משחק ריגול קטן (מחודש) – פרולוג

19/03/2018 524 צפיות אין תגובות

בס”ד

–לפני חמש שנים–

המכונית השחורה נסעה לכיוון הים הבלטי. לא היה קשה לעקוב אחריה ממכוניתי, היושבים בה לא ניסו להיחבא.
לאחר טיול שנערך לפחות שבועיים בדנמרק סוף-סוף הצלחתי לאחר אותם, לא התכוונתי לוותר הפעם.
המכונית נעצרה במעגן מלא בניינים מול החוף ואני חניתי מאחורי בניין A18 ששימש כמחסן לסירות שבורות או חלקי ספינה שבורים. הוא היה גדול מספיק כדי להחביא עוד ארבע מכוניות כמו שלי. יצאתי מהמכונית, כשכולי תקווה לראות אותה שוב, התקדמתי בצעדים איטיים לכיוון המכונית. בומחסן הכי קרוב טיפסתי על סולם שהוביל אל הגג.
מהמכונית השחורה יצא אדם גבוה וחסון שחום עור לבוש בבגדים צבאיים.
למרות שהוא נראה ממוצא אפריקני הוא בהחלט לא היה כזה. גנרל סמייט בייקר היה אמריקני משני צידיו, רק עצם זה שמגיל קטן “בילה” את מרבית חייו במדבר אטקמה קרוב להרי האנדים נתן לו גוון עור כהה ביותר וגם אישיותו הייתה כזו.
תוך פחות מעשר דקות נראתה סירת מנוע ועליה שלוש דמויות אותן לא זיהיתי כלל – שני גברים ואישה צעירה שנראו ממוצא אסיאתי. הם עלו על הרציף והתקדמו לכיוון בייקר.
האיש הגבוה מכולם הושיט יד ללחימה, סמייט לא נענה למחווה. מתאים לו. האיש הגבוה החזיר את ידו לאחור והביע מבט זועף. הבחורה הצעירה חייכה.
הצמדתי את אוזניית השמיעה לטווח רחוק שניתנה לי בבסיס לאוזני הימנית וניסתי להתמקד בשיחה.
“מה החדשות שח פרופסור רומיק, גנרל?” שאל האיש.
“אין שינוי במצב שלה לצערו, העניין הזה יאלץ לחכות. יש דברים חשובים יותר שעלינו לשוחח עליהם” השיב סמייט.
“לחכות?” קרא בכעס האיש השני, “היא גוססת וזה עניין שולי?”.
“הירגע, טאי-שו!” פקד הדובר הראשון. הבחורה החזיקה בכף ידו והוא נרגע בנשימות עמוקות.
סמייט גיחך “אתה צריך להקשיב לאביך יותר, ילד”.
“אז מה אתה רוצה ממני סמייט?” שאל האיש.
“קודם כל – לומר ‘ברוך הבא לאירופה’ מקווה שתהינו משהותכם. במיוחד את, גברתי הצעירה”.
“תודה!” ענתה הבחורה, “שמעתי שיש כאן לא מעט מקומות ממש שווים”.
“ולענייננו,” המשיך סמייט, “אני שמח לבשר לך את ההודעה ישירות מהמפקד שהמעגל התרחב ושלא מעט אנשים שוקלים את ההצעה שלנו, בצורה חיובית”.
“אני שמח לשמוע” הנהן האיש”.
“יש רק בעיה אחת שמפריעה לתכנית, לה אנו שוקלים למצוא פתרון סופי”.
“ומהי הבעיה?” שאל האיש השני
“הבט למעלה ותראה בעצמך” אמר סמייט, הסתובב והצביע לכיווני.
“עכשיו בחורים!” קרא.
הבטתי לצדדים וראיתי שישה אנשים חסונים במדים צבאיים שהיו חמושים ברובים שתלויים על כתפם. אחד מהם היה על הגג עליו עמדתי רחוק ממני והשאר עמדו למטה.
התגליתי!
הפשלתי שרוול יד שמאל. בפרק כף היה ענוד שעון מלא לחצנים. לחצתי חזק על הכפתור הירוק וקראתי “כאן רודני קמפ. נחשפתי! מבקש מילוט מיידית מאזור הקליטה הזה”.
לא הייתה תגובה בקשר. כלום! מוזר… אי אפשר לברוח.
האיש התקרב אליי במהירות ותקף עם אגרוף בידו השמאלית. חמקתי לאחור ובעטתי בבטנו. היא הייתה קשה כמו אבן!
הוא תפס את גופי בהסתערות וחבט אותי ברצפה. הגג קרס ושנינו נפלנו לתוך הבניין.
נפלתי על גג סירת מנוע ישנה לא רחוק מהתקרה שקרסה, הבחור נפל אל האדמה. התאוששתי במהירות ופיניתי מגופי את השברים שנפלו עליי.
ירדתי מהסירה ופניתי ליציאה אך אז הרגשתי משהו בגבי.
“נפילה מוצלחת,” אמרה הנערה שהחזיקה את אקדחה, “עכשיו הרם ידיים ושב על הרצפה”.
לא זזתי.
פופ!
היא ירתה בתקרה ועוד חלקים ממנה נשברו, ובמהירות הצמידה את אקדחה לאחורי ראשי “אני רצינית ואני לחוצה בזמן אז אני ממליצה לך לעשות את מה שביקשתי”.
“כרצונך,” התיישבתי והרמתי את ידיי. “רק שתדעי שהאנשים איתם את מסתובבת הם אנשים מאוד מסוכנים”.
“תודה על האזהרה, אדוני, אבל אין לך מה לדאוג. אני יודעת לשמור על עצמי”.
“תפסיק לשגע את הנערה, רודני” אמר סמייט שהגיח מפתח המחסן, אחריו צעדו חמשת אנשיו וטאי-שו ואביו במאסף, “מה שלומך? עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו. איפה זה היה?”.
“בבית הסוהר ‘טרה הוט’ באינדיאנה” עניתי, “ניהלנו שיחה נחמדה לטעמי. באתי לומר שלום ולהחזיר אותך לשם כדי להמשיך בה. עכשיו אני חושב גם להציע לחברים שלך כאן להצטרף כדי שלא תרגיש בודד”.
סמייט צחק ואז פנה למלווים שלו “הבחור הנחמד כאן לא הגיע בכוחות עצמו. יש כוח מאורגן ומוסתר טוב מולו אנו מתמודדים. אם הם יחשפו אותנו לעולם כל התכנית לא תצא אל הפועל. יש למפקד תכנית שנראית לי טובה ביותר אך היא דורשת מאמץ משותף. האם אתה מסכים לפעול לפיה למרות המאמצים הנלווים? מבטיח שיהיו בה שלבים שאקנא בתפקידיך.
שניים מאנשיו של סמייט כיוונו את רוביהם כלפי טאי-שי ואביו.
“אני אסכים בתנאי אחד” אמר האיש.
“ומה הוא אדוני?” שאל סמייט.
“שהמפקד יעביר את הטיפול באשתי לעדיפות עליונה” ענה האיש.
“מובן. אנסה לדבר אל ליבו, אולי הוא ישתכנע” חייף סמייט.
“אז הפגישה הסתיימה. אנחנו חוזרים הבייתה” אמר האיש.
“אני אשאר כאן קצת, אף פעם לא הייתי בטיול עצמאי בחוץ לארץ” אמרה הבחורה הצעירה שעדיין כיוונה את אקדחה לראשי.
“ועכשיו אליך, חבר יקר,” פנה אליי סמייט, “שמחתי להכיר אבל כאן נגמר סיפורנו”.
“כמו שאמרת סמייט, אינני לבד. יבואו עוד וימלאו את מקומי”.
“אני מחכה להם” אמר סמייט.
וזה היה הדבר האחרון שראיתי בחיי…

הצשך יבוא…

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק א’: נא להכיר/דייבי

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרולוג
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך