הסיפור על הפעם ההיא שחטפתי אוטובוס

26/09/2020 218 צפיות אין תגובות

אבא, יש מצב לסיפור? מה עם הסיפור על האוטובוס שחטפת בצבא? אתה תמיד אומר שזה אחלה סיפור ומעולם לא שמעתי אותו. אמרה הגדולה.
זה באמת אחלה סיפור, חשבתי לעצמי, ממש כל הכוכבים הסתדרו בשמים כדי שהוא יקרה, אני חושש לספר אותו כי אני לא זוכר אותו כל כך טוב.
אם לא תנסה איך תדע? אומרת הגדולה ומשתמשת במשפטים הקבועים שלי.
טוב, אנסה. בצבא שירתתי בחיל השריון. כשסיימתי מסלול שובצתי לפלוגה מבצעית בשם “פלוגת זעם אימפריה” שתפסה קו ברמאללה.
מה זה לתפוס קו?
זה כל מיני משימות. לפעמים היינו עולים למארבי טנקים בלילה ומחפשים מחבלים, לפעמים היינו בסיורי ג’יפים על הכבישים ליד פסגות ובית אל, לפעמים שמרנו בישובים ולפעמים עמדנו במחסום קלנדיה על הכביש שמוביל לירושלים. את החבר’ה הצעירים שבפלוגה שיבצו להכי הרבה משימות. זה נקרא לטחון צעירות. אחרי כל משימה שעשינו, איך שהיינו מגיעים לחדר ומורידים את הציוד הכבד מהגב ומתיישבים במיטה, היו מופיעים בדלת שני החניכים התורנים עומר ויוסי. עבורנו הם היו מלאכי חבלה. הם היו חיילים ותיקים שהיו אחראיים לשבץ אותנו לפעילויות ולתורניות, ובעיקר לתת לנו כל מיני משימות מטופשות. לפעמים צבענו אבנים בצבע לבן, ואחר כך צבענו את אותן האבנים בצבע אדום. לפעמים ביקשו מאיתנו למלא שקי חול ואחר כך לרוקן אותם רק כדי למלא אותם פעם נוספת והפעם עם סמל קרוע של הפלוגה המקבילה היריבה והשנואה – פלוגה ח’, “ח”ש חוליגנים”. עומר חשב שזה יביא להם מנחוס. פעם אפילו התבקשנו לעשות קולות של מים זורמים כדי לעזור לאיתי, המשורר של הפלוגה, לחשוב על שירי פלוגה חדשים המתובלים באהבה עזה לטנקים ושנאה יוקדת לפלוגה ח’. עומר היה רשע מרושע ויוסי היה קצת יותר נחמד.
רצה הגורל ויום אחד הפלוגה שלי הייתה צריכה לשלוח חייל אחד שיצטרף לסיור עם מפקד הגדוד, אלי, בג’יפ שלו. זאת משימה מדוגמת ביותר ובדרך כלל נותנים אותה רק לוותיקים.
מה זה מדוגמת?
כלומר נחשבת, נעימה, כיפית. משהו טוב. אני לא יודע למה יוסי, בחר בי למשימה. אבל לשמחתי כך יצא ויכולתי להתרחק מעומר האיום לכמה שעות. יוסי צעק את שמי בקולי קולות, ואני הגחתי מהשירותים המצחינים שאותם ניקיתי אחרי שירדתי משמירה של ארבע שעות.
“שיין”, הוא צעק, “עוד שתי דקות אתה עם ציוד מלא, המג”ד בא לקחת אותך לסיור”. תוך כמה דקות מצאתי את עצמי יושב בג’יפ של המג”ד ומולי חייל ותיק מפלוגה ח’ שידעתי שקוראים לו יוחאי. לא פציתי פה כל הסיור.
למה?
כי פחדתי מהמג”ד ופחדתי עוד יותר לדבר עם יוחאי. היום אנחנו חברים, אבל אפילו היום אני חושב פעמים לפני שאני פונה אליו. סיירנו במשך ארבע שעות בכל הגזרה, עברנו בכל המוצבים, פגשתי חברים מהמסלול ואכלנו צהרים בחדר האוכל המדוגם של המג”ד.
כשחזרתי חזרה לפלוגה שלנו, נכנסתי לחדר, עוד לא התיישבתי ומאחורי הגיח עומר. הוא צרח: מי אישר לך לצאת לסיור עם המג”ד? עניתי בחיל ורעדה: יוסי. אתה תשלם על זה ביוקר הוא צרח, תעוף לחדר תדריכים, אתה תופס מחסום הערב.
למה? אני משובץ למחסום מחר בבוקר? עניתי בצער. “אתה עוד עונה לי” הוא צרח בקול יותר חזק. “חכה, חכה מה יהיה לך כשתחזור.”
מה זה תופס מחסום?
הוא התכוון שהלילה אני יוצא לשמור במחסום. המחסום ממוקם על הכביש לירושלים והתפקיד שלנו הוא לבדוק כל רכב שרוצה להיכנס לעיר.
כל כך התבאסתי. שמונה שעות מחסום, אספתי את עצמי והגעתי לתדריך. גיליתי שאני יוצא למשימה עם המפקד שאדי, לאוניד וסילוני.
איזה מין שם זה סדי? שאלה הגדולה.
לא סדי, שאדי, בשין שורקת. שאדי הוא דרוזי ולשם שלו יש משמעות בערבית שאני לא זוכר עכשיו. שאדי היה המפקד הכי מגניב הכי משוגע והכי מורעל שלנו. אם זה היה תלוי בו הוא היה יוצא למלחמה לבד ומנצח בה. הוא היה חכם, ערמומי, אמיץ ובעיקר חסר כל פחד. הוא גר בכפר ירכא ותמיד סיפר לנו על חברה שלו מנאר , שזה מגדלור בערבית. לאוניד היה החייל הכי שלימזל שאני מכיר. איכשהו כל הצרות נדבקו אליו. היו לו שפתיים סדוקות והוא תמיד היה מורח את הפנים שלו בווזלין, אבל מלא וזלין. הוא היה ותיק ממני. סילוני היה בחור שקט וצדיק שכל הזמן קרא תהילים. גם סילוני היה ותיק ממני. במחסום יש מספר עמדות ותא שירותים, אני כבר הבנתי איך כל המחסום אני בתור הצעיר שבחבורה אצטרך לעמוד בעמדה עם שאדי בבידוק של הרכבים, שם צריך להיות עם קסדה על הראש, עם מכשיר קשר קטן ומציק באפוד שהאנטנה שלו מצליפה לך בפנים, ואי אפשר להתעסק עם הפלאפון.
עלינו למחסום. קצת לפני המחסום יש צומת שממנו אפשר לנסוע מזרחה לרמאללה דרך איזור התעשיה הישן של עטרות, או לנסוע ישר לירושלים דרך המחסום שלנו.
התמקמנו בעמדות. אני בעמדת הבידוק עם שאדי. לאוניד בעמדה המרוחקת והממוגנת שם בכלל לא צריך קסדה וסילוני בעמדה הקדמית, שבה היה מכשיר הקשר ובה המפקד לא רואה אם אתה מתעסק בפלאפון או קורא תהילים במקרה של סילוני.
בתחילת המשמרת עצרה גברת נחמדה ונתנה לנו ארבע שקיות שוקו ועוגת פרג. לאוניד ירד מהעמדה והגיע אלינו, הוא שכח את הווזלין וביקש לקח את כל השקיות. הוא אמר שהוא חייב את זה כדי להרטיב את השפתיים שלו. אמרתי לו שזה לא חכם לשתות כל הרבה שוקו. הוא הסתכל עלי ואמר שעוגת הפרגיות מנטרלת את השוקו. צחקנו כולנו. גם בגלל חוסר ההיגיון במה שהוא אמר וגם בגלל שיבוש המילים.
אבא, מה השוקו עושה?
הרבה שוקו עושה לא טוב בבטן.
השעות נקפו, נהייה קר. כולנו היינו מאוד עייפים. שאדי ביקש שאני אספר לו סיפורים כדי שיישאר ער, והוא סיפר לי על מנאר ועל החלומות שלו להיות רמטכ”ל. בשלב מסוים לאוניד צעק לנו שהוא חייב לשירותים ושאל אם יש לנו נייר. צחקנו. עוגת ה”פרגיות” לא עזרה לו.
הגיעה השעה אחת עשרה בלילה, כבר לא הייתה תנועה בכלל בכביש. לפנינו עוד חמש שעות ארוכות. פתאום הגיע אוטובוס במהירות רבה ועצר בחריקת בלמים. הדלת נפתחה, ליד מושב הנהג ישב בחור מבוגר אמריקאי עם זקן לבן ארוך, פאות ארוכות וכיפה גדולה. הוא אמר “מחבלים חטפו אוטובוס של אגד”.
מה? שאדי נדלק.
הוא המשיך, “אתם רואים את האוטובוס שמחכה ברמזור מאחורי ומתכוון לפנות לכיוון רמאללה”.
הסתכלנו וראינו אוטובוס אגד ירוק שבדיוק פנה לכיוון רמאללה.
“אני כבר חצי שעה נוסע אחריו בכביש, אני מכיר את כל האוטובוסים ולא אמור לנסוע בשעה כזאת אוטובוס של אגד, גם אין לאוטובוס מספר, כל האורות באוטובוס דלוקים והווילונות מוגפים. כשניסיתי לעקוף את האוטובוס ולראות את הנהג, היה נדמה לי שיש מישהו מאחורי הנהג שמצמיד לו אקדח לראש”.
באותם הימים היו המון פיגועים ואנחנו היינו בטוחים שהמחבלים עלו מדרגה ואכן חטפו אוטובוס.
שאדי צעק לסילוני שיעלה בקשר וידווח שיש חשש לחטיפה של אוטובוס.
אחרי רגע שאדי אמר שעד שמישהו יגיע האוטובוס כבר יהיה עמוק בתוך רמאללה. שאדי הסתכל על הנהג, ואמר לו שהוא צריך את האוטובוס. הנהג הביט בשאדי המום. אז שאדי אמר שוב, צא מההלם, אנחנו נרדוף אחרי האוטובוס ונשיג אותו לפני שהוא מגיע לרמאללה, צא בבקשה מהאוטובוס. הנהג השיב מיד שאין מצב בעולם שהוא לא מצטרף למרדף, ושיש לו אקדח. שאדי עלה לאוטובוס וצעק ללאוניד שיבוא תכף ומיד. לאוניד צעק מהשירותים שהוא עדיין לא מרגיש טוב. עד שסילוני התאפס על עצמו אני כבר הבנתי שאת הלילה הזה לא אשכח כל חיי ונדחפתי לאוטובוס יחד עם מכשיר הקשר הקטן.
שאדי אמר לנהג לנסוע אחורנית ולרדוף אחרי האוטובוס. הנהג נסע אחורנית נגד כיוון התנועה, חזר לצומת ופנה לכיוון רמאללה. נסענו כמו משוגעים, שאדי כל הזמן צעק לנהג לתת גז והוא אמר במבטא אמריקאי כבד שזה הכי מהר שלו ושעוד רגע יש לו התקף לב. אני עומד לידם, מבין שקורה כאן משהו הזוי ומקווה שלא נצטרך להיכנס לתוך רמאללה, אפילו ששאדי מולא הגדול נמצא איתי. הרגשתי כמו קיאנו ריבס בסרט ספיד רק ששאדי משחק את תפקיד סנדרה בולוק – ואולי אני הייתי סנדרה?.
במשך כל הזמן הזה רשת הקשר הגדודית השתוללה, הסיפור הגיע מאוד מהר לדרגים הגבוהים ביותר בגזרה והקפיצו את כל הכוחות באיזור. אחרי כמה דקות של נסיעה עלו מולנו בקשר ואמרו לנו שהנושא נבדק והכל תקין. התברר שהאוטובוס מסיע פועלים לאיזור התעשיה עטרות ומשם מחכה להם הסעה לרמאללה.
שאדי אמר לי שהוא לא מאמין לאף אחד והוא רוצה שנמצא את האוטובוס. בשנייה האחרונה פנינו לאיזור התעשיה ולא המשכנו לרמאללה. נסענו וחיפשנו את האוטובוס. בינתיים הצטרפו אלינו כוחות צנחנים ומג”ב, איתרנו את האוטובוס וראינו את הפועלים יורדים ממנו להסעות לביתם. שאדי תפס את הנהג ושאל אותו אם חטפו אותו, הנהג ההמום ענה לו שהכל בסדר. רק אז שאדי נרגע.
לאחר שהכול נרגע חזרנו עם האוטובוס חזרה למחסום. לאוניד עדין היה בשירותים ואני זכיתי בסיפור.
זה באמת קרה אבא? שאלה הגדולה.
חייכתי, עשרים שנה, מי זוכר מה היה. לילה טוב.

הסיפור על הפעם ההיא שחטפתי אוטובוס
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך