשו. הלילה מגיע והוא עדיין משוטט ברחובות ללא מוצא. רגליו מובילות אותו לבית גרושתו, ולרגע הוא חושב לוותר על כבודו, ואם יש קצת חמלה באשה שאהב, היא תרחם עליו תאסוף אותו לחיקה. אבל עד שהוא מגיע לדלת ביתה הוא נזכר עד כמה רעה היא, ומוטב לוותר על הרעיון, לשמור על טיפת הכבוד שלו, ולחסוך את השפלה בפניי ילדיו. במצבו הנוכחי הוא גם לא יכול להתייצב למשמרת הלילה בעבודה. הוא זקוק למקלחת, לארוחה, ולשינה טובה. אך בעיקר לשקט נפשי. אבל יודע שלא ימצא אותם כאן, ועדיף שיעלם מהאזור, לפני שאנשים יתחילו לדבר, והשמועות יגיעו לאוזני גרושתו, והמשטרה בעקבותיו. עוד באותו הלילה הוא מגיע לתל אביב במחשבה, שבעיר הגדולה ירגיש בטוח יותר.

את הלילה הראשון הוא מעביר בפאב אפלולי ורועש. שם הוא מתיידד עם ברמנית חתיכה. לפנות בוקר, עם סגירת הפאב היא סוחבת אותו לדירתה והם מתעלסים. הוא נרדם, אך מתעורר בבהלה ומגלה שזה לא היה חלום בלהות אלא מציאות. בחוץ כבר עולה הבוקר והוא מביט בגוף הערום הישן לצדו, ומגלה ילדה. היא לא נראתה לו יותר מבת 16. צמרמורת עוברת בגופו, והוא נס על נפשו מדירתה.

הוא מגיע לים בזריחה ומגלה להפתעתו שהוא לא לבד. על הים פזורים עשרות אנשים שבילו את הלילה בים. אבל בניגוד לנופשים, הוא נדמה לו שהאנשים האלה בים מרגישים כמו בבית. כי כמו שהם נראו, כנראה שלא היה להם בית אחר. הומלסים, הוא חושב לעצמו, ומוצא פינה מוצלת נשכב על אחד ממיטות השיזוף ונרדם. אך שינתו טרופה.

התקופה היא תחילת הקיץ, והוא מתעורר כשהשמש במרכז השמים וגופו בוער מחום. החוף מלא בני נוער שסיימו זה עתה את הלימודים, ואין זכר לכל ההומלסים מהבוקר. הוא סורק את גופו והאזור סביבו, מוודא שלא חסר לו דבר. האקדח עדיין במקומו. הארנק בכיס האחורי, ותרמיל הגב מתחת לראשו. בצד הגוף מונחת קופסת פלסטיק סגורה, הוא פותח אותה בחשש ומוצא בתוכה פרוסות לחם, עגבניה ומלפפון. הוא נעלב ומעיף בבוז את הקופסה הרחק ממנו. הוא מעביר יד על לחיו ומגלה פרצוף לא מגולח. הוא בוחן את עצמו שוב ומגלה שהוא עדין באותם בבגדי עבודה מאתמול, הפה מסריח מאלכוהול, הגוף מזיע, מדיף ניחוחות בושם נשים זול, עשן סיגריות, ונוזלי גוף. תחושה מגעילה מתפשטת בגופו וראשו מסתחרר. הוא תוקע מבט בקופסה המקוללת ומבין שהיא הונחה בשבילו. אין כאן טעות. הוא הומלס.

בימים הבאים משוטט דרור חסר אחוז טרוף בין רחובות תל-אביב וחוף הים. מחוסר תאבון הוא בקושי אוכל, שנתו טרופה, ודעתו משובשת והשמש קופחת על ראשו. במעט הכסף שנותר בארנקו, האמצעים הדלים שבתרמילו, והאקדח שברשותו מנסה לשמור על צלם אנוש ולא להפוך להיות כשאר ההומלסים, חסרי התקנה במטרה להימנע מעימות עם שוטרים ופקחים, העורבים לפתחו, הוא דואג לשמור על נקיונו, ולשוות מראה של אדם מכובד, שלכל היותר הלך לאיבוד. הוא קנה סכין גילוח חד פעמית, סבון, מתקלח ומכבס את בגדיו בטוש בחוף הים. מתרחק כמו מאש מאלכוהול וסמים, טיפוסים מוזרים, הצעות מגונות, ומקומות מפוקפקים.

הוא מנסה לתפוס תנומה על החוף במהלך היום, ופוקח שבע עיניים בלילה, מפחד שייפול קורבן לידי עבריינים או ייתפס על ידי המשטרה. הוא מגלה על בשרו כי תל אביב של שעות האור שונה באופן קיצוני מתל אביב של שעות החושך. בשעות האור הכל זורח ומאיר פנים, מלא מכל טוב, הומה אדם, והוא מרגיש בטוח ושקט. אבל כשאנשי היום הולכים לישון, והאורות כבים מתעוררים להם אנשי הלילה. הוא מתוודה לאנשי הלילה ומגלה מציאות אפלה והזויה. הפארקים שעד שעות הערב המאוחרות היו מלאים משפחות על ילדיהם, בחורים ובחורות מלווים בכלבים, מתמלאים לקראת חצות בסוטים, פריקים, נרקומנים, סוחרי סמים, שיכורים, זונות וסרסורים, עובדים זרים וגם כמה ציפורי לילה שונות ומשונות, וכמובן הומלסים, שחלקם חברים ברשימה המפוקפקת של אנשי הלילה.

אחרי כמה לילות טרופים על החוף, הוא מתרחק משם ומוצא פינה שקטה בקצה פחות מוכר בפארק הירקון. הוא מזהה מרחוק רכב משטרתי הנע ברחוב ליד. הרכב סורק את האזור וממשיך בנסיעתו. הוא חוצה את הרחוב ומגלה שכונה שקטה ונחמדה. הרבה יותר נחמדה מהרחובות בהם הסתובב בלילות האחרונים. הוא ממשיך להסתובב ומגלה שרכב הסיור חזר על עקבותיו, וממשיך בסיורו. הוא פונה חזרה לפארק ומתיישב על אחד הספסלים. השקט מסביב מסדיר את נשימתו ומחשבתו. הוא נזכר בילדיו והוא נותן חופש לדמעות לזרום. הוא נזכר שעכשיו סוף תקופת הלימודים, ושהילדים שלו סיפרו לו על טקס סיום השנה, והוא הבטיח להם שיבוא לטקס. הוא לא האמין שתוך שבוע יתהפך עליו עולמו. הוא אפילו לא היה בטוח איזה יום היה זה. את הטקס זכר שהוא ביום חמישי בערב. הוא אימץ את מוחו והבין, ספר את הימים והלילות שעברו מאז עזב את עירו, והבין שעכשיו שלישי בערב. הוא שמח שעדיין לא מאוחר, אבל איך לעזאזל יגיע לשם? אין לו כסף לאכול, ובטח לא לכרטיס נסיעה! ואם כבר יגיע לשם, הוא לא יכול להופיע כך בבגדים האלה! ועדיף שלא יגיע לשם בכלל. רק בושה יגרום לילדיו אם יגיע כך, וצער רב אם לא יגיע לארוע. ואם לא אגיע, יתחילו בטח לשאול שאלות ולחפש אותי. ומה יקרה כשלא ימצאו אותי? הוא לא היה בטוח אם מישהו מבני משפחתו או מכריו יודע איפה הוא בכלל, ואולי טוב שכך. ומה עם בעלת הבית? ועם הדירה? ומה עם המשטרה? הם לא רוצים לתפוס אותי? או שאני סתם הוזה. זה היה מבוי סתום. הוא בכה על מר גורלו והאשים את כל העולם במצבו הנוכחי. כל הלילה לא פסק להטיח האשמות. הוא האשים את האישה, את העבודה, את הצבא, את המדינה, את הפוליטיקאים, את המצב הבטחוני, את אמריקה, את הערבים, ואת מי לא?! את הילדים שלו לא האשים. הם היו האוצר הכי יקר לו בעולם. ועכשיו הוא לא יכול אפילו לראות אותם ולהשתתף בטקס סיום השנה בבית הספר שלהם. מבחינתו זה היה הגרוע מכל, סוף העולם, יותר גרוע מכל מה שעבר בשבוע האחרון.

באמצע הלילה כשהתהלך הלוך ושוב על הפארק, כועס ומדבר לעצמו, תפס אותו זרקור רכב הסיור וביקש ממנו להזדהות. הוא נעצר. כל גופו רעד ונשמתו נעתקה. 2 שוטרים יצאו מהניידת והתקרבו אליו במהירות. הם ביקשו תעודת זהות, ושאלו אותו כמה שאלות כדי לעמוד על טיבו ומעשיו באזור בשעה שכזאת. הוא היה בטוח שזה הסוף שלו, ומשם הוא כבר יגיע לכלא. אבל היה חייב להגיד משהו אז אמר שסיים לעבוד במסעדה בסביבה כמאבטח, וטעה בדרך והגיע לפארק. השוטר הביט בתעודה ונתן בו מבט חשוד. דרור המשיך ואמר שעבר עליו שבוע קשה, הוא רב עם האישה, ובגלל זה הוא כולו נסער. השוטרים החליפו בינהם כמה מילים, וביקשו ממנו שייגש לרכב. השוטר התכוון לבקש פרטים על החשוד מהתחנה, אבל זאת במקביל הזעיקה אותם למקום אחר בגלל פריצה באזור. הם השאירו אותו בפארק ונעלמו. דרור נשם לרווחה, זה היה קרוב, חשב. אבל זה לא הרגיע אותו. יותר מהכל היה בטוח שיש לו סיבה ברורה לחשוש לגורלו.

עם אור ראשון, החליט להפסיק לחשוב, ולעשות מעשה וטיפס על גג העולם. במרומי המגדל החדש שניבנה בתל-אביב הביט על העיר המתעוררת ליום חדש. מלמעלה הכל נראה לו שקט ושלוו. כאילו אין צרות בעולם הזה, אך הסערה בנפשו לא שקטה לרגע. הפליא אותו איך בין הזוהמה של העיר, והנוף הקסום שנשקף ממרומי המגדל, הפרידו 50 קומות. העולם הזה הגעיל אותו. יותר מכל היה לו חשק עז לפרוש כנפיים ולעוף. כבר חשב שאין לו יותר מה לאבד בחייו. עדיף שיוותר ויחזיר את נשמתו לבורא עולם. הוא הביט פעם נוספת למטה ממרומי המגדל, אבל לא ראה כלום. כלום פרט לילדיו התאומים. הוא ראה אותה במוחו בוכים על קבר אביהם הטרי, לא מבינים איך קרה הדבר. הוא גם ראה את גרושתו מחבקת את ילדיה, מסתירה חיוך זדוני מאחורי משקפי השמש והבכי המאולץ. הוא ראה את משפחתה משתלטת על ילדיו, מחנכת אותם להיות פראי אדם, מוצאת להם אבא חדש, ומשכיחה אותו מתודעתם. אם הילדים זה כל מה שנותר לו בחיים, שום כח בעולם לא יעצור אותו! הוא יגדל אותם, ויחנך אותם להיות בני אדם עם לב טוב, ולא חיות טרף, גם אם יצטרך להיות בכלא, לוותר על הנאות החיים, או לחיות באשפתות. כל זה לא חשוב כל עוד יש לו כבוד לאדם, והוא שומר על צלם אנוש.

דרור צעד אחורה מקצה העולם וירד ממעקה הבטון עליו טיפס קודם לכן, וישב בצידו הפנימי והבטוח של המגדל. שעה ארוכה ישב על פסגת העולם ובכה על סכלותו. הוא שנא את עצמו על שחיפש אחר האושר שלו, ושכח כמה אושר הוא מביא לילדיו, וכמה אושר הם מחזירים לו. ואיך כל צרות העולם מתגמדים לעומת האהבה שלו לילדיו, ושגרושתו לא גורעת ממנה אף לא טיפה.

פגשתי אותו בפארק. מאוחר בלילה אחרי שכבר כיבו את האורות, תושבי השכונה פרשו לביתם צצו תושבי הלילה ומילאו אותו מחדש, עדיין שוטטתי ללא מנוח, מחפש תשובות לשאלות קיומיות ומתעלם מהנוף המתחלף. התעייפתי, מצאתי פנס אחרון בפארק, והתיישבתי על הספסל שבקרבתו. שמתי מבטי בירח וחיפשתי מזור לנפשי המיוסרת. הוא נראה בדיוק כמוני, הסתכלתי עליו יכולתי לראות את עצמי, פרט לעובדה שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא נעצר ושאל אם לא ראה אותי קודם לכן בפארק. אמרתי לו שהפארק הוא כמו הבית שלי, ושכל ערב אני מסתובב פה, ושבטח כבר ראה אותי, כי אני גר פה ממש מעבר לכביש. הוא התיישב על הספסל ואמר לי שהוא מאוד מקווה שהפארק אינו ביתי, ושסתם לא שמתי לב לשעה ושתיכף אחזור הביתה. לא הבנתי אותו ושאלתי איפה הוא גר. הוא אמר שבמקור הוא מנתניה אבל בשבוע האחרון הוא גר פה בפארק. צחקתי ואמרתי שאם כך אנחנו בטח שכנים. הוא לא צחק וניסה שוב להסביר לי שהוא גר בפארק ועד לפני כמה ימים ישן על חוף הים, אבל כאן יותר נחמד. שוב לא הבנתי. הוא הסביר שהוא הומלס, ומאז שנזרק מביתו חייו השתנו לבלי הכר. לא ידעתי איך להגיב לדבריו. בהתחלה לא האמנתי לו, וחשבתי שהוא סתם נוכל, סוטה, שחקן, או סתם פרפר לילה משועמם כמוני. אבל הוא היה מאוד רציני. הבעת פניו היתה אמיתית. עיניו היו אדומות, מחוסרות שינה, פניו צמוקות, ומבטו ביקש רחמים. סבל רב נראה על פניו. בגדיו היו בלויים למרות שנראו נקיים למדיי, גופו שזוף אך מטופח, פניו מגולחות ושערו מסודר. שום ריח מאפיין לא נדף ממנו, ושייך אותו באופן חד משמעי לאותה קבוצה של מוכי גורל. גם תרמילו נראה כאילו היה סטודנט או חזר מהעבודה, ולא זרוק או מרופט. הוא נגע לליבי. אבל הייתי חייב לשאול אותו מליון שאלות במטרה לבדוק את אמינותו. לא ציפיתי לכך, אבל הסיפור שנגלה לאוזני החריד אותי עד עמקי נשמתי.

אתה הראשון שאני מספר לו את כל זה, מאז נזרקתי לרחוב. אתה אדם מאוד מיוחד, אני מסתכל עליך, ולמרות שנפגשנו רק עכשיו אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. אין לך מושג איזה טיפוסים מסתובבים פה בלילה, ואני מאחל לך שלא תזכה להכירם לעולם. מוזר, אבל יכולתי להזדהות עם סיפור חייו, כיוון שעד נקודה מסוימת היתה חפיפה כמעט מלאה במסלול החיים שלנו. שיננו שירתנו בצבא בתפקידים מובחרים, שנינו אנשי היי-טק, שנינו עברנו את טראומת המשבר. רק למזלי אני קלטתי את הפרצוף האמיתי של הבחורה שאיתי לפני החתונה, וברחתי בזמן. צמרמורת עברה בגופי כשחשבתי שהוא התגלמות של עצמי מיקום מקבילי בו כן התחתנתי איתה. כשאמרתי לו את זה הוא חייך, וצחק צחוק פרוע, שהתפשט בכל גופו. זה עשה לו טוב. בתור אחד שרק היום בבוקר רצה לשם קץ לחייו, הוא נראה בחור מאוד אופטימי. מלא תקווה. ואני שיש לי את כל מה שאי פעם חלמתי עליו, עדיין מרגיש מחורבן. הרגשתי כמו ילד קטן ומפונק שלא מבין כלום בחיים. הרגשתי צורך עז לעזור לו, אבל לא ידעתי איך. הוא הוציא תמונה מהארנק והראה לי את שני התאומים שלו. בן ובת. מחר הם מסיימים כיתה א’, ויש להם טקס. החיוך שנסך על פניו כשהביט בתמונה אמר הכל. הם לא יודעים כלום, אמר, ועדיף שכך. גם האישה לא יודעת כלום. והם יהיו נורא עצובים אם לא אוכל להגיע. הצעתי לו לעזור, אך הוא סרב בנימוס. לא וויתרתי לו והתעקשתי. הוא הסביר שכבר השלים עם העובדה שלא יוכל להגיע לטקס, ושהכל שטויות והעיקר שהוא בחיים. אבל אני לא השלמתי עם כך. הרגשתי שכל האושר שלי בעולם מתגמד נוכח האושר שהוא יוכל לגרום לילדים שלו אם יבוא לטקס. הצעתי לו לבא אליי הביתה. יתקלח, יאכל, ישן טוב, אתן לו את מיטב בגדיי, ואפילו את הרכב של העבודה, הכל כדי שיגיע מחר לטקס. אבל הוא סרב. הוא היה נבוך, ולא היה מסוגל לקבל את טוב ליבי. משהו עצר בעדו. שלפתי את הארנק והוצאתי כמה שטרות. הוא שוב סרב. הוא הודה לי, התנצל, ואמר שלא ניגש אליי כי היה זקוק לכסף. בסך הכל הייתי זקוק לחבר, לאוזן קשבת, למישהו שיעזור לי לפרוק מעליי את העול העצום שנשאתי. עכשיו, אחרי השיחה הזאת הכל נראה לי הרבה יותר הגיוני. פתאום החלקים בפאזל מתחילים להסתדר. כן, תודה, אמרתי, אבל מה עם הילדים והטקס? יהייה בסדר, אל תדאג! אמר. אבל אני דאגתי ודחפתי לידו את השטרות. הוא חייך, ושם אותם בכיסו. עכשיו לך הביתה, אמר, אני אסתדר מכאן. תודה. שלום. ונעלם בחשכת הפארק.

הבוקר עלה, ודרור כבר היה בנתניה. הוא חזר לביתו אך עדיין לא היה באפשרותו להיכנס. הוא היה בטוח בעצמו ולא חשש להתעמת עם הגורל שלו, וניגש לביתה של בעלת הבית. היא לא היתה בבית. הוא פנה לשכנים ושאל אותם לפשר העניין. השכנה ממול פתחה לו את הדלת וסיפרה לו שלפני שבוע אשפזו אותה במוסד גריאטרי, אחרי שסבלה שוב מהתקף חרדה. היא צרחה כמו משוגעת באותו הבוקר, כאילו מישהו עומד לרצוח אותה כל רגע, אח”כ בא אמבולנס ומצא אותה על הרצפה מחוסרת הכרה ולקח אותה לבית החולים. כבר נמאס לנו מהשיגעונות שלה, אין שבוע שלא היתה עושה לנו את המוות עם הצרחות שלה, ובמגן דויד אדום מכירים אותה טוב. הפעם פנינו למשטרה וביקשנו שיעזרו לנו כי אי אפשר להמשיך ככה, היא משגעת את השכנים, מפחידה את הילדים, ומבריחה גם את האורחים שבאים לבקר. דרור נשם לרווחה, ואפילו הרשה לעצמו לגחך. הוא הסביר שהוא שוכר אצלה דירה ושהוא צריך ליצור קשר איתה. השכן חייך ומסר לו כתובת של בנה של בעלת הבית שמטפל עכשיו בכל עניינה. תוך דקות היה דרור בדירת בנה. הוא התקבל בברכה והסביר את העניין בפרוט רב, מסתיר את העובדות המפלילות, מבקש להסדיר את עניין החוב ולקבל את המפתח החדש לדירה. למה שקרה בהמשך דרור לא ציפה כלל. הבן התנצל על התנהגות אמו החולה, וביקש שיתחשב במצבה הבריאותי ולא יגיש נגדה תלונה במשטרה על פריצה והשגת גבול, ובתמורה יתחשבו בו ויגיעו להסדר נח בפריסת החוב. דרור היה מופתע, וכבר חשב שהוא שוב הוזה, אבל לא הראה זאת כלפי חוץ. הוא אמר שמקובל עליו העניין, ושיש על מה לדבר, אבל הוא ממהר עכשיו לעבודה ואם יוכל לקבל את המפתח, יבוא מחר לסגור את העניין. בנה של בעלת הבית נראה מרוצה מאוד, ואחרי דקה חזר עם צרור מפתחות חדש ומבריק, והגיש אותו לדרור. דרור אמר תודה וחזר לביתו.

שמח ומאושר פתח את דלת ביתו ונשם סוף סוף לרווחה. עד הערב כבר היתה הפרשה הזאת מאחוריו. אל הטקס הקדים להגיע, לבוש בחליפה מהודרת, עם חיוך רחב על פניו, משאיר מאחוריו את כל תלאות השבוע האחרון. גרושתו הגיעה לטקס קצת באיחור ועמם שני ילדיו. אבא! קראו הילדים כשזיהו הילדים את אביהם בקהל ורצו נרגשים לעברו. הוא פתח את זרועותיו וחיוך ענק נסך על פניו. הוא חיבק את ילדיו, ונשק להם. באותו הרגע הרגיש איך האושר שלו מגיע עד השמים.

הומלס פיתוח
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך