משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק ב’: המשחק האחרון/ סופי

04/04/2018 451 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק א’: בחר שחקן/דייבי


–ההווה–

אחים קטנים יכולים להיות לפעמים ממש מעצבנים. בייחוד כשמדובר בתאום קטן בכמה שניות.
אה, ושכחתי – בייחוד כשמדובר בדייבי.
“חבר’ה, תעופו מכאן!” קראתי בחוזקה, לא שזה שינה משהו.
דייבי היסס. לא נראה שתכנן שייווצר מקרה כזה. כאילו, היו לנו פאשלות בעבר – אבל שיעלו עלינו כל-כך מהר? לא חשבתי שאנחנו עד כדי כך חסרי מזל…
הבטתי ברנדי, אולי הוא יוכל לעזור לאחי. אבל זה היה רק מסכן אותו ומסבך את דייבי עוד יותר.
השומר בו נאבק דייבי סגר עליו, מקום הבריחה היחיד היה החלון הפרוץ.
דייבי אידיוט לפעמים, אבל אם הוא יקפוץ מחלון של קומה תשיעית ללא אביזרים מתאימים הוא ישבור את השיא שלו.
השומר הסתער על דייבי באגרוף שלוח. דייבי התחמק, תפס את גופו והפיל אותו אל הכורסא שמאחוריה התחבאנו. במהירות הוא גרר את הכורסא והפיל אותה דרך החלון השבור.
אני לימדתי אותו את המהלך הזה. או, לפחות חלק ממנו. בעל המשרד יאלץ לשלם לא מעט כסף עבור החלון הזה…
האיש שאיים עליי באקדח הביט בעיניים פעורות בנעשה. ניצלתי את הרגע, נעמדתי במהירות בעזרת תמכה בידית הדלת עליה הושלכתי והעפתי בבעיטה את היד של השומר.
הוא קרא בכאב בידו, ואז הביט בי במבט רושף. כיוונתי לעברו את האקדח והוא לא זז.
דייבי קם וניקה את עצמו ורנדי ניגש למחשב המשרד מסיבה מסוימת עליה לא דיברנו בתכנון המשימה.. כנראה זה לא משנה להם שאני זאת שאוחזת באקדח ושומרת על המצב.
“יופי, עכשיו אחרי שסיימנו כאן, תוכל בבקשה ללוות אותנו למשרד של אדון CBR?” ביקשתי בחיוך מהשומר. ואז הוספתי “אה, ובלי טריקים או שאני יורה!” תמיד רציתי להגיד את זה! לא שהתכוונתי לזה ברצינות. הוא רק שומר בניין שכיר ולא עובד בחוליית טרור.
הוא נאנח והוביל אותנו מתוך המשרד הלאה במסדרון. הבניין נראה נטוש, כנראה בגלל שעת הלילה המאוחרת.
“המשרד בקומה הזאת?” שאל רנדי.
“לא,” ענה השומר, יש קוד כניסה דרך לחצני המעלית בדרך הזאת רבותיי” ואז בלע את רוקו “וגבירתי” חייכתי.
צעדנו במסדרון באטיות הארוך במשך כמה דקות. מביטים לכל צד ממנו יכולים לצוץ שומרים נוספים. המקום היה שקט וצעדנו אל המעלית היחידה שנראתה באופק.
“הגענו,” אמר השומר והזמין את המעלית. המעלית נפתחה ונראתה ישנה למראה להערכתי יחסית לבניין המפואר בו היינו. היא גם הייתה דיי צרה ולא היה מקום לכולנו יחד. “הקומבינציה היא 327683, עכשיו אני משוחרר?” ביקש השומר.
רנדי לקח ממני את האקדח בלי רשות. התעצבנתי, אתעמת איתו על זה בפעם אחרת.
הוא כיוון את השומר לתוך משרד רחב קרוב וכיוון אותו אל הכורסה הדו מושבית. שניהם דיברו בקצרה אך לא שמעתי אותם ואז רנדי ניגש למחשב המשרד הזה כשהוא עדיין מכוון את האקדח. לבסוף הגיש לו השומר את מחזיק המפתחות ורנדי נעל אותו בתוך החדר.
“קדימה, לפני שימצאו אותנו” האיץ בנו דייבי כשרנדי רץ חזרה אלינו, “מה הקטע עם המחשבים?”.
“אסביר לך אחר-כך, עכשיו המעלית” אמר רנדי והחל ללחוץ על המספרים. זה היה איטי מאוד לטעמי וזה שיגע אותי.
כשרנדי סיים ללחוץ על ה”3″ השני נסגרה המעלית בקול “טרררפ!” חזק והיא צנחה למטה במהירות. לא ידעתי מה לעשות אז נצמדתי אל הקיר.
“טססססס”
ערפל הגיח פתאום מפיר המעלית בתקרה והתחלתי להשתעל ולאחר מכן להיחנק. ראיתי שרנדי ודייבי גם מגיבים כך.
התחלתי להרגיש כאב ראש חזק וקרסתי על ברכיי מחזיקה בשני צדדי רקתי. השתעלתי עוד ולבסוף נפלתי על בטני שרועה על הרצפה.
המראה האחרון שראיתי לפני שהתעלפתי הייתה דמות מוצללת מושכת את גופו של רנדי ששכב לפניי.

–לפני כשבועיים–

נפלתי על בטני בחוזקה שרועה על הרצפה. המזרן של הזירה היה נוח במידה מסוימת, הבעיטה לא.בטח דייבי בקהל ונהנה מכל רגע.
“נו סופי, נכנעת?” שאלה אנסטסיה שהייתה היריבה שלי בתחרות הנוכחית.
אנסטסיה סץ, שהייתה צעירה ממני בכמה שנים, תמיד ניצחה אותי בתחרויות ספורטיביות. למען האמת, לא שמעתי על מישהו לו היא הפסידה.
ידעתי על אנסטסיה מעט מאוד. היא לא הייתה בחורה דברנית ונהגה להיות עוקצנית כשניסיתי לפתוח איתה בשיחה. היא העדיפה להישאר לבד רוב הזמן והיחיד שאולי נקשרה אליו היה שותפה היחיד לקבוצה – ג’ו גונס.
זה היה בשעות הבוקר המאוחרות. כמה שעות לאחר שחזרנו ממבצע משימה מקדימה. משימת אסיפת מידע על בניין הCBR. במשימות כמעין אלו שאנסטסיה לא תמיד הטובה ביותר.
התכנית הגאונית שלי (כמובן) הייתה להיכנס לבניין ולראותו מבפנים באירוע פתוח לקהל עם מצגות ודגמים של המוצרים הטכנולוגיים שהפיקה חברת CBR.
נסענו דייבי, רנדי ואני עם מכונית ה-S90 פלאג-אין של חברת וולבו שהייתה של הוריי, שבזמן ההוא היו בחופשה באיי יוון, וחנינו בחניית הבניין הגדולה. רנדי, שישב מאחורינו, הוציא מילקוט את מחשב הלוח Latitude ST שקנינו לו ליום ההולדת האחרון, ושלושתנו שמנו את אוזניות הקשר באוזנינו.
הבטתי על עצמי במראה הצדדית ולא הכרתי את הבבואה. לבשתי שמלת ערב ארוכה עם שרוולים ארוכים בצבע כסף וללא מחשוף. לא רציתי שלאנשים יעלו רעיונות… שערי היה אסוף בצורת “זנב סוס” מאחורי גבי והלכתי על נעלי עקב בצבע תכלת שהיו שייכים לדודתי ליז, אותם מצאתי בארגז במחסן. לא הייתי הכי יפה בעולם אבל זה הספיק.
“את זוכרת, ברגע שאת חושדת שיש בעיה את נמלטת החוצה. ברור?” שאל דייבי. הוא לבש טוקסידו שמצא בארון של אבא שלנו ורנדי לבש בגדים פשוטים.
“כן, בוס” נאנחתי. דייבי התרגז.
“פרצתי למצלמות. אנחנו נעקוב על כל מה שקורה דרך המחשב, נעדכן אותך” אמר רנדי.
אני מחבבת את רנדי. הוא לא אדם מבצעי או לוחם. אבל הוא האיש הראשון בו הייתי בוחרת שישמור מאחורי גבי. דייבי הוא… איך אוכל לתאר את זה? שאפתני מדיי.
“תודה רנדי! אין עליך” חייכתי ובלי לחכות עליתי במדרגות שהובילו לכניסה.
כשנכנסתי התוודעתי לעובדה שהמקום היה מלא באנשים ובעובדי CBR שהסתובבו בכל מקום. בנוסף, בעל הבניין לא חסך במצלמות אבטחה. לא יכולתי להתחמק לתוך מקום כלשהו בלי שישימו לב אליי.
“מה לעשות עכשיו? איך אמצא אותו?” לחשתי.
“מצאתי אותו,” שמעתי את רנדי בקשר. “ממש ארבעה אנשים לפנייך”.
דחפתי את עצמי דרך כמה אנשים ואז מצאתי אותו. הוא היה לא הרבה יותר מבוגר ממני. בחור גבה קומה ורזה, ובעל שיער בלונדיני קצר, הוא לבש חליפת ערב ודיבר עם בחורה שנראתה בגילו. היא הייתה גבוהה כמוהו ורזה, והייתה בעלת שיער ארוך שחור שהיה מפוזר על כתפיה. היא ענדה שרשרת פנינים כסופה נוצצת וטבעת בצבע ענבר באצבעה.
“אהמ” אמרתי בקול, מפריעה לשיחה שלהם. השניים הסתובבו אליי וחקרו אותי במבטם. הבחורה נראתה כועסת, אולי הפרעתי בשיחה אישית.
“ומי את, גברתי?” שאל האיש.
“אני?!” שאלתי, מנסה להיזכר בשם שנתן לי דייבי.
“פרסיליה טוייז” אמר דייבי בקשר.
“פרסיליה טוייז,” אמרתי ושלחתי את ידי קדימה ללחיצת יד.
“נעים לי מאוד, גברת טוייז,” אמר האיש ונשק לאצבעי. ג’נטלמן. “שמי הוא אנדרו רומיק, הבן של יוצר רוב הטכנולוגיה של CBR – פרופ’ נילס רומיק. וזאת חברתי אייריס פאן.
“אז, מה מעשייך כאן, פרסיליה? אף פעם לא ראיתי אותך כאן” אמרה אייריס, שמעתי נימה של רוגז בקולה.
“אל תילחצי, הם לא חושדים” אמר רנדי בקשר. ואז הוסיף “נראה לי”.
‘עכשיו ממש הרגעת אותי, רנדי’ חשבתי.
“אני סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטת קולומביה ורק עכשיו עברתי לניו-יורק קרוב למקום לימודיי,” השבתי. “בגלל שיש לי יותר זמן אני שוקלת להוסיף קורסים הקשורים לטכנולוגיה כללית או להסב לתחום, אבל אז חשבתי שכדאי להתרשם מנפלאות הטכנולוגיה כדי להחליט – והנה אני כאן”.
סיפור טוב. אפילו אני הייתי מאמינה לו. ולי קל לגלות שקרים. אני חושבת…
“אני מקווה שתחליטי ללכת על התחום הזה. באמת כדאי ללמוד” אמר אנדרו.
“בקשר לזה, אשמח לדבר איתך בפרטיות…” היד של אייריס נקפצה לאגרוף ורעדה “אכפת לך שאקח אותו לשיחה אישית לכמה רגעים?” שאלתי בחיוך.
אייריס התמהמהה ואז שילבה את ידיה “לא משנה לי. דברו כמה שאתם רוצים”. היא שוב התמהמהה ואז אמרה ברוגז “תתקשר אליי אחר-כך” הסתובבה והלכה משם.
אנדרו נאנח.
“עצה אישית: בפעמים הבאות – אל תסיים בצורה כזאת שיחה עם בחורה,” אמרתי. “לא משנה מי מפריע לך”.
“תודה,” אמר. “אז, אם אנחנו כבר כאן, פרסיליה, מה רצית לשאול?”.
“רציתי לשאול אם אתה יכול לעזור לי למצוא לי עבודה בחברה שאבא שלך עובד בה,” אמרתי בחיוך, “אני צריכה לממן שכר דירה, לימודים וכוליה…”.
“אין לך משפחה שעוזרת לך?” שאל אנדרו.
“יש לי אח קטן אחד, אבל הוא קמצן ושכנע את הוריי לתת לו את רוב התמיכה הכלכלית” עניתי בפרצוף נפול.
“היי!” שמעתי את דייבי צועק בקשר.
“אנסה לעזור,” אמר. “יש איתך כאן פלאפון סלולרי?”.
הנהנתי, הוצאתי את הסלולרי שהיה בכיס השמאלי של שמלתי והושטתי אותו לאנדרו. הוא לקח את הפלאפון שלי, הוציא סלולרי עליו היה כתוב CBR מהכיס השמאלי של מכנסיו והצמיד אותם למספר שניות עד שנשמע צליל “פינג” משני המכשירים
הוא החזיר לי את המכשיר שלי ואמר “שמתי שם את המספר שלי ומספרים אחרים שכדאי לך לנסות”.
“תודה” אמרתי. “וכדאי לך למהר לאייריס לפני שהיא תעזוב בכעס. שלא תחשוד שעזרת לי בעוד דברים שלא קשורים ללימודים ועבודה”.
הוא הנהן ורץ משם לכיוון ממנו נעלמה אייריס.
חייכתי ואז חזרתי בצעדים שלווים באיטיות למכונית, בתקווה שלא משיכת תשומת לב.
התיישבתי, נתתי לרנדי את הסלולרי, ואז דייבי פנה לעברי כשפרצוף כועס בפניו.
“את אחת הבנות הכי ברות מזל שבעולם. מה נראה לך שעשית כשביקשת ממנו מספרים?”.
“אינטואיציה נשית,” עניתי בחיוך. “לא תבין את זה”.
“והתחושה הזאת עזרה מאוד,” אמר רנדי כשפניו נעוצות במסך המחשב. “יש כאן המון טלפונים של אנשים חשובים ואפשר לפרוץ לסלולרי שלהם ולעקוב אחריהם. את מאוד מוכשרת!”
אבל כמו שהזכרתי קודם, מבחינה ספורטיבית – אנסטסיה הרבה יותר מוכשרת ממני…
היא לא הייתה גבוהה אבל גם לא נמוכה, בעלת גוף אתלטי וגמיש שאולי שמרה עליו בעזרת אימון במכשירים במקום להימשך לחברה שמסביבה. שיערה הקצר והשחור לא עיכב אותה לפעמים כמו שערי הארוך (אבל אני לא מתכוונת לספר אותו בזמן הקרוב)
נעמדתי במהירות וצעדתי לאחור תוך כדי התנשפות. אנסטסיה צעדה לאחור ונתנה לי זמן להתאושש.
“מוכנה?” שאלה אנסטסיה בחיוך.
הנהנתי ואיגרפתי את ידיי. מוכנה לספוג התקפות מפתיעות תוך כדי ניסיון לחשוב על דרך פעולה.
דייבי מוכשר יותר ממני בתכנון שכזה.
אנסטסיה תקפה והחליקה במהירות מתחת לרגליי בניסיון להפיל אותי. קפצתי קדימה בקשת מעליה ונעמדתי.
“זה היה טוב מאוד” אמרתי.
“גם את לא רעה” השיבה אנסטסיה.
היא התקרבה לכיווני במהירות וניסתה לבעוט בבטני. התחמקתי, דילגתי מעליה והדפתי אותה בבעיטה לאחור. לפני שהחזרתי את רגלי לאחור היא תפסה ברגל השנייה שלי במהירות ומשכה אותה בחוזקה. נפלתי על גבי בחוזקה וכל גופי כאב.
“נכנעת?” שאלה אנסטסיה.
ניסיתי לדחוף את גופי למעלה בעזרת ידיי ולהתיישב אך הרגשתי חסרת כוח. הנהנתי ודפקתי על המזרן 3 פעמים.
הקהל קמו מהמושב ומחאו כפיים. אנסטסיה לא הגיבה ולא נראה שהיא מקשיבה בכלל. היא שלחה את ידה ועזרה לי לקום. “היית ממש טובה, סופי. הטובה ביותר בה התמודדתי עד היום”.
“תודה, זה מחמיא לי” עניתי.
אם מה שהיא אמרה זה אמת אז אני אולי יחסית אליה לא משהו – אבל אני במקום טוב בתחרויות להשתתפות במלגה של מיסטר G באוניברסיטת “סייבר” החדשה שלו בניו מקסיקו.
שלחתי את ידי לחגורתי ולחצתי על כפתור כיבוי ההדמייה וכמוני גם עשתה אנסטסיה ואז יצאתי מחדר האימונים.
לא ראיתי את דייבי ורנדי בשום מקום, אולי הם עובדים על תחרויות אחרות. גופי כבר פחות כאב אז החלטתי שאני חייבת לאכול משהו כי אולי זה יחזק ויעודד אותי לכן הלכתי לחדר האוכל.
בשעה שלקחתי את מנת הצהריים מהדוכן – שקשוקה עם עגבניות, ניגש אליי האדם שהכי לא רציתי לדבר איתו בזמן ההוא – ג’ו ג’ונס.
ג’ו היה בחור בגילי ושותפה של אנסטסיה. הוא היה המתחרה הקבוע של דייבי או רנדי, ותמיד עיצבן את דייבי בכל נושא עד שפעם אחת, ממש החטיפו מכות אחד לשני (וחטפו עונש כהוגן מהמאמן שון מייקמרי…). הוא נהג להיות שנון ועוקצני (לא עוקצני באותה רמה של אנסטסיה). לעיתים קרובות הוא גרם לי לצחוק עם השנינות שלו וזה עוד יותר הרתיח את דייבי – וגם קצת אותי.
ג’ו היה בחור גבוה בעל שיער בלונדיני קצר וגופו היה חזק. לא ראיתי אותו אף פעם באימונים אבל לא היה ממש אכפת לי.
“היי” אמר ג’ו.
התעלמתי ממנו.
“שמעתי על המבצע שלכם. חתיכת ביצוע הפגנת שם” אמר ג’ו.
התעלמתי ממנו, בחרתי שולחן וכיסא, התיישבתי והתחלתי לאכול. זה היה לא רע…
ג’ו התיישב מולי “ראיתי את ההדמיה, נראה כו…”.
“מה אתה רוצה, ג’ו?” שאלתי בכעס.
“רק רציתי להציע לך לעבור לקבוצה הקטנה שלנו,” החל ג’ו בתמימות, “אם תמשיכי עם רנדי ועם אחיך – לא תגיעי רחוק”.
“לא ידעתי שאתה נביא” עניתי.
“אני מדבר ברצינות, סופי,” אמר ג’ו בקול. ואז הוסיף בשקט “משהו מסריח קורה כאן ואני מתכוון לגלות מה זה, אבל אני צריך עזרה”
“פנה לאנסטסיה” אמרתי, הפעם מביטה.
“את מכירה אותה, מתבודדת. אין לה רצון להקשיב” אצר ג’ו.
“אתה רוצה שנעבוד יחד? מתחת לאף של דייבי?” שאלתי.
“בדיוק”.
“אני אשקול את זה” אמרתי.
ג’ו הלך משם ופתאום הרגשתי מוזר. אולי בתת-מודע חיכיתי שהוא יציע דבר כזה?

–ההווה–

כשסוף סוף התעוררתי ראשי כאב. ניסיתי להגיע אליו בעזרתי ידי הימנית אך גיליתי שמשהו חוסם אותה.
פקחתי את עיניי והבטתי סביב. ראיתי את דייבי מימיני ורנדי אחריו אזוקים בידיהם וברגליהם באזיקים חשמליים מהם יוצאים חוטי חשמל לתקרה. הם עמדו לצידי צמודים אל הקיר בגבם לקיר השיש. הבטתי בידידיי וברגליי, גם אני הייתי אזוקה לידם באותה צורה.
רעדתי מקור, אולי הייתה זאת קומה תת קרקעית.
החדר בו היינו היה חדר מכונות מלא באנשים שלבשו מעילים צהובים עליהם נכתב בירוק CBR. הם עבדו ועברו ממכונה למכונה. חלקם אחזו בכלי נשק חמים שלא זיהיתי אותם.
במרכז החדר ניצבה מכונה ממוחשבת גדולה שנראתה לי כמו דוד מים גדול ממתכת. נורות צבעוניים עם חוטי חשמל יצאו ממנו.
שמעתי מכיאות כפיים מלפנים “הנה הם התעוררו”.
דמות התקרבה אלינו מבין כל העוברים והשבים מלפנינו.
היה זה אדם בתחפושת בצורת חיה כלשהי שלא זיהיתי עשויה עור בצבע חום. למסכה היו חורים לעיניים ולנשימה והם בהחלט הסבו לו מראה מאיים.
“ברוך הבא למעוני הצנוע. אני המארח שלכם להיום. ומי אתם?”
“אנחנו אלה שבאו לעצור אותך” אמר דייבי.
אידיוט.
“לעצור אותי? למה?” שאל האיש בתמימות.
“הלוויין שלך יכול לשלוח לייזר פוצץ רבע יבשת בקליק אחד תוך מספר שניות” אמר רנדי.
“אני רואה שעשיתם שיעורי בית” אמר האיש וטפח על כתפו של רנדי. “חסכת לי הרצאה שלמה”.
“אנחנו לא ניתן לך לעשות את זה!” קראתי בזעם.
“כן?! ואיך את מתכוונת לעצור בעדי?” אמר האיש והתקדם לעבר המכונה. “נראה לי שהכול מוכן”.
‘בוווווף!!!’ נשמע קול חזק.
למשך שניות נהייה ערפל ופתאום נראה מחזה מפתיע.
חצי מהתקרה הייתה הרוסה ומעל ההריסות בקומה מעלינו הציצו שתי דמויות.
“אז זאת הקומה הנכונה,” שמעתי קול מוכר. “את חייבת לי דולר, אנ’י!”.
האנשים בקומה עדיין היו מבולבלים כשאנסטסיה וג’ו ירדו אל הקומה בקפיצה והחלו להיאבק.
“ברגע שאני אומר ‘עכשיו’ – תתגלגלו קדימה” אמר רנדי.
הנהנתי. גם דייבי הנהן,
רנדי הרעיד את ידו הימנית והוציא משרוולו חתיכת זכוכית, כנראה מהחלון אותו שברנו.
הוא כיוון וזרק אותה בחוזקה כלפי מעלה. חוטי החשמל מעל ראשינו נקרעו והאזיקים נפתחו.
“עכשיו!” קרא רנדי.
התגלגלנו קדימה שניות לפני שהאזיקים נסגרו מעצמם.
התנשפתי והסתערתי על נושא הנשק הראשון שראיתי. הפתעתי אותו והעפתי מידו את הרובה בבעיטה. הוא התעשת וניסה לתפוס אותי אך התחמקתי לצד.
הוא הסתובב הצידה והרים כיסא משרד, צעדתי לאט לאחור כדי לא להיות בתווך.
ברגע שהרגשתי את שולחן העבודה בגבי הוא זרק עלי את הכיסא הוא היה יכול לשבור את ראשי אם לא הייתי קופצת הצידה.
הכיסא פגע במחשב והמחשב נשבר. פיצוצים קטנים נשמעו והאזעקה הופעלה.
“טיפשים!” קרא האיש “עכשיו הלייזר מהלוויין מגיע ישר אלינו לניו-יורק וגם אני לא יכול לעצור אותה אפילו אם ארצה!”.
האזעקה הושמעה בקול.
“5”
“4”
“3”
“2”
“1”

המשך יבוא…

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ג’: משחק יחיד/רנדי

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק ב’: המשחק האחרון/ סופי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך