זה הרבה בשביל ילד בן 10

28/10/2020 354 צפיות תגובה אחת

שלום, אני איינשטיין.
לא אלברט איינשטיין, לא אריק איינשטיין.
פשוט איינשטיין.
אני יודע שזה שם מוזר אבל אני מחבב אותו, הוא גורם לי להרגיש חכם.
אבל לא באתי לספר לכם על השם שלי, באתי לספר על איך נקמתי באדם שרצח את אבי.
אז, בואו נתחיל:
נולדתי בשנת 1981, בקליפורניה שבארצות הברית להורים בשם יוליה וג’ון, הם לא גרו ביחד בערך מאז שאני נולדתי, או שזה לפחות מה שאימי אמרה לי.
כל פעם שראיתי אותם ביחד הם רבו, אפילו לא ראיתי אותם לוחצים ידיים.
כל הזמן הרגשתי שמשפחתי התפרקה בגללי, אבל זה לא מה שאמרו לי.
ביום שלישי,היום שבו אבא היה אמור לאסוף אותי מביתה של אימא, הוא פשוט לא בא.
אימי המשיכה לומר לי שהוא יבוא, אך הוא לא בא.
לאחר בערך 30 דקות שהעברתי בהמתנה לאבי, אימי אמרה שנמאס לה ושהיא תיקח אותי אליו, לא הייתה לי בעיה עם זה, אבל עדיין דאגתי לאבא.
באוטו נלחצתי ממש שאבא לא בא.
כשהגענו לביתו של אבא, דפקנו בדלת ולא הייתה תגובה.
אימא לחשה לעצמה: “בן זונה… ”
אז לקחנו את המפתח שהיה מתחת לעציץ בכניסה לביתו ונכנסנו, כשנכנסנו, המפתחות ותיק של אימא נפלו, הם נשמעו כאילו כוס התנפצה. ראינו כתמי דם בכל מקום, ואת הגופה של אבי.
לא היה שם אף אחד חוץ ממנו, אבל ראינו שהחלון היה שבור.
נלחצנו שנינו אבל שמתי לב שאימא שלי נלחצה יותר ממני.(אולי היא בכל זאת אהבה אותו קצת) אני רציתי לחקור קצת אבל אימא שלי כבר התקשרה למשטרה והם באו.
הם אמרו שהם חושבים שזו הייתה אימא שלי שרצחה אותו ואז הם אזקו אותה. בלי הוכחות, ובלי שום דבר שמעיד נגדה.
ניסיתי לשכנע אותם שזו לא היא אבל הם לא הקשיבו, כאילו שלא הייתי קיים מבחינתם.
חזרתי לבית של אבי מתחנת המשטרה על האופניים שלי שתכננתי לקחת אליו. כשהגעתי, הסתכלתי שוב על הבית ובחנתי אותו, ואז נזכרתי במגירה הסודית שנמצאת מתחת לשולחן האוכל שבמטבח, שבה הוא היה מחביא לי פתקים. כשפתחתי אותה, ראיתי אקדח, כסף ומכתב. גיליתי שהוא כתב את המכתב ואז נרצח.
על המכתב היה כתוב: “לאיינשטיין” פתחתי אותו והתחלתי לקרוא: “איינשטיין היקר, נתתי לך את הדברים האלה בשביל שתוכל להגן על עצמך משאר העולם.
אם אתה קורא את זה עלו עליי ורצחו אותי. אנשים רוצים את האקדח הזה, הוא נדיר מאוד.
שמור עליו בן”
מיד אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב רצתי לבית של סבתא שלי. למזלי הוא קרוב לבית של אבא שלי, אז לא נסעתי הרבה באופניים.
יחסית לילד, הייתי חכם מאוד.
דפקתי על דלתה של סבתי, והיא פתחה לי.
התנשפתי הרבה והזעתי, ואז היא שאלה מה קרה, אז עניתי כך: “רצחו את אבא! וברחו! וגם לקחו את אימא! ואבא נתן לי כסף ואקדח ואמר שאנשים ירצו לחטוף אותי! ”
מיד סבתי הרגיעה אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר, אבל ראיתי בעיניים שלה שגם היא לא רגועה, טוב, אי אפשר להאשים אותה, הבן שלך נרצח, ולנכד שלך אין איפה לגור ואין מי שיטפל בו.
מאותו רגע עברתי לחיות עם סבתא שלי. בכמה ימים הראשונים היא הרשתה לי לישון לצידה כדי להירגע ולהרגיש בטוח, והיא שיחקה איתי במשחקים שאהבתי(אפילו שלא היו לה הרבה, כי לא התראינו המון זמן)
וגם דאגה לי בדברים כמו: להתקלח, ללמוד, ובעיקר להמשיך את חיי כרגיל.
אפילו שזה היה קשה.
לאחר 3 שבועות שבהם הצלחתי להירגע ממה שקרה, בשעה 9:00 בבוקר יום שבת, דיווחו על אישה שנמלטה מהכלא שנמצא קרוב לאיפה שאני גר. לפתע, נפתחה הדלת בביתה של סבתי.
בפתח הדלת עמדו סבתא ודמות מסתורית, שלא ראיתי את פניה.
הם נכנסו, ואז שמעתי אותה, את אימא שלי בוכה, אבל מאושר.
רצתי ונפלתי אל תוך זרועותיה, וגם אני בכיתי.
אמנם היא בכתה, אבל שמתי לב שהיא לא נראית כמו היא נראתה לפני שהמשטרה לקחה אותה.
שאלתי אותה: “הכל טוב אימא? העיניים שלך לא נראות אותו הדבר, וגם השיער שלך, וגם הקול שלך טיפה גבוה יותר”
לרגע סובבתי את הראש כי שמעתי משהו, ואז היא חנקה את סבתא שלי וצעקה: “זו היא! היא רצחה את ג’ון! הרגו אותה! סלקו אותה מן העולם הזה!
רצתי לקחת את האקדח אבל כשחזרתי כבר היה מאוחר מדי, היא הרגה את סבתא.
התחלתי לבכות וכיוונתי את האקדח לכיוון אימא שלי, שעדיין לא ידעתי אם היא באמת אימא שלי. דרכתי את האקדח ולא הייתי בטוח אם ללחוץ על ההדק ולסיים את חייה, או לזרוק את האקדח ולחבק אותה.
המתנתי כמה שניות כדי להחליט, ואז אמרתי: “אם את רוצה שאחזור לחיות איתך, תגידי משהו שרק אני ואת יודעים” היא השיבה בהנהון ואמרה: ” רק אני ואתה יודעים שאני לא באמת אימא שלך” מיד יריתי לה בחזה והיא נפלה על הרצפה.
היא אמרה משפט אחד לפני שיריתי לה גם בראש כדי לוודא שהיא מתה; “אתה ילד חכם איינשטיין, חכם מאוד”
יריתי לה בראש ואז ידעתי שהיא מתה, אבל לאחר היריה השנייה מישהו דפק בדלת ושאל אם הכל בסדר, לא ידעתי מה לעשות אז ברחתי מהדלת האחורית, רצתי לתחנת הדלק המקומית אבל שם תפסו אותי, מסתבר שאנשים ראו אותי בורח עם האקדח.
ואז ידעתי שאין לי סיכוי לברוח.
השוטרים הגיעו ולא ידעו מה לעשות, הם לא יכולים לאזוק ילד בן 10, אבל הם גם לא יכולים לתת לי להמשיך להסתובב עם האקדח.
נזכרתי ששמתי את הכסף שאבא נתן לי בכיס, אז הצעתי להם את כל 200 הדולר כדי שישחררו אותי.
הם לא לקחו את הכסף. (מה חשבתי שיקרה?) ואז הם לקחו את לתחנת המשטרה.
שאלתי את השוטרים אם אפשר לעבור בכלא ששמו את אימא שלי בו כדי שאני אוכל לראות את אימא שלי, הם הסכימו.
שמעתי בכריזה: “יוליה קולוור, נא להגיע לאזור הביקורים”
ואז זה קרה, השערות שלי סמרו, הרגליים שלי רעדו וסוף סוף ראיתי את אימא שלי, האמיתית.
כמובן שלא יכולתי לחבק אותה אבל עדיין דיברתי איתה.
זו הייתה ההרגשה הכי טובה בחיים.
סיפרתי לה מה קרה, אבל היא אמרה שאין לה מה להגיד על זה חוץ משאני אמיץ, זה הספיק לי.
דיברנו במשך הרבה זמן ושאלתי אותה מתי היא משתחררת, היא השיבה: “שנתיים, נראה מה יקרה עד אז” לאחר מכן ניסיתי שוב לשכנע את השוטרים אבל הם עדיין לא הקשיבו.
השוטר תפס את ידי בחוזקה ואמר שהגיע הזמן ללכת, נפרדתי מאימא והלכנו.
בדרך בכיתי קצת כי התגעגעתי אליה, השוטרים היו נחמדים והציעו לי טישו אבל סירבתי.
לאחר בערך רבע שעה הגענו, בכניסה מישהו בחליפה אפורה וכובע אמר שהוא רוצה לקחת אותי לחקירה, אז הלכנו.
“מה לעזאזל אתה עושה עם אקדח?! אתה ילד בן עשר!” הוא אמר, לא יכולתי לשקר כי היה עליי פוליגרף אז סיפרתי את האמת, אבל הוא לא האמין לי.
כעבור דקה של שקט, הוא אמר שלא תרמתי בכלום ושהוא צריך לקחת לי את האקדח.
צעקתי עליו שאני לא יכול להחזיר את האקדח: “זה של אבא שלי! אתה לא יכול לקחת לי אותו”!אבל הוא לא הקשיב. לאחר מכן ביקשו ממני להיכנס לניידת כדי שיחזירו אותי הביתה, כלומר לשכונה כי לא היה לי איפה לגור.
כשהשוטרת שהחזירה אותי באה לחנות ולהוריד אותי, היא שאלה אם אני רוצה לעבור לגור איתה ושהיא תדאג לי, לא הייתה לי ברירה אז אמרתי: “אני אשמח”
“ניפגש בשעה 19:00 בערב בתחנת הדלק, איפה שעצרו אותך” היא אמרה. השבתי בהנהון והיא נסעה.
עד 19:00 לא עשיתי שום דבר, הסתובבתי ברחוב וקניתי לי משהו קטן לאכול.
בשבע, כשהשוטרת שעדיין לא ידעתי את שמה הגיעה, היא אמרה: “כנס לניידת, יש לי הפתעה בשבילך”.
אני, שידוע כאוהב הפתעות ומתנות, רצתי לניידת ונכנסתי.
” ההפתעה היא שגיליתי למה רצחו את אבא שלך! ”
לא הבנתי מאיפה היא יודעת שאבי מת, הרי רק סבתא ואימא שלי ידעו את זה.
“מאיפה את יודעת?” שאלתי בחשדנות, “יש לי קשרים” היא השיבה.
“אוקיי, למה רצחו אותו?” שאלתי,
“שמעת על: מאפית הנשר הכחול”?
” כן”
“הם רצחו אותו, האישה שברחה מהכלא היא העוזרת של ראש המאפיה!, עשית טובה להרבה אנשים בקליפורניה! ”

“וואו, לא ידעתי”

“אבל אתה ילד קטן, אז אני אקח אותך הביתה ואתה תפסיק עם ההרפתקאות, טוב?”

“כמובן…”

באותו רגע כבר לא הייתי בטוח שאני רוצה לחיות איתה אבל הינה, היום אני כבר בן 41, מאושר עם שלושה ילדים, ואני חוקר פרטי ועושה הרצאות על סיפור החיים שלי.
ועדיין מבקר את השוטרת, שאני יודע את שמה, השוטרת סאלי קולוור שהיא גם האחות הקטנה של אימא שלי.

הסוף

זה הרבה בשביל ילד בן 10
דרוג הסיפור 5 | 6 מדרגים

תגובות (1)

סיפור מעניין, מותח וכתוב נפלא. כבוד !

28/10/2020 12:34
13 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך