מפורסם – פרק 4 – זה דילן (חלק 2)

נ.ר5 05/06/2017 513 צפיות אין תגובות

‘אני צריך להזכיר לך במה זה תלוי? חייו של אביך תלויים בזה, יש לך 15!’ המספר היה לא מזוהה. אלכס בלעה רוק בעוד הרגישה שארוחת הצהריים שלה עושה את הדרך ההפוכה ממה שאמורה לעשות, חזרה למעלה גרונה. דילן חטף את הטלפון מידה.
“אני לא יודע מה ראית, אבל את לא אומרת שום מילה.”
“סיפרת למשטרה? על האיום?” היא שאלה מדאגה.
“אסור! שלא תעזי!”
למה? היו עוד איומים?”
“אני רק יודע שאיזה פסיכופת אחד חטף את אבא שלי והוא שולח לי איומים ומשימות במטרה להשאיר אותו בחיים. לעזאזל למה אני מספר לך את זה?”
אני אשתמש בזה נגדו. זה אכזרי, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי סילוק.
הוא פנה ללכת.
“אני לא אספר לאף-אחד.”
“נשבעת?” הוא שאל בתוקפנות.
“נשבעת,” היא החזיקה אצבעות מאחורי גבה. היא לא הייתה קתולית, אבל היא לא רצתה שאיזה זקן אחד בשם ישו יקלל אותה על כך שהפרה שבועה. “נשבעת רק אם תעשה איתי את הריאיון. ואני רוצה לבוא איתך, אתה תצטרך תגבורת.”
“תשמעי, ילדה…”
“אלכס,” היא קטעה אותו. “קוראים לי אלכס.”
“זה משנה עכשיו?” הוא היה תוקפני, הוא כמעט נבח עליה. “אני צריך ללכת, ובכל מקרה כבר נשבעת, אני לא מתכוון להישאר איתך כאן ולסכן את החיים של אבא שלי בשביל עבודה מטופשת לבית-ספר.” הוא ירק את המילים האחרונות.
“אז מחר בבוקר, או בערב, בבקשה.” היא מחתה. הוא היסס לרגע. הוא נשך את שפתו ואמר בלחש “בואי”. היא הנהנה באיטיות והחלה רצה אחריו. צלצול הטלפון נשמע, היא ענתה בעודה רצה.
“אלכס? איפה את? הסרט כבר נגמר.” קולה של הרפר בקושי נשמע מעל הרעש שעשו שאר האנשים. מישהו צעק ברמקולים על כולם להישאר במקום ושדילן מיד יבוא לנאום.
“שינוי בתוכניות הרפר.” היא אמרה ודילן נעצר. היא כמעט התנגשה בו. הוא חטף מידה את המכשיר ואמר ללא קול ‘שלא תעזי לספר’. היא הנהנה, מפוחדת.
“תקשיבי, הרפר, אנסטסיה התקשרה אליי היא ממש חולה. הייתי צריכה לחזור הביתה, לקחתי את האוטובוס האחרון.” היא הבחינה בכך שדילן המשיך לרוץ והיא הדביקה את הפער.
“את משוגעת? יסלקו אותך!”
“אני יודעת, נדבר.” היא ניתקה את השיחה לפני שהספיקה חברתה להגיד משהו נוסף והכניסה את המכשיר לכיס הג’ינס שלה. כעבור ריצה ממושכת ולא נגמרת ברחובות שאלכס לא הכירה וגם לא רצתה להכיר, הם הגיעו למגרש גרוטאות. הם עצרו להתנשם קצת בכניסה ונכנסו מהר. קול מוזיקה קלאסית נשמע מרחוק.
“תעקבי אחרי המוזיקה.” הוא אמר לה. הם מיהרו בשקט ונכנסו עמוק יותר ויותר למגרש הגרוטאות. מתמלאים אבק ונוגעים במכוניות ישנות ומגעילות. המוזיקה התחזקה עם כל צעד וצעד שלהם. כלום לא נשמע חוץ מפסיעותיהם על האדמה, נשימותיהם והמוזיקה הקלאסית. במרחק של כמה שערות מטרים מהכניסה למגרש הגרוטאות ניצבה מכונית לבנה ומאובקת, דולקת. לא היו מכוניות סביבה ברדיוס של עשרה מטרים.
“זאת בטוח המכונית הזאת.” הוא לחש לה. הם התכופפו מתחת למכונית מסוג סובארו כחולה. “תישארי כאן,” הוא אמר לה ולפני שהספיקה להתנגד, יצא לכיוון המכונית הדולקת. הוא התיישב במושב הנהג וסגר את הדלת אחריו בטריקה. אלכס העזה להציץ בחטף – לא היה אף-אחד ברכב חוץ מדילן, אבל כן נשמע קול. קול של שדרנית טלוויזיה מוכרת, מעוות במעט, התלווה למוזיקה הקלאסית. היא לא הצליחה להבין מה היא אומרת. לאחר כמה דקות של ישיבה שקטה והסתכלות לכל הכיוונים בפרנויה יצא דילן המכונית וניגש לתא המטען של המכונית. הוא פתח אותו והוציא משם חבילה עטופה נייר חום.
“בואי נסתלק מכאן.” הוא אמר והשניים פתחו בריצה מהירה לכיוון השער הגדול. כשהיו בחוץ העזה לדבר אלכס.
“מה זה היה לעזאזל?”
“אני אסביר לך הכל מחר, אחרי הריאיון.” הוא חטף מכיסה את המכשיר הנייד שלה והתעסק בו מעט. “קחי, שמרתי את המספר שלי בפנים.”
“למה?”
“משתי סיבות. אחת, הריאיון. שתיים, אין מצב בחיים שהוא ייתן לך לצאת מזה בשלום אחרי שראית את כל זה.”
“הוא?”
“הוא, היא, אני לא בטוח מי זה. כל פעם יש קול אחר. של גבר, של בחורה, של זקנה, של ילד. זה לא משנה. אחרי זה, הוא ירדוף גם אותך.” הוא האדים ובעט באבן בעצבנות. “לא הייתי צריך לקחת אותך איתי.” היא הניחה יד על כתפו.
“אני הכנסתי את עצמי לזה, מה שזה לא יהיה. תגיד, זאת לא מתיחה שאתה עושה לכל המראיינים, נכון?”
הוא הביט עליה. פניו הרצינו ועיניו חדרו עמוק.
“רק בדקתי.”
הוא פלט אנחת כעס והתרחק מאלכס בעודו קורא, “כדאי שתלכי! נהיה בקשר!” הוא סידר את שיערו הבלונדיני והוציא את המכשיר הסלולרי מידו והצמיד אותו לאוזנו. אלכס נשארה כדי להאזין לשיחה. היה נדמה שהוא מנסה להרגיע מישהו בטלפון. היא פלטה אנחה והתקדמה לכיוון העיר. היא פתחה את האפליקציה של המפות והכניסה את הכתובת שלה. היא הייתה במרחק של כחצי שעה הליכה. באמצע הדרך, בכניסה לעיר, התקבלה הודעה חדשה.
בטח הרפר, או אנסטסיה.
היא פתחה את ההודעה ונדהמה לגלות שהיא ממספר לא מזוהה.

לא היית אמורה לראות את זה, אלכס מאדליין ראסל.
על חטטנות ופזיזות משלמים הרבה.
תתכונני.
הנה אני בא.

*
אלכס נכנסה לביתה בשקט ועלתה לחדרה. היא טרקה את הדלת ונעלה אותה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ואנסטסיה לא התעוררה. היא חייגה להרפר.
“הלו?” קולה של הרפר ענה. אלכס קפאה. היא לא אמורה לדבר על זה. “הלו?” היא חזרה ואמרה. אלכס ניתקה את השיחה ותפסה בשיערותיה.
אני מתחרפנת. מה אני הולכת לעשות? לספר למשטרה? לא, דילן אמר שזה מסוכן מידי.
היא התיישבה על המיטה הזוגית שלה ונשמה במהירות. היא הניחה את ידה על פיה ובהתה במראה. היא בלעה רוק באיטיות בניסיון להרגיע את עצמה, ללא הצלחה. היא החלה להתייפח בשקט ודמעות זלגו על לחייה. בכל כוחה ניסתה לחנוק את הבכי והדמעות, אך זה גרם לבכי להתחזק ולדמעות לרדת מהר יותר. היא נשכבה על המיטה ועצמה את עיניה חזק בניסיון להירדם, לא לפני שהדליקה את מנורת הלילה המעוצבת שליד המיטה. היא נרדמה אחרי שעה של פחד ובכי, מתעוררות כל כמה זמן ובודקת אם הדלת עדיין נעולה והחלון עדיין סגור. בסופו של דבר החליטה להישאר ערה מול המחשב הנייד שלה, מחפשת אחרי תוכנות ואנשים שיכולים לזהות את המספר הלא מזוהה או לפחות מאיפה מגיע. כמובן שללא הצלחה. או שהתוכנה הייתה מסובכת מידי או שהייתה איזה סתם איזה בולשיט שלא עבד. אחרי לפחות שתים-עשרה אפליקציות ושלוש שעות היא התייאשה וסגרה את המחשב. השמש טיפסה לה באיטיות והאירה את השמיים בגוונים אדמדמים. היא התיישבה על אדן החלון המרופד כריות ורודות והתבוננה בזריחה עד שנרגעה. היא שאפה עמוק וספרה כמה גוונים של אדום יש, את כמות המכוניות שעברו בכביש המהיר לכיוון מרכז העיר. והיא נרגעה.
זמזום הטלפון נשמע.
גוש גדול נתקע לה בגרון והיא התקשתה לבלוע את רוקה. היא הרגישה שהיא נחנקת. בחשש ובאיטיות היא ניגשה לטלפון שניצב על שולחנה הלבן. היא פתחה אותו ונראו שת הודעות, אחת מהן מהרפר.
התקשרת באמצע הלילה, משהו חשוב?
זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד והיא תהתה מה הרפר עושה ערה כל-כך מוקדם.
לא, רק רציתי להודיע לך שאנסטסיה מרגישה טוב יותר.
היא ענתה במהירות. היא פתחה את ההודעה השנייה, מספר לא מזוהה.
שלא תעזי לספר לאף-אחד.
המחיר עוד ישולם, ראסל.
היא נשמה עמוקות ושלחה לו הודעה חזרה.
אני מכירה אותך?
לא עברו יותר מכמה שניות עד שקיבלה הודעה מאותו מספר לא מזוהה.
יותר טוב ממה שאת חושבת.
היא שמטה את הטלפון מידה והוא נפל על רצפת הפרקט ונסדק מעט. היא הרגישה שהיא עוברת התקף חרדה. היא ניגשה במהירות לדלת ופתחה את המנעול של הדלת. היא נפלה על הרצפה וחיבקה את רגליה בתנוחת עובר, מתנשמת במהירות. פניה החווירו ושיערה השחור כיסה חצי מפניה והתפזר על הרצפה. חולצתה השחורה השתפשפה ברצפה – בעודה זזה קדימה ואחורה במהירות, כמו שמרגיעים תינוק – והחלה להיקרע מעט באזור השרוול. מידי פעם פלטה צווחה קטנה. התקף החרדה עבר כעבור כמה דקות של ישיבה על הרצפה ופליטת צווחת קטנות. היא קמה על רגליה הרועדות באיטיות ופתחה את הדלת.
למה שמישהו שאני מכירה יעשה את זה? למה שמישהו יעשה את זה?
היא התקדמה בצעדים איטיים במורד המסדרון לכיוון חדר האמבטיה, רגליה בקושי סוחבות את משקלה. רועדת כולה היא שטפה את פניה במים קרים ופשטה מעליה את הבגדים של אמש וזרקה אותם בפח האשפה שמתחת לכיור. רק עם בגדים תחתונים התקדמה חזרה לחדרה ולבשה כותנות לילה סגלגלה שמצאה זרוקה על המיטה ונשכבה במיטה, רועדת, מסתכלת לכל עבר ופוחדת.
מה לעזאזל עשית לי?

מפורסם – פרק 4 – זה דילן (חלק 2)
דרוג הסיפור 3.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך