משוכפלים

10/03/2019 235 צפיות תגובה אחת

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה השבוע,אני יושבת בחדר ומשחקת במשחק מחשב האהוב עליי,הדבר היחיד שמשכיח ממני את כל הצרות,את המבחנים,את ג’סטין שבגד בי והכי גרוע: את ההורים שלי.תבינו,החיים שלי לא היו כאלה גרועים,הכל היה סבבה,אפילו חשבתי לעצמי שעוד שנייה אני בת שש עשרה ולא היה לי שום משבר,גיל ההתבגרות? פחחח קטן עליי…. אבל אז הכל התחיל להתפרק,וזה ממש מוזר איך שהחיים עובדים,ממש כמו מגדל קלפים – אם דבר אחד נופל הכל נופל אחריו.שאמא שלי נכנסת לחדר שלי וצועקת עליי להפסיק לשחק במחשב,ובמקום לתקוע את האף הקטן שלי במסך להתחיל לעזור בבית,אני באמת לא מבינה אותה.אבא עזב את הבית באשמתה ורק באשמתה,ובמקום שהיא תתקן את הבעיות שלה בעצמה,היא מבקשת ממני,ממני,סאם ג’ונס,זאת שהחיים שלה מתפרקים לעזור לה.אבל כמובן שאני לא אומרת לה את כל זה,הרי למה להתחיל לסבך בדיבורים שאפשר לסכם את הכל בשלוש מילים?.אז אמרתי לה: “סתמי את הפה”,היא ענתה לי: “סבבה סאם,את מרותקת!!,וטרקה את הדלת.אם זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קורה בשבוע האחרון,הייתי ניגשת למחשב וממשיכה לשחק,אבל גיליתי מניסיון שכשאני מרותקת,אמא שלי מנתקת לי את המחשב.בשלב הזה יש לי 2 אפשרויות: לפרוץ בבכי ולצרוח או להתקשר לאבא שתמיד הבין אותי.נשכבתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות,מביטה על הקיר שמולי,על הפוסטר של הביטלס,שברגע זה לא ממש התאים לי מול העיניים,ופשוט קפצתי מהמיטה וקרעתי אותו.באותו הרגע עלה לי רעיון גאוני לראש.הרי אני שונאת את אמא ואמא שונאת אותי,אז למה לא לגמור עם זה?.ניגשתי לחלון מלאת דמעות כשקול קטן לחש לי: זה לא רעיון טוב.סילקתי את הקול הזה מהראש,כי די כמה אני כבר יכולה לסבול?.פתחתי את החלון,ראיתי את כל הנוף המדהים הזה של ההרים מעבר לבניינים שממול,הרגשתי רגועה,הרגשתי טוב,אבל אז הטלפון התחיל לצלצל ומשום מה הרגשתי שזאת הולכת להיות שיחה חשובה ורעה בו זמנית.הרמתי את הטלפון,והיה כתוב מספר חסוי,התחושה שזאת הולכת להיות שיחה רעה התחזקה,אבל בכל זאת עניתי.

“אל תעשי את זה”,הייתי מזהה את הקול הזה מתוך שינה,זה אבא. “אבא” אמרתי “אבא כל החיים שלי בפח ו-” “תעצרי” הוא אמר, “אני יודע שכרגע החיים נראים לך חסרי משמעות ואבודים,אבל אני מבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת שזה”. “אז מה קורה פה” צעקתי לתוך הטלפון והוא ניתק.רצתי מהר אל החלון וראיתי מישהו נעלם בין הצללים של הבניינים מול.זה לא קורה לי,אני לא אאבד את אבא שוב.לבשתי סווטשירט וטסתי לדלת הכניסה,בזמן שאמא שלי מלווה אותי בצעקות: “מה לעזאזל את חושבת שאת עושה ילדה???” ועוד בסגנון הזה.ירדתי במדרגות, יצאתי מהבניין,רצתי בכביש,כמעט נדרסתי,הגעתי לקצה השני של הרחוב,הלכתי בין הבניינים למקום שבו ראיתי את הצללית הנעלמת והיה חשוך ושקט,שקט מדי.אמא שלי רצה אחרי וברגע שהבנתי שנקלעתי למארב הסתובבתי ועשיתי לה אצבע משולשת.

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שחבורה של שישה אנשים התנפלה עליי ובשלב מסוים קיבלתי מכה בראש.
אני פוקחת את העיניים והדבר הראשון שאני רואה מולי הוא ג’סטין.בתוך שניות התודעה שלי חזרה למציאות ואני באה לצרוח – איזה יופי הפה שלי חסום בנייר דבק.ג’סטין שם לב שהתעוררתי והתחיל לדבר: “את בטח חושבת מה את עושה פה? בבית ספר?”.אם הייתי יכולה לענות לו הייתי דופקת לו קטילה,חבל שאני לא יכולה. “טוב”,הוא אמר “דבר ראשון תדעי שאם מתחשק לך לתת לי מכות אז חבל על הניסיון כי את קשורה”.מה שנכון נכון,חשבתי לעצמי. “דבר שני,הסיבה שאת פה היא פשוטה.אני צריך סלפי שלי ושלך מתנשקים,לא כזה סיפור נכון?”.אני לא מאמינה שעד לפני שבוע חשבתי שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.ג’סטין התקרב ותלש לי את הנייר דבק מהפה,באתי לצרוח מכאב אבל לא רציתי לתת לו את העונג. “בשביל מה?” שאלתי בקול צרוד,והוספתי: “למה אתה עושה לי את זה?”,אני לא אבכה,אמרתי לעצמי. “התערבתי עם חבר שאני משיג ממך נשיקה תוך שבועיים,בכל זאת, סמים זה לא דבר זול היום”.אמרתי לו בטון כעוס: “חבר שלך יכול לקפוץ לי ושהסמים יקפצו איתו” והוספתי: “אני לא עושה את זה”.באותו הרגע הדלת של הכיתה נפתחה ושני אנשים הובילו את אבא שלי קשור פנימה.הלב שלי התחיל להשתגע,הדופק שלי קפץ,ואני די בטוחה שרזיתי קילו או שניים.גסטין הוציא רובה מהכיס וכיוון אותו אל אבא שלי. “ועכשיו?”,הוא שאל.לא ידעתי מה לעשות,הרי אין סיכוי שג’סטין כל כך חסר רגשות והוא יעשה את זה.באותו הרגע שבאתי להשיב לו הוא פשוט נפל לרצפה והתחיל לדמם.השניות הבאות עברו כמו נצח,הידיים של אבא שלי השתחררו,אחד משומריו כיוון אליו אקדח,אבל הוא הספיק לנטרל אותו.באותו הזמן השומר השני הוציא סכין ודקר את אבי בגב,אך לפני שהוא הספיק לסובב את הסכין עמוק יותר הוא נורה.האזעקה התחילה לפעול.אין להם זמן.עוד כמה דקות המשטרה תגיע ולא יהיה להם איך להסביר את המרחץ דמים הזה.אבא דימם ,ועזרתי לו לקום.הלכנו לדלת ובאתי לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה. “שיט שיט שיט”,מלמלתי.הרגשתי שנוגעים לי בכתף,וזאת הייתה אמא שלי.”אמא” אמרתי והתחלתי לבכות,ואז היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שצריך ללכת. “הדלת נעולה” אמרתי לה. “בשביל מה יש חלון?” היא ענתה.אמא שלי עזרה לאבא שלי ורצנו לחלון. “איך נעשה את זה?” שאלתי אותה.והיא ענתה לי: “כמו משפחה”,ולפעמים שתי מילים יכולות לסכם הכל.עשיתי לה סולם גנבים שאבא על גבה.בזמן שהיא טיפסה לגג התחילו דפיקות על הדלת: “משטרה פה,ואם אתם לא פותחים אנחנו נפרוץ פנימה”,גבר עם קול עמוק צעק.אמא כבר עלתה עם אבא לגג,ועכשיו רק אני נשארתי.התחלתי לטפס החוצה לכיוון הגג,אבל נעלתי כפכפים והמעקה היה לח מאוד מהשעה המאוחרת של הלילה והחלקתי.ברגע האחרון תפסתי במעקה התחתון של החלון אחרת הייתי נופלת. “אמא” צעקתי, “אמא אני עומדת ליפול” צעקתי שוב.אמא שמעה אותי ובמהירות תגובה של חיה רעה ואומץ וחוזק של אריה,היא השתחלה מהגג,הושיטה לי את היד ומשכה אותי למעלה.כמובן שבאותו הרגע השוטרים פרצו לכיתה(כי ככה זה עובד בסיפורים כאלה,לא באמת ציפתם שהם ייכנסו לפני שאני אגיע לגג נכון?).שמעתי את השוטרים אומרים שאין אף אחד והם באו לצאת.אבל אז שמעתי את ההוא עם הקול העמוק אומר: “תראו יש פה פתק”,אמא שלי צחקקה לידי. “מה מה כתוב שם המפקד?”,אמר אחד השוטרים. “אני לא מאמין”,מלמל קול עמוק(כינוי שם),והוסיף: “זה עומד להיות האייטם התקשורתי הכי גדול שהיה פה כל השנים האלה”.השוטרים יצאו. “מה זה היה” שאלתי את אמא, והיא צחקקה בתגובה: “מה את רוצה,אני שונאת את גורג קלוני,תופס מעצמו שחקן גדול בגלל שהוא משחק בפרסומות של קפה”. “את הפללת ברצח את גורג קלוני”,שאלתי בתדהמה. “כן” אמא ענתה. “גורג קלוני גורג שמוליק,אפשר עזרה אני מדמם פה”.גנח אבא.אני ואמא ציחקקנו וניגשנו לטפל בו.

כעבור שבוע….
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה,אני משחקת עם אבא שלי בפיפא ואז אימא שלי צורחת עלינו שנעזור בבית,ואם לא נבוא עכשיו היא תחרים לנו את הפלייסטישן.ואתם יודעים,זה מצחיק איך שהחיים האלה עובדים,זה מצחיק איך החיים נהרסים כמו מגדל קלפים – דבר אחד נופל והכל נופל אחריו.אבל מה שעוד יותר מדהים זה שתמיד אפשר לבנות הכל מחדש,ואפילו יהיה יציב יותר,לקראת הרוח הבאה שתבוא ותנסה להפיל הכל.וזה נכון שלפני שבועיים וקצת החיים נראו נוראיים בעיניי,אבל ככה זה בגיל ההתבגרות לא?(:. “נו” אמא צרחה שוב.והפעם קמתי וניגשתי לעזור לה בשטיפת הכלים. “את יודעת אמא,זה שירית ככה מדויק ברובה והצלת אותי ואת אבא,זה מדהים בעיניי.איפה למדת לירות ככה?”.היא הסתכלה עליי במבט תוהה ואמרה לי משפט שהעסיק אותי הרבה מאוד זמן,: “אני לא יודעת מה גרם לך לחשוב שיריתי,אני נכנסתי לכיתה בהנחה שאבא ירה”

המשך יבוא…..(סתם ההמשך בעמ הבא)

לפני שבועיים(וקצת)….
זאת הפעם ה-200 היום.אני שם את הכדור על נקודת הפנדל ובועט לשער,ואז אני הולך ומביא את הכדור ובועט שוב.זה פשוט מרפה אותי – הזיעה,הרעש של הרשת,והמאמץ.זאת כבר הפעם השלישית השבוע שאני הולך אחרי בית ספר למגרש ונשאר שם שעות.בכל השעות האלה אני פורק את כל החרא שאכלתי,- הפרידה מסאם,שטוענת שבגדתי בה,ההסתבכות עם דניאל שכבר שבועיים מוצא דרכים יצירתיות לאיים לי על החיים,ואני אפילו לא יודע למה.בנוסף לכל זה אני גם קם בלילה כל יום,עם זיעה קרה ובתחושה שלא באמת ישנתי,ורק אלוהים יודע מה עשיתי.הטלפון שלי התחיל לצלצל וזה היה עוד אחד מהרגעים האלה בשבוע האחרון שאני נמצא בגוף שלי אבל לא באמת מבין מה קורה.אבל הפעם בשונה מפעמים אחרות,לפחות הצלחתי לשמוע משהו מהשיחה: “כן בוס” שמעתי את עצמי מדבר אבל לא הרגשתי שמיתרי הקול שלי זזים. “רק רציתי להודיע לך שהתוכנית השתנתה”,ענה קול עמוק וצרוד מהעבר השני של הקו. “מה למה?” שמעתי את עצמי אומר. “כי במקום פשוט להשיג נשיקה ודגימת רוק מהסאם הזאת,עשית מה שבא לך וגם בגדת בה”, אמר ה”בוס” והוסיף: “איך אתה מצפה להשיג ממנה נשיקה שאתם כבר לא ביחד,מטומטם?”. “אוקיי,נגיד.מה התוכנית?” שאלתי. “חוטפים את אבא שלה ומפתים אותה למארב,פשוט מאוד” ה”בוס” ענה. “ומה אז?”,שמעתי את עצמי שואל.ה”בוס” התחיל לצחוק. “דבר אחד טוב יצא מהשטויות שאתה עושה.אנחנו נחטוף את הילדה,אתה תדבר איתה על ההתערבויות סמים שלך עם הילד ההוא,כדי שזה ייראה טבעי,ואז נכניס את אבא שלה ונכוון אליו רובה,לא תהיה לה ברירה אלא להסכים לנשיקה ובורחים משם”. “ומתי אנחנו מתכננים לעשות את זה?” שאלתי. “ב-” ה”בוס” התחיל לאמר אבל האני לא יודע מה שהשתלט עליי אמר לו: “רגע”,”שכחתי לכבות את המנטרל קולות”. “אתה רוצה לאמר לי שהוא שמע את כל השיחה!” צעק ה”בוס”.מתוך אינסינקט עצמתי את העיניים,ומרוב עייפות נרדמתי לשנייה.מסתבר שזה יצא לטובתי,כי שמעתי את עצמי במהומם אומר לבוס: “הילד ישן,הכל טוב”. “תכבה תכבה” אמר הבוס. “יש לך מזל אמיתי” הוסיף.שהתודעה שלי חזרה והתאוששתי מהכאב ראש שלי,הבנתי שני דברים.אחד: כל הדברים הרעים שעשיתי,זה לא באמת אני. ושתיים: היצור שהשתלט עליי מתכנן משהו רע מאוד נגד סאם ואני לא יודע מתי. אה בעצם שלושה דברים: השלישי זה שהבנתי שגם שאני ישן,היצור הזה יכול להשתמש בגוף שלי,מה שמסביר הרבה דברים.לקחתי את התיק שלי ואת הכדור והתחלתי ללכת לכיוון הבית.הגעתי כבר לדלת ובאתי להוציא את הארנק,או,איזה יופי שכחתי אותו,בטח בבית ספר.התחלתי לצעוד לכיוון בית ספר.הגעתי לבית ספר,נכנסתי לכיתה,וניגשתי לשולחן שלי.על השולחן נמצא הארנק שלי ועליו מונח הפתק הבא:
“שלום גסט’ין.כל מה שעשיתי,הבגידה,הסמים,היה בשביל להתרחק מסאם ולהקשות על המשימה שלי.כמו ששמעת אני אמור לקחת דגימת רוק מחברה שלך” או יופי עכשיו הפולש שהשתלט לי על הגוף גם זורע לי מלח על הפצעים.המשכתי לקרוא: “אני מתנגד למשימה הזאת,הבוס רוצה דגימת רוק מחברה שלך כי הוא טוען שהיא מיוחדת והוא רוצה לשכפל אותה”.ברגע שהוא ישפכל אותה ויוצרו שיבוטים שלה,זה ישפיע על סאם המקורית ויגרום לה לשיבוטים.בנוסף לזה אני מתנגד למשימה בעיקר בגלל שהוא רוצה לפרוץ איתה למאגר של נשקים גרעיניים מחוץ למדינה”.(המצאתי לזה שם – נשקים חוץ גרעיניים).”אוי שיט חברים שלי מחפשים אותי,קיצר תהיה עם נשק על הגג של הכיתה ממול הכיתה הזאת בעוד שבוע ב24:00″.
אוקיי.אז מסתבר שחברה שלי היא “סופר הירו”,מסתבר גם שיש איזה מישהו שמתכנן לפוצץ את העולם או משהו,והכי גרוע – אני צריך להציל את המצב,ואיך בדיוק אני עומד להשיג נשק?.לקחתי את המכתב ובאתי לזרוק אותו לפח.אבל אז הבחנתי שכתוב נ”ב מאחורה – בואו אני אקצר לכם: אני צריך לעשות את כל זה באופן חשאי,אחרת ה”בוס” יתפוס אותי ויענה אותי.איזה יופי,עכשיו מסתבר שאני גם לא עומד להסביר לסאם את מה שקרה ולעולם לא נחזור להיות ביחד.אבל זה לא מה שחשוב כרגע.מה שחשוב כרגע זה להציל את סאם ואת אבא שלה.אז עבר עוד יום ועוד יום והתקרבתי לתאריך.בראש כבר גיבשתי תוכנית להשגת נשק ולביצוע המשימה.ביומיים האלה גם שמתי לב שנגמרו לי הכאבי ראש ואני לא קם יותר בלילה.מאוחר יותר הבנתי שלא רק שהיצור הזה יצא לי מהגוף,הוא גם איכשהו שיכפל את עצמו ונהיה אני.(עוד נקודה רעה במקרה שאני ארצה להסביר לסאם).בינתיים בבית ספר הכל הולך חרא.כולם שונאים אותי,כולם יודעים שבגדתי בסאם,ודניאל והחבורה שלו שוב פוצצו אותי מכות בהפסקה.לפני שבוע וחצי הייתי אחד המקובלים בשכבה,עכשיו כולם מתייחסים אליי כמו ליצור או כמו לאוויר,פשוט מתעלמים.אבל לא הכל הולך כל כך נורא,כי היום אני עומד להשיג את הנשק שאני צריך וגם יש לי מקום להחביא אותו.תמיד היה לי הרבה מזל אתם מבינים?.אז גיבשתי לעצמי תוכנית התגנבות לקזינו השכונתי שלנו כי שמעתי שגם מהמרים שם על נשקים,וכרגע אני בדרך לשם עושה חזרה גנרלית על התוכנית בראש,: אני מפעיל רעש של אזעקה מהטלפון ממש מאחורי הקזינו,השומרים מתייאשים מתישהו,באים לבדוק מה זה בדיוק,ואני בא מהצד השני ונכנס פנימה.
והנה הגעתי למקום ועשיתי הכל בדיוק לפי התוכנית.בשלב מסויים השומרים באמת התייאשו והתחילו לנוע לכיווני. אני משקשק מפחד אבל אסור לי לאבד את זה,כי אין לי פלאן בי.בשנייה האחרונה התעשתתי על עצמי ורצתי מסביב בשביל להיכנס פנימה.ונכנסתי פנימה.מקום יפה דווקא: קירות אדומים שולחנות מעוטרים – בדיוק כמו בסרטים.הלכתי לעבר שולחן שמשחקים בו את המשחק המועדף עליי: פוקר.מצד אחד עד היום לא שיחקתי על כסף או דברים אמיתיים,מה שהפך את זה לממש מרגש.מצד שני אני משחק על כסף שלי,מה שהופך את זה לבאמת מסוכן,תרתי משמע, התוכנית שלי להשגת נשק היא פשוט “אול אין”.יד ראשונה:ניצחתי את כולם והרווחתי יפה מאוד.יד שנייה:אוי שיט,נכנסתי להימור גבוה עם זוג בפלופ,ובריבר היריב פגע בזוג גבוה יותר.זה לא יום המזל שלי.אבל מסתבר ששעות של משחקים עם חברים השתלמו.אחרי עשרים סיבובים נשארנו שניים:אני נגד איזה מישהו רחב מידות עם כובע של שריף.(כי לא היה לי תקציב לשים לו כובע גרב).שנינו דחפנו “אול אין”,ותודה לאל,ניצחתי.מסתבר שהשמועות נכונות.הפרס שקיבלתי היה נשק סנייפר וכמה חבילות כסף.את החבילות אני אתרום חשבתי לעצמי,ופניתי לצאת מהקזינו.אבל ברגע באחרון שמתי לב שהם בודקים את התעודת זהות של מי שיוצא.שיט.לא חשבתי על זה.הבחנתי בדלת אחורית כנראה והלכתי לכיוונה.פתחתי אותה ויש אור יום.באותו הרגע שמעתי קול מאחוריי: “מה אתה חושב שאתה עושה?,תראה לי תעודת זהות” והאיש תפס אותי.בעטתי לו במפשעה וברחתי מהקזינוששלושה בריונים רודפים אחריי.בשלב מסוים הם איבדו אותי,תודה לאל.התחלתי לצעוד לכיוון ביתי.שהגעתי לחדרי החבאתי את הנשק במגירה של המיטה מאחורי כל הבגדים,והלכתי לישון.
כעבור ארבעה ימים,24:00….
זה הרגע הגורלי,אני מכוון את הרובה שלי לכיווני,כנראה שהיצור הצליח לשכפל את עצמו להיות אני.אני צופה בהתרחשויות ומחכה לרגע המתאים,ופתאום מכניסים את אבא של סאם ואני המשוכפל מכוון אליו רובה. “אין רגע מתאים מזה”,מלמלתי לעצמי ולחצתי על ההדק.פגעתי בול,ראיתי את עצמי המשוכפל נופל ומתחיל לדמם,אבל מסתבר שזאת לא סוף הדרמה.אבא של סאם השתחרר משומריו והפיל לרצפה את אחד מהם.הייתי כל כך עסוק בלהסתכל על אבא של סאם תוקף את השומר,שלא שמתי לב שהשומר השני בא אליו מאחורה עם סכין.שהבחנית בזה יריתי בו מיד אבל הוא כבר הספיק לדקור את אבא של סאם בגב.בזמן שירדתי מהגג וברחתי משם כל מה שעשיתי הציף אותי: אני יריתי בשני אנשים,הכיתי בריון,ונתתי לאבא של סאם להיפצע.הדמעות התחילו להציף אותי שהבנתי שעשיתי את כל זה ובאותו רגע החלטתי,שלא אכפת לי מה יקרה אחר כך,אני עומד לספר לסאם על הכל,ובאמת,אחרי שבועיים סיפרתי לה.
עברו שנתיים ואני וסאם התחתנו.היא הבינה הכל ומסתבר שהיא אוהבת אותי יותר אחרי שהיא הבינה כמה הסתכנתי בשבילה.בכל מקרה יהיה לנו אחלה סיפור לספר לנכדים.
כעבור שבוע…
אני לא מאמינה שזה קורה שוב.לפני דקה גסטי’ן התקשר אליי ממספר חסוי והעבירו לי דרכו מסר שעליי לבוא אל מקום השבי שלו,אם אני לא רוצה שיהרגו אותו.אז עליתי על חליפה לקחתי את כל הדברים שלי ששמרנו ליום שזה יקרה בו, – נשקים מיוחדים, כפפות נגד קור(רגע מה?),ועוד אמצעים טכנולוגיים.בנוסף לכל בשנתיים האלה אני וגסטי’ן גם גילינו את הכוחות שלי וחיזקנו אותם ככה שאני חושבת שיש לי סיכוי טוב נגדם.יש כאלה שיגידו שאני מטומטמת ואני צריכה לתכנן תוכנית כי ברור שזה מארב,אבל אם למדתי משהו בחיים האלה,זה שלא משנה מה קורה,תמיד יש דרך לצאת מהבלגן,ושהכל לטובה.(תודה לחנות ממתקים שהביאה לי עוגיית מזל בחינם,בלעדיכם לא הייתי איפה שאני היום).

הסוף הסופי….????!!!!

משוכפלים
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מגניב לאללה, מזכיר לי את הסגנון של ר.ל סטיין

10/03/2019 17:11
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך