מפורסם – פרק 2 – כן גברתי

נ.ר5 25/05/2017 465 צפיות אין תגובות

כביש. בית קפה. מכונית לבנה. פגיעה חזקה. קול פיצוח עצמות. נפילה חזקה על הכביש. מכונית לבנה ממשיכה לנסוע.
אלכס שכבה על הכביש השחור והלוהט חסרת הכרה. שיערה היה פרוע ושפתה העליונה נחתכה ודם ירד ממנה. ידה השמאלית הייתה מונחת לצידה בצורה מעוותת, לבטח שבורה. שיערה השחור והארוך כיסה את רוב פניה. חתכים קטנים כיסו את ידיה ורגליה של אלכס. המכונית נעלמה ממזמן, אנשים ממהרים אל עבר אלכס ומזמינים משטרה ואמבולנסים. אמנם, לא כל האנשים טובי לב, רובם החליטו לקחת את הרגליים ולברוח מה שנקרא. במהרה הגיע אמבולנס, השכיבו את אלכס על אלונקה והובילו אותה לבית-החולים. היא התחילה להתאושש.
כשפקחה את עיניה הפרמדיקים החלו להציף אותה בשאלות, אבל היא בקושי הצליחה לפתוח את עיניה עד הסוף ובקול חלוש אמרה, “גוש כתום”, ואיבדה שוב את ההכרה. האמבולנס נסע במהירות, אורות אדומים ולבנים וסירנות בקעו ממנו, בעוד שתי ניידות משטרה תחקרו את העדים למאורע ושאלו שאלות כמו, “איך זה קרה” או “מה קרה” ובעיקר “מישהו זוכר את סוג המכונית, צבע, לוחית רישוי?”

“יד שבורה, חתך בשפה העליונה, וחבלה ברקה הימנית.” קול עמוק של גבר העיר את אלכס. “ברת-מזל, הילדה שלך. מתאונות כאלה נדיר למצוא את עצמך במצב כמו של בתך. היא ילדה חזקה.”
מכשיר לבן לידה הראה את קצב פעימות הלב ולא הפסיק לצפצף. לידה הימנית היה מחובר מחט קטן, המחובר לשקית אינפוזיה שקופה. היא שכבה בחדר צבוע קירות תכולים, על מיטת בית חולים ולבשה חלוק לבן. “כמה זמן אני כאן?” שאלה אלכס בעיניים עצומות. ראשה פעם בעצמה והיא נגעה ברקה הימנית קלות. כאב חד פילח את האזור והיא נאנקה בכאב.
“יום בערך, לא יותר.” קול של אישה נשמע, בעל מבטא ספרדי. היא פקחה את עיניה והבחינה באישה נמוכת קומה וכבדת משקל, בעלת צבע עור שחום ועיניים חומות. שיערה הקצר והחום היה פרוע והיא חייכה חיוך גדול. היא החזיקה בידה הבריאה של אלכס והתיישבה לצד המיטה.
“אני אתן לכן קצת פרטיות.” הרופא, בחור מבוגר עם שיער לבן ומשקפיים, יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
“תסגרי את החלון בבקשה, אנסטסיה.” אמרה אלכס חלושות וסובבה את ראשה לכיוון עוזרת-הבית של משפחת ראסל, אנסטסיה. היא הניחה את התיק השחור שלה על הכיסא שעליו ישבה ומיהרה לסגור את הווילון הוורוד. “מה השעה?”
“כמעט אחד בצהריים, צ’יקה,” אמרה אנסטסיה וחזרה לשבת לצד אלכס. צ’יקה, מגיל קטן קראה ככה לאלכס, היא אהבה את הכינוי הזה.
“איפה ג’סיקה?” שאלה אלכס והביטה בעיניה הגדולות של עוזרת הבית שלה, שהייתה יותר מעוזרת, היא הייתה כמו אימא שנייה. בעצם, בשביל אלכס היא הייתה אימא שלה. כשההורים שלה, ג’סיקה וריצ’ארד – אנשי עסקים בעלי חברת היי-טק גדולה מאוד בכל רחבי העולם – היו נוסעים, מה שהיה קורה הרבה בילדותה, וגם עכשיו – אנסטסיה הייתה נשארת עם אלכס. היא טיפלה בה מינקות, לעומת אימא שלה. שאפילו למסיבת הסיום של בית הספר היסודי לא יכלה להגיע בגלל נסיעת עסקים. בגלל זה היא קוראת לה בשמה הפרטי ולא בכינוי המוכר “אימא”, כי מבחינתה היא לא אימא שלה. אנסטסיה השפילה מבט לנעלי הגומי שלה.
“אל תגידי לי, שוב באירופה?” אנסטסיה הנהנה באיטיות.
“זה היה נורא דחוף, פרצו להם לתוכנות ו…”
“אל תנסי להסביר לי, כבר הפסקתי לקחת ללב.” קטעה אותה אלכס.
“את רוצה משהו לשתות או לאכול?”
“לא, תודה רבה.”
“חבל, כי הבאתי לך את מה שאת הכי אוהבת לאכול.” אנסטסיה חייכה חיוך מלא שיניים לבנות, בעוד הוציאה מתיקה קופסת גלידה בטעם וניל ושתי כפות מתכת.
“תודה, תודה, תודה!” צווחה אלכס מאושר וקיפצה במקומה. כאב חד פילח את ראשה והיא נרגעה ועצמה את עיניה, נותנת לכאב לחלוף לאט.
“בכל מקרה, ישחררו אותך היום בערב.” היא פתחה את קופסת הגלידה ונתנה לאלכס לאכול ראשונה. “ועוד דבר, המורה שלך, מר… קולמן, נדמה לי, יבוא היום בערב. הוא רוצה לדבר איתך ועם ההורים שלך.”
אלכס השתעלה קלות והסתכלה על אנסטסיה במבט מלא גועל. “אז תבטלי, ג’סיקה וריצ’ארד ממילא לא יגיעו גם אם זאת הייתה ההלוויה שלי.” היא ביטאה בגועל את השמות הפרטיים של הוריה.
“אני מצטערת, אבל זה לא אפשרי.” אמרה אנסטסיה בפה מלא גלידה. “אה, זה קפוא!” היא הרימה את קולה קלות והצחיקה את אלכס. “אמרתי לך כבר שהצחוק שלך זה המוזיקה הכי טובה שאי-פעם שמעתי, נכון?”
“כבר מיליוני פעמים.” אמרה אלכס.

שלט גדול בצבע צהוב היה תלוי מעל דלת הכניסה של אחוזת ראסל. הרפר, חברתה הטובה ביותר של אלכס, אספה את שיערה האדמוני והמתולתל לפקעת רופפת ויישרה את הסוודר הסגול שלה. באותיות ורודות נכתב “ברוכה השבה לארמון, נסיכה” על השלט הצהוב. היא התיישבה על המדרגות הלבנות והתבוננה בחצר הירוקה של משפחת ראסל. האחוזה לא סתם נקראת האחוזה, היא הייתה גדולה, לבנה, עם יותר מעשרה חדרי שינה, שלושה חדרי עבודה, שני סלונים, שני חדרי אורחים, מבטח ענק, בריכה ומדשאות ירוקות שצמחו עליהן פרחים בכל מיני סוגים וצבעים. היא הסתכלה על הגדר הכסופה ושער המתכת הגדול שניצב מולה, על השומר השרירי והקירח שעמד לפני השער, על מכונית שחורה וחבוטה נכנסת למגרש החנייה של האחוזה. זאת הייתה המכונית של אנסטסיה. ממנה יצאו אלכס, עם גבס שעטף את ידה הימנית, לבושה בגופייה שחורה ושורט ג’ינס לבן. אנסטסיה יצאה מיד אחריה ממושב הנהג בחולצה פרחונית והתקדמה באיטיות ובכבדות אל דלת הכניסה של האחוזה.
“הרפר! אמרתי לך פעם שאת החברה הכי טובה שיש?” שאלה אלכס את הרפר בציניות וחיבקה אותה חזק. אלכס הייתה גבוהה מהרפר בהרבה, כמעט בשני ראשים. “איך את יכולה ללבוש סוודר ביום כזה חם? הגופייה נדבקת לי לגב מרוב שאני מזיעה.”
הרפר רק חייכה ויישרה את משקפיה השחורות על אפיה הקטן. השלושה נכנסו לסלון האחוזה. הרפר התיישבה על הספה הלבנה והגדולה ובעטה את נעלי הספורט שלה על שהטיח העגול והאפור. אנסטסיה החלה להדליק את האורות ופתחה את טלוויזיית הפלזמה.
“אני מצטערת הרפר, אבל היום לא תוכלי להישאר הרבה. מר קולמן מגיע לביקור.” אמרה אנסטסיה בעודה עולה במדרגות החומות לקומה השנייה והסתכלה על הרפר בפרצוף חמוץ. הרפר הנהנה ואלכס התיישבה לצידה. השתיים צפו בפרק של משפחת סימפסון בדממה וכשהוא נגמר, הרפר נעלה את נעליה, חיבקה את אלכס ויצאה באמירת “תרגישי טוב”. אלכס ענתה לה שהיא כבר מרגישה טוב וחייכה. הדלת נסגרה בטריקה.
“אלכס, מר קולמן מגיע עוד שעה, לכי להתקלח ואז תעזרי לי עם ארוחת ערב.” אנסטסיה יצאה מחדר האמבטיה בקומה השנייה וירדה לכיוון המטבח. “מילאתי לך אמבט עם מים חמים, לכי להתקלח.”
“כן, גבירתי,” אמרה אלכס וישר אחרי שאמרה זאת התחילה להתפקע מצחוק.
“אם עוד פעם אחת תקראי לי גבירתי, אלכס…” אמרה בחיוך משועשע אנסטסיה וחצתה את הסלון הגדול לכיוון המטבח.
“אני אוהבת אותך, אנסטסיה.” אמרה אלכס בעודה עולה לקומה השנייה, אבל אנסטסיה לא ענתה. היא רק הסתכלה במבט עצוב על אלכס והתקדמה שוב אל עבר המטבח. אלכס התקדמה במסדרון הרחב, מעבירה את ידה הבריאה על הקירות הצבועים בצבע שמנת, ונכנסה לדלת שהייתה בקצה המסדרון, לצד גרם מדרגות המוביל לקומת השלישית, שבה נמצאים חדר השינה של אלכס, חדר העבודה של ג’סיקה, אימא של אלכס, והסלון השני. אנסטסיה לא מאכזבת. כשפתה אלכס את הדלת, הבחינה באמבט לבן מלא עד סופו במים חמים המצפים את המראה אדי חום. היא סגרה את דלת העץ וליטפה את חלוק המשי שהיה תלוי על מתלה המגבות הכסוף. האמבטיה לא הייתה גדולה ממש, אבל גדולה יותר מכל אמבטיה שראתה אלכס בחייה. הקירות היו מצופים אריחי שיש בצבעי לבן ואפור, הרצפה הייתה לבנה ומבריקה, כיור לבן וארוך תפס חצי מהקיר השמאלי ומראה עגולה וגדולה נתלתה מעליו. מוצרי טיפוח מילאו את המגירות שבכיור. היא ניגשה אליו ופתחה את ברז המים הצבוע בזהב ושטפה את פניה במים קרים. היא פשטה את בגדיה וזרקה אותם על הרצפה הקרה של חדר האמבטיה, עטפה את ידה הימנית, המכוסה גבס, בשקית ניילון צהובה שמצאה באחת המגירות ונכנסה למים באיטיות רבה. היא הרגישה איך המים החמים עוטפים את גל גופה, איך ליבה מעצים את פעימותיו, את שיערה השחור והארוך מלטף את פניה בעדינות. היא סגרה את עיניה הירוקות וכתמים צבעוניים וזוהרים צצו בחושך שאפף את עיניה. לאט-לאט הרגישה איך עייפות כבדה נוחתת עליה ופיהוק קטן נפלט מפיה. היא פקחה את עיניה במהירות והכריחה את עצמה להישאר ערה. היא התיישבה ושיחקה במים, מלטפת בעדינות עם קצות אצבעותיה את רגליה החלקות והלבנות בעיניים עצומות. כך עשתה במשך כמה דקות ארוכות. רעש טריקת דלת העיר את אלכס מחלומה בהקיץ והיא יצאה מהאמבט החם והתעטפה במגבת לבנה ורכה שהייתה תלויה על מתלה המגבות הכסוף. היא ניגשה אל הכיור ומרחה קרם לחות על פניה, היא ירדה למטה ומרחה גם על רגליה וידיה עד שכל גופה היה חלק ורך. היא כרכה עוד מגבת לבנה סביב שיערה כדי לייבשו והביטה במראה המכוסה אדים. היא החלה לנגב את המראה עם מטלית לחה, הורידה את המגבות מגופה, לבשה בגדים תחתונים וחלוק משי ורוד. היא יצאה מהאמבטיה, אוספת את שיערה הרטוב לזנב סוס ועולה בגרם מדרגות מתכתיות לקומה השלישית- הקומה של אלכס. שם נמצאים חדר השינה של אלכס, סלון נוסף ששם בדרך-כלל מארחת חברים, חדר אורחים ומטבח קטן. דלת העץ הכפולה הראשונה משמאל, הובילה לחדרה של אלכס. היא פתחה את הדלת בדחיפה ונכנסה לחדר רחב ידיים ומעוצב בצורה בוגרת למדי. היא שנאה את הבית שלה. היא חשבה שהוא שחצני מידי, היא לא אהבה את זה שהיא עשירה, היא אפילו נגעלה מזה ואף-פעם לא דיברה על זה. אבל בכל זאת, יש יתרונות. מול הדלת, היה קיר גדול עשוי חלונות זכוכית עם מסגרות כחולות כהות המשקיף על כל חצר האחוזה. משמאל לכניסת החדר ניצבה מיטה זוגית ולבנה, מוצעת סדינים סגולים. לידה ניצבה שידת עץ חומה ועליה טלפון קווי עם שפופרת גדולה וכחולה. היא התהלכה על רצפת השיש השחור לכיוון קיר החלונות, חולפת על פני פסנתר כנף שחור וספריית עץ גדולה וגבוהה מלאה בספרים. היא עלתה על שלושת המדרגות הדקות אל קיר החלונות ונצמדה אליו. משקיפה על שלושה גננים שחומי עור, לובשים סרבלים כחולים וכובעי מצחייה, עובדים בחריצות. גוזמים דשא, מעצבים שיחים, שותלים ומשקים פרחים. היא פנתה שמאלה ומולה ניצבה דלת לבנה. היא פתחה אותה וחדר ארונות רחב ידיים בעל שני קומות ניצב לפניה. מלא קולבים, מגירות, שידת איפור וטיפוח, מעמד תכשיטים ונברשת גדולה ומרשימה נתלתה ממנו. החדר היה עגול ומרופד שטיח בצבע אפור עם כתמים לבנים. מדרגות עץ הובילו לקומה שנייה מלאה מראות ותאי מדידה. ממש כמו בחנות.
היא ניגשה לאחד הקולבים והורידה ממנו חצאית שחורה וארוכה וחיפשה באחד המדפים חולצה מתאימה, עד שמצאה חולצה בצבע בורדו קצרת שרוולים. היא עלתה לקומה השנייה באיטיות ופתחה את אחת מהדלתות הלבנות של תאי המדידה ופשטה מעליה את החלוק. היא לבשה בעדינות את החצאית ואת החולצה ויצאה ממנו. יורדת במהירות במדרגות העץ ונכנסת לחדר הגדול. צלצול הטלפון נשמע והיא רצה אליו במהירות. אלכס קפצה על המיטה והרימה את השפופרת הכחולה ושיחקה בחוט המסולסל והלבן שהיה מחובר אליה.
“הלו?” היא קראה. בצד השני של הקו נשמעו רק נשימות עמוקות. “הלו?” היא קראה שוב ולאחר שאף-אחד לא ענה לה היא ניתקה בעצבים. היא קמה מהמיטה וניגשה למעמד הנעליים שהיה ליד הדלת ונעלה סנדלי עור חומות. הטלפון צלצל שוב. היא ניגשה אליו וענתה לשיחה.
“הלו?” היא שאלה. היא כססה את ציפורניה בעצבנות.
“אני בא… תתכונני.” השיחה נותקה ואלכס פערה את עיניה. היא השיבה את השפופרת למקומה וירדה במהירות לומה הראשונה, לכיוון חדר האוכל. היא חלפה על פני הסלון הגדול ופנתה ימינה. היא התקדמה במסדרון גדול מלא תמונות ופרטי אספנות עתיקים. בסופו ניצבה דלת מסתובבת שקופה שהובילה לכיוון חדר האוכל. היא נכנסה אליו, מתנשמת ומתנשפת. המראה, השיחה המוזרה, כל זה התחיל להלחיץ אותה. היא נשענה על שולחן העץ הגדול ונשמה עמוקות, מכריחה את עצמה להירגע. חדר האוכל היה מרוצץ פרקט והאירו אותה לפחות עשר מנורות קטנות מהתקרה. היה בו שולחן עץ גדול ושמנה כיסאות מרופדים כריות בדוגמת שיש אפור. לחדר לא היו קירות. הוא היה מורכב משלוש קירות שקופים ששימשו ליציאה למקומות שונים בבית. שניים מהם לחצר ואחד למטבח. אור שמש מבחוץ מילא את החדר והדלת שמובילה לאחורי החצר הייתה פתוחה למחצה ורוח חמימה נכנסה פנימה. על השולחן נחה מפה לבנה, שלוש קערות חרסינה, כפות, מזלגות, סכינים וקדרה מהבילה תבשיל בשר הודו.
“אלכס! הבהלת אותי!” אנסטסיה נכנסה בסערה לחדר האוכל. בידה מגש ועליו קנקני מים ומיץ תפוזים. “המורה שלך אמר שהוא יאחר.” היא התיישבה על אחד מהכיסאות לאחר שהניחה את הקנקנים על השולחן ותפסה את ראה בעצבים. אנסטסיה שונאת שאנשים מאחרים לארוחות. במיוחד היא מכינה תבשילים מיוחדים כמו תבשיל בשר ההודו שהכינה במיוחד לפגישה עם מר קולמן.
“הצבע של החולצה מחמיא לך מאוד, מדגיש את העיניים שלך.” אמרה אלכס בניסיון לעודד את עוזרת הבית שלה. היא קמה ממקומה וניגשה אליה וחיבקה אותה. שפתיה החיוורות והגדולות של אנסטסיה התרחבו לחיוך והיא חיבקה את אלכס. היא יישרה את החולצה התכולה שלה ונראתה מרוצה מעצמה. עיניה הענבריות נצצו והיא קמה כששמעה את צלצול הטלפון.
“אני אענה לזה.” אמרה אנסטסיה ויצאה מאחת הדלתות השקופות המובילה למטבח. אלכס יצאה החוצה, אל חצר בעלת מדשאות ירוקות, שבילים מרוצפים אבנים, פסלים, עצים ומזרקות. שיערה השחור התנפנף ברוח ועיניה הירוקות הצטמצמו באור השמש.
“אלכס! זה בשבילך!” צעקה אנסטסיה מבעד לדלת הפתוחה לרווחה. אלכס נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת, מתהלכת במסדרון די חשוך, צר ופשוט לכיוון המטבח. היא נכנסה אליו וניגשה לקיר השמאלי והלבן וענתה לטלפון האדום.
“הלו?”
“אני בחוץ, תתכונני. אני בא.” השיחה נותקה ופעמון הדלת צלצל. זה לא היה קול רגיל של בן-אדם. זה היה קול הנשמע שעיוותו אותו בטכנולוגיה מתקדמת. אנסטסיה רצה – תרתי משמע – לכיוון דלת הכניסה ואלכס אחריה. מנסה להדביק את צעדיה הגדולים והמהירים של אנסטסיה. היא הסתכלה פעם אחת אחרונה על עצמה במראה שהייתה תלויה ליד דלת הכניסה וסימנה לאנסטסיה לא לפתוח. היא מתחה את החולצה כלפי מטה ויישרה את החצאית ועטתה חיוך גדול ומזויף על פניה.
“יהיה בסדר. לא משנה מה הוא יגיד.” אמרה אנסטסיה והיא חיבקה את אלכס חזק. פעמון הדלת צלצל שוב והשתיים נאנחו ברוגז. אלכס ניגשה אל הדלת, לקחה נשימה עמוקה, לחצה על הידית הזהובה ודלת הכניסה של אחוזת ראסל נפתחה לרווחה. גבר כבן שלושים, עם בלורית חומה עמד בפתח. הוא היה לבוש חולצה מכופתרת לבנה ומעליה ז’קט עור חום. מכנסיים ונעליים שחורות וכאילו שזה לא היה מספיק כדי להרשים את אנסטסיה, הוא חייך חיוך מלא שיניים צחורות.
“אין דבר יותר חשוב במראה של גבר מהשיניים שלו.” אמרה לה פעם אנסטסיה. היא עמדה בפתח הדלת, נראית המומה וחייכה בלט על פניה השחומות.
“אלכס,” אמר המורה שלה.
“מר קולמן,” אמרה אלכס בקול נעים וחיוך מזויף מאוד.
“נעים מאוד, אנסטסיה.” היא נדחפה בין השניים ולחצה את ידו של מר קולמן כמה רגעים ארוכים והביטה בעיניו התכולות. החיוך הגדול שלו נמחק והפך להבעה מוזרה המביעה מבוכה.
“נעים מאוד, אני אדריאן קולמן, המורה של אלכס. את בטח אימא של אלכס.” אנסטסיה ואלכס הביטו זו בזו בעצבות.
“תיכנס, תיכנס.” אמרו יחד והשלושה נכנסו הביתה והתקדמו לכיוון המטבח.

מפורסם – פרק 2 – כן גברתי
דרוג הסיפור 4.3 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך