אבדוק את התגובות, ואם יהיו חיוביות, אכתוב המשך והערות מלאות. אם לא יהיו תגובות חיוביות, אבין שאין טעם.

המקצוענים – חלק 1

17/05/2013 703 צפיות 2 תגובות
אבדוק את התגובות, ואם יהיו חיוביות, אכתוב המשך והערות מלאות. אם לא יהיו תגובות חיוביות, אבין שאין טעם.

באמת שאין לי כלום נגד הסקורפיון. מדובר בתת מקלע קל, נוח לתמרון ועם קת מתקפלת. הוא מאוד מתאים למי שרוצה קצת יותר מאקדח, אבל לא מוכן לשלם על זה מבחינת משקל. אין לו את הקוים הנקיים של העוזי, ולכן הוא די מכוער, אבל זה הרבה יותר גרוע כשאתה מסתכל עליו מהצד הלא נכון.
כן, אחים שלי, סחבק מצא את עצמו מסתכל היישר לתוך לועו האפל של סקורפיון באותו יום ארור.
אני מוכן לספר לכם את הסיפור האמיתי, כמו שביקשתם, אבל אני חייב לומר, שלא כדאי לכם. עדיף לכם בלי זה. קומו ולכו עכשיו. מי שנשאר, שלא יאשים אותי. אתם רציתם לדעת. אני לא הכרחתי אף אחד להקשיב.
*
היום ההוא זכור לי בבירור. זה היה סתם יום חורפי. השעה היתה מעט לפני חצות, ויצאתי מהבית לראשונה באותו יום כדי להשיג לי ארוחת ערב מאוחרת. הלכתי ברחובות השקטים של העיר כמעט לבדי. שמעתי מרחוק את שאון המכוניות והאנשים מהרחוב הראשי, אבל העדפתי להתרחק משם. פנסי הרחוב פיזרו מעט אור לא ממוקד, מהסוג שגורם לך להסתכל בראי ולא להכיר את מי שמולך, רק שבמקרה שלי גם אור יום לא היה עוזר.
לקח לי בערך 10 דקות להגיע לסניף הקרוב של IN:OUT, רשת המרכולים שפתוחה 24 שעות. הסניף היה די ריק, ואפילו המוכרת לא ממש הסתכלה עלי כשנכנסתי. עברתי אותה במהירות, אבל הספקתי לשים לב לתג השם שלה (מיכל), צבע שיערה (בלונדיני צבוע) ולצלקת קטנה על כף ידה השמאלית. עשיתי את זה אוטומטית, כמו שלימדו אותי ביחידה. השתחררתי מהיחידה בערך שנה קודם, ולא הייתי מבצעי כל הזמן הזה, אבל כמו שאמר לי הסמל: “אפשר להוציא לוחם מהיחידה, אבל הוא לעולם לא ישתחרר ממנה”.
הייתי לקוח קבוע בסניף, ולקח לי זמן מועט לאתר את מה שרציתי: חמש פיתות, חצי קילו חומוס ובקבוק וודקה מהסוג הזול, ארוחת הערב הסטנדרטית שלי. הלכתי לקופה עם הכל, מנסה להילחם בדחף לפתוח את הוודקה, ולקחת לגימה ארוכה.
האנשים היחידים בסניף היו בתור ליד מיכל, הקופאית. חוץ ממני היו שם עוד שלושה: גבר מקריח כבן ארבעים עם משקפיים, כרס וכנראה עבודה משרדית נוחה, נער בן 16 עם תספורת פנקיסטית, מגפי עור, מקטורן קרוע ומבט מזוגג מהסוג שתקבל אחרי שתעשן קצת חומר טוב ואישה כבת 30, לבושה באימונית ומחוברת לאייפון עם אוזניות, שנענעה את הראש לפי הקצב של משהו. עמדתי בקצה התור, וקיוויתי עם קצת מזל לחזור לחדר שאני קורא לו בית תוך 20 דקות. הייתי די עייף, וכעת כבר נזקקתי לכל כוח הרצון שלי כדי לא לאפשר לחברה שלי, וודקה, לתת לי נשיקה, ולהחליק במורד הגרון.
אז בדיוק זה קרה. הכל קרה פתאום. ברור לחלוטין, שזה היה מתוכנן, ממש כמו מבצע צבאי, כזה שלא היה מבייש אפילו את היחידה. הם היו ארבעה. כולם חבשו מסכות סקי, ונכנסו בבת אחת למרכול משום מקום, נעים בשקט ובנחישות. הבחור עם המסכה האדומה, הלך לצד הקופה של מיכל, תפס את זרועה בידו, והעיף אותה אל הרצפה. הוא הושיט את ידו מתחת לדלפק, ולחץ על כפתור. הסורג הגדול בקדמת החנות החל לרדת, חוסם אותנו משאר העולם.
הבחור עם המסכה הלבנה רץ לצידה המרוחק של החנות, והשקיף על הרחוב דרך החרכים הצרים בסורג.אחד התוקפים, עם מסכה שחורה, רץ לעומק החנות, והאחרון, שחבש מסכה צהובה, בחר להתמקד בנו.
-“שבו על הרצפה ! ידיים על הראש ! ‘סתמו ת’פה !”
אני היתי הראשון שצנח. שמתי את ארוחת הערב שלי לידי, וישבתי, נשען על דלפק הקופה עם ידיי על הראש. שאר הלקוחות צייתו גם להוראות.
מר אדום גרר את הקופאית על הרצפה כשהוא אוחז בידה הימנית. היא החלה לצרוח בקול רם, מנסה ללא הצלחה לקום. מר אדום סינן קללה, ודחף אותה עם רגלו לעבר צד הדלפק בו אני ושאר הלקוחות ישבנו. מר צהוב החליט להיות פחות עדין, והיכה באכזריות את הקופאית בלחיה הימנית עם הסקורפיון שלו.
מיכל הקופאית הפסיקה לצרוח. היא שמה את ידה הימנית על הלחי, שהחלה להתנפח, ופשוט בהתה באויר עם פה פתוח, ההלם על פניה מבטיח סיוטים למשך שנתיים לפחות אחרי שכל זה ייגמר.
השודדים ידעו איך לטפל בנו. הם היו מקצוענים אמיתיים. אין ספק. הם בטח אספו מודיעין לפני המבצע, והם היו מהירים כמו עכברים שבורחים מחתול. היה רק הבדל אחד קטן. אף פעם לא ראיתי עכברים עם תתי מקלע.
הרגשתי את הלב שלי פועם בקצב מטורף, ולמרות מזג האויר החורפי, התחלתי להזיע. ההכשרה שלי מהיחידה החלה לפעול. שאפתי אויר עמוק, המתנתי שתי שניות, ואז נשפתי הכל החוצה, חוזר ממצב פניקה למצב מבצעי.
מר שחור חזר, כשהוא דוחף לפניו גבר צעיר ומחוצ’קן, שעל תג החולצה שלו הופיעה באדום המילה “מנהל”. עיניו של המנהל נראו כיוצאות מחוריהן, ופניו היו חיוורות יותר מהחלב במקרר.
מר שחור ומנהל הסניף עצרו לפני מר צהוב. שחור נתן למנהל דחיפה אחרונה, ואמר בקול רם: “הוא היחיד.”.מר צהוב הרים את הסקורפיון שלו, ודחף את הקנה עמוק לתוך בטנו של המנהל. המנהל התעוות בכאב, אך נשאר עומד.
-“אתה ואני נלך עכשיו למשרד, ואתה תפתח את הכספת, ותראה לי את המחשב של מצלמת האבטחה”, אמר מר צהוב. הוא דיבר בשקט ובנועם, כאילו לא היה שודד חמוש, אלא לקוח עם שאלה.
מנהל הסניף פתח וסגר את פיו פעמיים לפני שהצליח לדבר.
-“א…אני לא יודע איך לפתוח את הכספת. רק בהנהלה הראשית יודעים.”
‘אופס’, חשבתי לעצמי. זו היתה טעות. החבר’ה האלה היו מקצוענים. הם לא יקנו שום זיוני שכל. זה היה מטופש לשקר להם כך.
כתפיו של מר צהוב נשמטו מעט, והוא עצם את עיניו להרף עין. מר צהוב תפס את מנהל הסניף בראשו, והטיח אותו לתוך מדף סמוך, שהכיל פחיות שימורים. קול הפיצוח של אפו של המנהל בעת שנשבר הזכיר לי כמה דברים שרציתי לשכוח, אבל הסקורפיון של מר אדום גרם לי לשתוק. מנהל הסניף צנח מייד לרצפה, והחל לבכות כשהוא מליט את פניו בידיו.
מר צהוב ומר שחור הרימו את המנהל הבוכה, והוליכו אותו לחלקה האחורי של החנות. הוא השאיר מאחוריו שובל של דם מטפטף על הרצפה המבריקה.
הכרחתי את עצמי להתרכז במצב. ישבתי עם ידיים על הראש, נשען על הדלפק. לידי ישב הפנקיסט, ממלמל לעצמו משהו. מייד לידו ישב הגבר המקריח והגברת עם האייפון, מסתכלים במבט לא מאמין על מר אדום. באלכסון אליהם ישבה מיכל הקופאית, עדיין מחזיקה את לחייה הימנית, אבל נראית טוב יותר. מר אדום נשען על הקיר ממולנו, כאשר הסקורפיון שלו מכוון לעברנו.
כל האפשרויות חלפו בראשי כתמונות בסרט. האנשים לידי לא נראו לי מוכנים לפעולה, והסיכוי שיעזרו לי היה נמוך. מתקפה ישירה על מר אדום היתה משימת התאבדות. מקצוען עם סקורפיון מכוון יתקע לי שני כדורים בחזה עוד לפני שאגיע אליו. ערכתי רשימת מלאי מנטלית של תכני כיסי המעיל שלי: מפתחות שאפשר לאלתר לאגרופן, ארנק עם שטר של 50 ש”ח, טלפון נייד ישן מהסוג שאפילו גנב לא ייקח וקבלה ישנה מהמכולת. לא הצלחתי לחשוב על משהו מועיל מהקוקטייל הזה.
כל השוד היה אמור להיגמר תוך מספר דקות. ‘אם אני רוצה לעשות משהו’, חשבתי, ‘זה חייב להיות עכשיו’.הבנתי, שנשאר רק דבר אחד לעשות.

המקצוענים – חלק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מדהים! קראתי הכל בצמא! אהבתי מאוד אני מצפה שתמשיך!!

17/05/2013 05:18

כנ”ל

08/12/2015 22:25
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך