מפורסם – פרק 6 – מנטה וכביסה, רוזמרין ווניל

נ.ר5 15/06/2017 454 צפיות אין תגובות

“אז, ספר לי דילן ג’ונס, איך זה להיות הכוכב ההוליוודי הכי גדול באמריקה?” שאלה אלכס וכיוונה מעט את המצלמה כדי שיראו טוב יותר את פניו של דילן, זה פחות או יותר היה הרגע הכי גדול של הריאיון, היא מתחילה לשאול על עניינים אישיים ולא רק על חיי הכוכבות. זה היה יום חם במדינת קליפורניה ושיערה השחור נדבק למצחה. דילן ישב מולה על כיסא נוח לבן והיה נראה שבגדיו מציקים לו. הריאיון נערך על גג הווילה של דילן, שהיה נראה כבית בפני עצמו. עליית הגג הייתה רחבה והגג עצמו עוד יותר. הוא היה גדול ובריכה גדולה עמדה לידם והנוף… אלכס התפלאה מהנוף, היה ניתן לראות את כל העיר משם. רוח קיצית נשבה על פניהם.
“כבוד גדול, אני מניח…” הוא היה לחוץ ושיחק בשיערו הבלונדיני. אלכס לא הבינה למה הוא היה כל-כך לחוץ, הרי הוא עבר הרבה ראיונות בעבר, מה שונה בריאיון הזה?
“איך אתה מתמרן בין חיי דילן ג’ונס המפורסם לבין חיי דילן ג’ונס התלמיד?” היא שאלה והניחה רגל אחת מעל השנייה.
“אני לומד בבית, כבר שנתיים ברציפות. בעצם, אני לומד כל יום חמש שעות, בערך, רק את הדברים החשובים.” הוא לא הסתכל על המצלמה כלל, אלא רק על הרצפה האפורה ומידי פעם בחן את הטלפון.
“ובימים של צילומים? שכל היום תפוס?” היא המשיכה בחוסר רצון. היא לא רצתה ריאיון כזה, שבו דילן מקצר במילים ולא מסתכל עליה. היא רצתה להיות כמו מראיינת אמיתית בטלוויזיה.
“משתדל ללמוד בין הצילומים. בהפסקות.” הוא הסתכל עליה, חייך חיוך לחוץ וחזר להביט ברצפה. פותח וסוגר את הטלפון לסירוגין.
“ומה עם חברים?” פניו של דילן הרצינו למשמע השאלה והוא הרים מעט את מבטו.
“תראי, כשאת לומדת בבית אז די קשה לרכוש חברים. לפעמים אני מוצא כמה נערים בגילי בצילומים, אבל לא תמיד זה שומר על קשר.”
“לא תמיד? זה אומר שהיו פעמים שהקשר אכן נשמר?” היא שאלה בהתלהבות, מנסה לרומם את רוחו של דילן ולגרום לו להיכנס לריאיון.
“כן. על הצילומים של הסרט הראשון שלי פגשתי את טאי ג’קסון, שעכשיו הוא החבר הכי טוב שלי. ובצילומים לסרט האחרון שלי פגשתי את הת’ר רייס, ששיחקה איתי בתפקיד ראשי.” אבל שוב, הוא ממעט במילים.
“היא שיחקה את החברה שלך, לא?”
הוא צחקק וענה, “כן.” היא הצליחה לגרום לו לחייך. אולי הריאיון ילך טוב יותר.
“היחסים האלה הם גם אמתיים?” אלכס קצת סטתה מהנושא ומהשאלות, אבל זה יכול להיות חומר נהדר לריאיון.
“אני חושב שכל מי שקורא היום עיתונים יודע את התשובה לכך.” הוא חייך.
“תוכל לענות בבקשה לבורים שמבנינו שאינם קוראים עיתונים?” היא צחקקה קלות.
“כן, זה אומר כן.”
אלכס ידעה את התשובה, אבל זה קצת כאב לה. חיוכה ירד והיא הביטה ברצפה. “סיימנו.” היא אמרה, מצוברחת, וסגרה את המצלמה. היה לה סדק של תקווה שאולי בעזרת הריאיון הזה הם יתקרבו יותר. במשך השלושה ימים האלה היא התקרבה לדילן יותר ויותר, בגלל המסרונים ששולחים לשניהם והיא קיוותה שמשהו יתפתח, שהם יהיו יותר מסתם חברים.
“עד שהתחלתי להנות?” הוא בחן אותה. “הכל בסדר? זה בגלל משהו שאמרתי?”
“לא,” היא עשתה עצמה מאושרת, “פשוט סיימנו עם השאלות.” לפני שהספיקה לסיים את המשפט דילן בחן שוב את מכשיר הטלפון שלו. “מה הקטע שלך?” היא שאלה, מרוגזת, ואספה את שיערה השחור לזנב סוס מתוח.
“מה זאת-אומרת?” הוא שאל כתמים. חולצתו הירוקה נדבקה לגופו וחשפה שרירי בטן.
“זאת אומרת שכל הריאיון לא אמרת הרבה, לא הסתכלת בכלל על המצלמה או עליי והכי גרוע- לא הפסקת להסתכל בטלפון.” את המילים האחרונות היא הדגישה.
“סליחה, זה פשוט…”
“עוד הודעה?” היא שאלה, קולה נרגע מעט.
“לא, זה סרטון.” אלכס נראתה מבולבלת.
“איזה סרטון?”
“של אבא שלי, במקום שאליו חטף אותו המטורף הזה.” הוא אמר בשקט.
“אנחנו צריכים למצוא לו שם, אתה יודע, אי-אפשר כל הזמן לקרוא לו בקודים.” היא ניסתה להחליף נושא ולעודד אותו מעט, אך ללא הצלחה. היא חטפה את הטלפון מידה וצפתה בסרטון. גבר מבוגר בעל שיער מאפיר וזיפים בני כמה שבועות ישב על רצפה מכוסה אבק, קולו החלש נשמע זועק לעזרה. דמות לבושה שחור מכף-רגל ועד ראש נכנסה לחדר ופתחה חלון שהיה מעל מי שכנראה היה אבא של דילן. אור השמש חשף צלקות וחתכים עמוקים בפניו ובידיו. בגדיו היקרים היו קרועים וספוגים דם וזיעה. בידו של האיש השחור היה מגש עם אוכל, הוא הניח אותו לצד אבא של דילן והתיישב מולו. אבא של דילן ירק על האיש וזה בתגובה, החל לתקוף אותו. הוא דרך עליו, הכה אותו באגרופיו ואבא של דילן לא התנגד. הוא היה חלש מידי בשביל זה.
“אתה תשלם על מה שעשית!” האיש המכוסה שחור צרח ויצא מהחדר. טריקת דלת מתכתית נשמעה מאחוריו והסרטון נעצר. דמעות נצצו בעיניו של דילן וזלגו באיטיות על פניו.
“אנחנו נמצא אותו, דילן. אני מבטיחה.” אמרה אלכס בקול מרגיע. היא ניגבה את דמעותיו ביד המכוסה גבס, שאותו תוריד בעוד כמה ימים, והוא התקרב אליה. נשימותיהם האטו והפכו למקצב אחד, היא יכלה להריח את ריחו- מנטה וכביסה.
“אנחנו צריכים לקרוא לו השחור.”
“אני אוהב את הריח שלך, מזכיר קצת לבנדר ווניל.” הוא אמר בגיחוך קל, סוטה מהנושא. כנראה לא רצה להיזכר בסרטון עכשיו. קירב את פניו אל שלה ונישק אותה על שפתיה. לאחר כמה שניות התנתקה ממנו אלכס בבהלה.
“יש לך חברה.” היא אמרה וקמה על רגליה. היא הכניסה את המצלמה לתיק החום שהיה לידה וגם את החצובה ויצאה מהגג מבלי להסתכל לאחור. היא ירדה במדרגות במהירות, קומה אחר קומה, וכמעט נתקלה בסוכנת של דילן, לילי, כשיצאה דרך הדלת הלבנה. שיערה היה אסוף בפקעת מרושלת – כמו תמיד – והיא לבשה חולצה פרחונית. היא הבחינה בכך שאלכס נסערת ונכנסה פנימה מבלי להגיד דבר. היא הוציאה את הטלפון שלה מהתיק והתקשרה לביתה. לאחר כמה צלצולים מישהו ענה.
“אנסטסיה? אני צריכה שתבואי לקחת אותי, סיימתי עם הריאיון.” אמרה אלכס במהירות.
“בוודאי, אני אצא עכשיו.” אלכס חייכה וניתקה את השיחה. היא חייגה שוב, הפעם להרפר.
“נו? איך היה הריאיון?” שאלה הרפר בהתרגשות לאחר שענתה. מוזיקת פופ נשמעה ברקע, מאחורי קולה של הרפר.
“נחמד, הוא היה טוב.” אמרה אלכס בספק. חוסכת בפרטים, בדיוק כמו שדילן עשה בריאיון.
“זה לא נשמע ככה,” אמרה הרפר. אלכס דיברה במהירות וזה מה שגרם להרפר לתהות אם חברתה משקרת. “מה קרה?”
“לא בטלפון, תפגשי אותי בבית שלי עוד שעה.” היא אמרה כמישהי שלא מוכנה לשמוע “לא” כתשובה.
“אלכס, את מלחיצה אותי. הכל בסדר?” המוזיקה שהייתה ברקע נפסקה. הרפר הייתה נשמעת לחוצה במקצת.
“לא ממש. אבל אמרתי לך אני לא יכולה לספר לך את זה בטלפון, את תצטרכי להיפגש איתי.” דממה. “הרפר?”
“בסדר.”
“יופי, אז עוד שעה, אני מחכה.” השיחה נותקה בדיוק שרכב בצבע ירוק-טורקיז נכנס לשביל הגישה, היא לא זיהתה את הרכב.
“אלכס!” מישהו צעק לה מתוך הרכב. היא התקדמה לכיוונו והחלון נפתח. אישה בגיל הארבעים לחייה, לבושה שמלה מבד אוורירי שחור ישבה במושב הנהג, מושב בד אפור ומרופד, כמו כל המושבים ברכב. הוא היה קטן ונמוך ומכוסה במעט אבק. שערה של האישה היה זהוב וגולש ועיניה ירוקות וגדולות. נמשים כיסו את אפה החיוור ומבטא רוסי קל עלה בקולה כשדיברה.
“מי את?”
“קוראים לי אריקה.” אמרה והושיטה יד צנומה ללחיצה.
“איפה אנסטסיה?” אלכס סירבה ללחוץ את ידה.
“אני לא יודעת, התקשרו היום לסוכנות של עוזרות הבית אז… הנה אני כאן.” היא החזירה את ידה לתוך הרכב ולא הפסיקה לחייך. שפתיה היו מרוחות אודם בגוון אדום חלש.
“רגע, את ענית לטלפון?” היא רק חייכה בחיוב. “תיכנסי, אימא שלך רוצה אותך בבית.” אריקה אמרה ספק מצווה עליה ספק מבקשת ממנה ואלכס רק גלגלה עיניים, ונכנסה לרכב בחשש, למושב האחורי. אריקה רק משכה בכתפיה והחלה לנסוע. “שאני אפתח את המזגן?” היא שאלה בטון נחמד. אלכס לא ענתה ואריקה פתחה את המזגן. משב רוח קריר פרץ מכיוון לוח המכוונים וקירר את אלכס הלחה מזיעה. היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה והקישה את המספר של מוקד החירום, למקרה שהאישה הזו משקרת. היא הייתה מוכנה לכל מקרה אחרי כל העניין עם השחור. היא החליטה לאמץ את השם הזה בין אם דילן אוהב את זה ובין אם לא.
למה החליפו את אנסטסיה?
היא אהבה את אנסטסיה בכל ליבה. את גופה כבד המשקל והנמוך והעור השחום. את זה שתמיד הייתה שם בשבילה. לאחר כמה דקות נסיעה בשכונות העשירות של קליפורניה, הם נכנסו לשביל הגישה של בית משפחת ראסל ולפני שהמכונית עצרה ואריקה הספיקה להחנות, אלכס יצאה מהמכונית ועלתה במדרגות הלבנות בכעס. היא עלתה במדרגות הלבנות המובילות לדלת הכניסה החומה והגדולה, פתחה אותה וראתה בדיוק את מה שקיוותה לראות. ג’סיקה, אימא שלה, ישבה על ספת העור השחורה שבסלון ועיינה במגזין אופנה.
“איך היה…” התחילה לומר ג’סיקה ואז קטעה אותה אלכס.
“אני שונאת אותך!” היא סיננה מבין שיניה ודמעות עלו בעיניה. אימה הייתה מזועזעת ואלכס עלתה לחדרה בריצה, מתייפחת.

*
“רגע… מההתחלה.” הרפר ישבה על מיטתה המוצעת של אלכס ויישרה את משקפיה על גשר אפה המנומש. אלכס התהלכה הלוך ושוב לאורך חדרה, מספרת להרפר בפעם השנייה את כל הצרות שהתרחשו היום. חלונה היה פתוח והווילונות הלבנים ריקדו כשפגשו ברוח. עקביה השחורים נקשו על רצפת הפרקט.
“בקיצור, אני ודילן התנשקנו ואימא שלי החליפה את אנסטסיה באיזו רוסיה.” היא פלטה אנחת כעס ארוכה והתיישבה על הרצפה שבחדרה, לבושה בבגדי הריאיון עם דילן אשר ספגו מעט מריחו. הרפר נראתה שמחה ומתלהבת ופניה האדימו. נראה כאילו רצתה לדבר אך כל מה שהצליחה להוציא משפתיה הדקות היו צווחות אהדה קטנות. “הרפר, זה לא יעבוד. יש לו חברה.”
“ובכל זאת הוא נישק אותך.” היא נשכבה על המיטה וצרחה בהתלהבות. “החברה הכי טובה שלי יוצאת עם השחקן האהוב עליי!”
“אני לא יוצאת איתו, זאת הייתה רק נשיקה.” מחתה אלכס, אך הרפר הייתה שקועה בדיבורים על איך כדאי לקרוא לילדים שלהם ובאיזה מקום תיערך החתונה. אלכס התיישבה ליד הרפר על המיטה ופניה הרצינו. “הרפר, יש לי משהו חשוב לספר לך.”
“לא עשיתם סקס נכון?” הרפר אמרה ואישוניה התרחבו. על שפתיה ניצב חיוך מאוזן לאוזן ולחייה טיפה האדימו.
“אני רצינית הרפר.” ועם שלושת המילים הללו, הצליחה אלכס למחוק את החיוך מפניה של חברתה המנומשת. “ביום של הבכורה, אני הלכתי באמצע, זוכרת?” הרפר הנהנה והתיישבה. אלכס המשיכה. “אני עקבתי אחרי דילן והוא סיפר לי משהו… משהו נורא. מישהו חטף את אבא שלו ו… הוא שולח לו מסרים מאיימים. ועכשיו זה עבר גם אליי. איכשהו, גם אני מעורבת, הרפר. ובגלל זה לא הגעתי לבית-הספר, בגלל זה הייתי הרבה עם דילן בזמן האחרון… הרפר, אני מספרת לך את זה כי את היחידה שאני סומכת עליה ואני יודעת שזה לא ייצא ממך. זה לא הכל… אני חושדת שאם הבית החדשה, אריקה,” היא אמרה את שמה בגועל, “קשורה לכל העניין הזה. פתאום אנסטסיה נעלמת אחרי שהוא תוקף אותי ופתאום היא מופיעה? זה נראה לי קצת חשוד העניין הזה. אבל אנחנו נדבר עם דילן ונראה איך אנחנו ממשיכים מכאן. אנחנו חייבות לעזור לו להציל את אבא שלו ואם נצליח… שירד מהגב שלנו.” הרפר הנהנה באיטיות, מעכלת את הדברים. דממה שררה בחדר דקות ארוכות ולאחריהן, פילח את האוויר צלצול הטלפון. אלכס ניגשה אל המכשיר הסלולרי שהיה מונח על השולחן, המסך שלו הבהב ועליו היה כתוב – מספר לא מזוהה. היא הסתכלה על חברתה בפחד. הרפר הסיטה כמה קצוות שיער מתולתלת אל מאחורי אוזנה ולחשה: “זה הוא? תעני כבר!” באיטיות אלכס הרימה את הטלפון והצמידה אותו לאוזנה.
“הלו?”
“אלכס, אלכס, את שומעת אותי?” זאת הייתה אישה וקולה היה מוכר, אלכס הייתה מזהה את הקול הזה בכל מקום. היא הייתה מבוהלת ונשימותיה היו קצרות ומהירות. “זאת אני, אנסטסיה, נחטפתי.”

מפורסם – פרק 6 – מנטה וכביסה, רוזמרין ווניל
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך