משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק ד’: משחק ביתי/ אנסטסיה

10/07/2018 338 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ג’: משחק יחיד/רנדי


“אנסטסיה, כמה טוב שחזרת!,” שמעתי קול קטן מאחוריי כשצעדתי במשעול המוביל לביתי “ממש התגעגעתי”.
הסתובבתי לאחור והבטתי בילדה הקטנה בחיוך מעושה “גם אני שמחה לחזור, מאגי קטנטונת”.
זכיתי בחיבוק חזק וארוך.
מאגי אונ’יל, המכונה ילדת הצמות של פרנקלין, טנסי, הביטה בי תמיד כאילו אני סוג של אחות גדולה.
הצטערתי שלא יכולתי למלא את התפקיד הזה, נעדרתי להמון זמן…
מאגי הייתה שכנה צמודה לביתי. היא באה ממשפחה של פועלים. אביה היה חוואי בחווה הקרובה, אימה הייתה מטפלת בחשבונות ושני אחיה הגדולים עזבו את הבית ונסעו לחו”ל לפריז.
מאגי לבשה חולצה לבנה וחצאית ג’ינס בצבע כחול-כהה. היא הייתה לא מעט מלוכלכת, אולי בדיוק סיימה את העבודה היומית שלה.
“מה שלומך, ילדונת? מה חדש?” שאלתי.
“אני כבר לא ילדונת!” אמרה בכעס ושחררה אותי מהחיבוק. “אני כבר בכיתה ד'”.
“וואו! ממש גדולה!”.
“גם אותך בקושי זיהיתי,” אמרה מאגי, “מאיפה כל השיזוף?”.
“ספורט ואוכל בריא,” פרעתי את שערה בידי “כדאי לך”.
“שמרנו בשבילך על נפוליון” אמרה מאגי בגאווה.
“תודה רבה! איפה הוא? אני מה-זה מתגעגעת אליו”.
היא הובילה אותי מאחורי ביתי לכיוון חווה לא רחוקה. תרנגולים מקרקרים נשמעו.
התגעגעתי למקום הזה, היו לי כאן לא מעט זיכרונות מאושרים בחיי האפרוריים.
נכנסנו לביתן מוכר, מבולגן ומסריח שערימות חציר נראו בכל מקום בו. ביתן זה שימש כאורווה לחיות הרכיבה של המשפחות בסביבה.
מה שלא השתנה – על סדר וניקיון לא שמרו.
“סוף-סוף היא חזרה,” נשמע קול ולאחריו צליל מחיאת כפיים. “חשבתי כבר שהחלטת להישאר עם ההיי-סוסייטי”.
איש צעיר יצא מהצללים ומשך איתו סוס. מרחוק הוא היה מעט גבוה ממני, מוצלל יותר ומלוכלך מאוד. דמיינתי אותו בתור יצור הביצה. בהחלט דמיאן לונדו.
כשהתקרב דמיאן ראיתי את כולו. בחור בערך בגילי בעל שיער שחור קצוץ. עבודתו בתור הגנן של החוות ועבודות קטנות נוספות באזור החווה של המשפחה המאמצת שלי, נתנה לו שיזוף יפיפה ושרירים מפותחים.
הוא לבש חולצה קצרה ומכנסיים ארוכים בצבעי חאקי שבחלקם היו קרעים, וחבש כובע מצחייה אדום-לבן עם סלוגן “CATCH THEM ALL” של פוקימון בצבע תכלת.
דמיאן היה האדם הראשון שנקשרתי אליו אחרי הזעזוע שחטפתי. הוא ניסה להתחבר אליי, דבר שהיה קשה בתקופה ההיא, והצליח. נשארנו חברים טובים, עד עכשיו.
“נפוליון שואל למה עזבת אותו” אמר דמיאן וטפח על אוכפו של הסוס האהוב עליי.
את נפוליון, סוס הפרא החום מסוג מוסטנג, קיבלה משפחתי עוד כשהיה סייח. הם נתנו לי אותו במתנה – אם אגלה אחריות לגדל אותו כמו שצריך.
אחרי שקרה מה שקרה לא ויתרתי על נפוליון. הוא עבר איתי את כל התלאות, הקשיב כשהייתי במצב רוח רע וניסה לעודד אותי בדרכו הסוסית המיוחדת.
הנחתי את התיק שלי, התקרבתי לנפוליון וליטפתי את שיער ראשו “אז אני מקווה שינחם אותו קצת אם אטייל איתו קצת עכשיו,” אמרתי והבטתי לכיוון הכניסה. “לא נראה לי שיודעים שהגעתי כבר”.
קפצתי ועליתי על נפוליון. הוא צהל, נראה לי משמחה.
“אפשר להצטרף?” שאל דמיאן. “לא היית הרבה זמן, אולי תאבדי את הדרך חזרה”.
הנהנתי.
“אני גם מצטרפת” אמרה מאגי.
מסכנה. התעלמתי ממנה מאז שראיתי את דמיאן.
“מצטער, קטנה. כבר מאוחר, ואמא שלך בטח מחפשת אותך” אמר דמיאן בו בזמן שעלה על סוס לא מוכר לי.
היא הביטה בי במבט מתחנן.
“בהזדמנות אחרת, מתוקה” אמרתי בעצב “אני מבטיחה!”.
“אוף!!!” רקעה מאגי ברגלה ויצאה מהמקום.
“היא תתגבר על זה…” אמר דמיאן, “בואי אחריי, יש לי משהו מקסים להראות לך!”.
הנהנתי ודהרתי בעקבותיו, מנסה להתקרב כמה שיותר לטווח שמיעה שלו.
התגעגעתי לרכיבה על נפוליון. זה הזכיר לי את הרגעים המהנים בחיי.
דהרנו בשקט כעשר דקות על גבעה קטנה מלאה שדות עם סוגים שונים של פרחים מכל עבר. זה היה מקסים!
כשהגענו למעלה ראיתי משהו שלא היה כשעזבתי. מצפור שאיפשר לראות אל כל האופק מסביב, ובשעה זאת – את השקיעה עם הפריחה שמסביב. הרוח הייתה נעימה.
ירדנו מהסוסים והתקרבתי יותר לקצה הגדר, זה היה נפלא! כל כך התגעגעתי.
הרגשתי תחושה מוזרה. זאת הייתה תחושה חמימה שגרמה לי הרגשה טובה.
רגע… האם החיים שלי משתנים סוף-סוף? הכול נגמר?

–לפני 8 שנים–

הם כבר עברו את הגבול! החלטתי שהפעם אני עושה “שביתה”. עצרתי במקום בשילוב ידיים.
“אוף! זה ממש לא פייר!” צעקתי
“מה קרה, אנסטסיה חמודה?” שאל אבא.
יום אחד, הלכנו ליום כיף בפארק השעשועים הענק dollywood שבטקסס. הטבה מיוחדת למשפחות עובדי הממשלה הבכירים, כמו אבא שלי – .קווירל סץ.
כמובן – לא רוצים להיכנס לדברים שאני רציתי. אין מצב שנספיק את הכול!
“לא פייר שאף פעם לא הולכים לאן שאני רוצה!” טענתי ורקעתי ברגלי.
“אמא, נו בואי כבר!” משך אחי – ניק בזרועה של אמא.
“פעם הבאה אנסטסיה, אני מבטיחה” אמרה אמא – מריה סץ.
“לאן הפעם, ניק?” שאל אבא.
“לקרוסלת הסוסים” ענה אחי.
“איזו השפלה! אני לא הולכת!” אמרתי ורקעתי שוב ברגלי.
“אנ’י תתנהגי כמו בוגרת! את כבר בת 12!” נזף אבא, “אם אמא שלך מבטיחה היא תקיים”.
בתור מרצה בכירה באוניברסיטת סנטה מריה בסן אנטוניו, אמא שלי יודעת להרים את הקול לטון המתאים כשצריך.
אף פעם לא אכפת להם ממני.
היה לי הכול! משחקים מכל הסוגים, חברים (במינון שרציתי), ממתקים (בעיקר)…
אבל דבר אחד תמיד הרגשתי שהיה חסר לי – היחס.
מאז שאחי הקטן – ניק נולד, התייחסו אליי כאל בוגרת. לא הקשיבו לדעתי, ותמיד תשומת הלב הייתה נתונה רק אליו.
זה לא פייר!
לא היו לי בני משפחה בגילי, להם יכולתי לספר את רגשותיי לאף אחד חוץ מנפוליון.
רק סבתי – אוולין סץ, שמה לב לעובדה הזאת וניסתה לומר את זה לאמא, אבל אמא אמרה שזה קשור בטח לגיל ההתבגרות.
ממתי 12 זה גיל התבגרות?
“רק תישארי בטווח ראייה, אנ’י,” הורתה אמא. “אפשר ללכת לאיבוד במקום הענקי הזה. הוא מלא עד אפס מקום!”
הם הלכו לקרוסלת הסוסים שהייתה בקצה הפארק,
ניסיתי להישאר בטווח בטווח ראייה כמו שאמא ציוותה אבל ללא הצלחה, גם הקרוסלה הייתה מלאת אנשים.
כעבורדקות מעטות של רחמים עצמיים פיצוץ חזק העיף אותי לאחור. חטפתי מכה קשה בראש ממשהו לא ברור – והתעלפתי…

— שעתיים לאחר מכן–

“היי, זו עדיין חיה!” שמעתי קול, “ילדה, את בסדר? מה שמך?”.
פקחתי את עיניי. שני אנשים עם מדי טיפול נמרץ עמדו מעליי. התיישבתי באיטיות, תוך כדי זעקות כאב. “מי אתם? מה קרה לי?” שאלתי, “איפה אני? איפה אבא?”
“איך את מרגישה, ילדה?” שאל אחד.
“אני בסדר, הגוף שלי כואב קצת ויש לי סחרחורת,” עניתי.
“זעזוע?” שאל אחד את חברו. השני הביט בי כאילו סורק את כולי. נרתעתי.
“מה קרה? איפה אמא ואבא?” דרשתי לדעת.
“גברת קטנה,” החל הסורק, “חוליית טרוריסטים חדרה לפארק השעשועים, משפחתך…”
השאר כבר היה מובן לי, לא הייתי זקוקה להסברים.
מאז התחילו לרדוף אותי כל הזמן מראות הזוועה. עד גיל 16 ישנתי עם אור בחדר. מחכה לטרוריסט שייקח גם אותי.
עברתי טיפולים פסיכולוגיים, והם לא ממש עזרו.
סבתא נפטרה חודשים מעטים לאחר מכן, כנראה מתוך תחושת אובדן וצער.
הפכתי להיות עוקצנית, רוב האנשים אליהם התחברתי פעם – התרחקו ממני.
חשבתי שכל אדם, ממש כל אדם, הוא כמעין מחבל או טרוריסט שרוצה “לסיים את העבודה”, ולכן נהייתי גם חשדנית מאוד.
בשלב הזה לא היה ידוע אם אני יכולה לדאוג לעצמי, לכן הוחלט שאחיה בבייתי אליו אני רגילה.
מסיבה זאת עברו לביתי זוג צעיר ועשיר מחוסר ילדים – וורן ואיישה רוברטס, ששכרו אותו ושילמו עליו לחשבון הבנק האישי שלי (לפחות כך היה אמור להיות).
אליי גם הוצמדה מטפלת-מלווה צמודה צעירה צרפתייה בשם מוניק פאריש. היא ליוותה אותי, הסיעה לכל מקום וניסתה ליצור קשר אישי – אבל זה לא הצליח לה.
תקראו לי אנוכית או גאוותנית, לא אכפת לי…
האחרון שהתגורר בבית זה היה המשרת ז’אן ספטמבר, גם הוא צרפתי, שהיה אב הבית והמשרת של הזוג רוברטס
הבית עצמו לא היה מיוחד מהבתים באזור בו גרתי.
הבית שלי, הינו בית פרטי בעל שש חדרים, מרתף יינות ומטבח, בן 2 קומות ועם סקיי-לייט. גרם 16 מדרגות מאבן גיר המבדילות בין קומה לקומה.
הבית מוקף שדות מכל צד שהיו מוגנות בגדר עץ. את הגדר החליט הזוג רוברטס לצבוע באדום-בהיר, איכס!
שביל מרוצף אבנים מסותתות הוביל מדלת הבית לשער הגדר שהיה עשוי מתכת בצבע ירוק-עלה. לצבע הזה אין לי התנגדות.
כמו שסיפרתי, האדם היחיד אליו התחברתי לאחר שסבתי מתה, היה דמיאן לונדו.
את דמיאן הכרתי בגיל 5 כשמשפחתו עברה לגור בחווה לידנו. הוא היה מבוגר ממני בשנה, מעט גבוה ממני ובעל גוף צנום. עורן היה בהיר ושיערו השחור היה קצר וקצוות זקן הופיעו בפניו. כרגע בוא נראה כמו בננה באמבטיית בוץ.
הוא היה נחמד אליי, לא לחץ נפשית, נתן ספייס כשהייתי צריכה, טיפל בנפוליון במקומי כשראה שאני במצב רוח רע, ולפעמים גם עשה בשבילי את המטלות שלי בחווה של משפחתי (כרגע של משפחת רוברטס).
נפתחתי אל דמיאן עם הזמן ונהיינו חברים טובים, החברה היחידה שעוד הייתה לי הייתה מאגי הקטנה.
כשחזרתי בעזרת מכונית משטרתית מהאירוע הנוראי שעבר עליי, הוא עמד בשער החצר וחיכה לי במתח. הוא לא שאל שאלות וחיכה שזה יבוא ממני.
לקח זמן רב עד שזה בא ממני. התבודדתי רוב הזמן למרות שידוליה של מוניק.
יום אחד התקשרתי אליו, רכבנו עד לקצה השני של העיר ובו בזמן נפתחתי אליו מחדש.
הוא האזין ולאחר מכן הודה שהוא לא יודע איך להגיב. הודיתי לו על זה, לא רציתי שבח על ההתמודדות או תמיכה רגשית.
לפני שלוש שנים קיבלתי מידע על המלגה של מיסטר G ומוניק דחקה בי להירשם.
כששאלתי את דמיאן הוא אמר לי במילים הבאות: “למה את שואלת בכלל? עופי על זה!”. מאגי לקחה את זה יותר קשה ממנו. מוניק וז’אן היו בעד והזוג רוברטס כמובן דחקו בי לעזוב.
עזבתי את הבית ונסעתי למקסיקו. התחלתי את הלימודים והאימונים ודווקא הייתי דיי טובה בהם.
והנה, אני שוב בבית…

–ההווה–

ניסיתי לחשוב מתי הרגשתי כך לאחרונה ולא עלה בדעתי שום דבר.
האם כל הצרות, כל הסיבוכים, כל הבעיות, כל הקשיים במלגה וכל הקושי בספיגת הכישלון – פונים עכשיו לכיוון טוב יותר?
“תודה רבה, דמיאן,” אמרתי “כבר הרבה זמן לא הרגשתי כך”.
“כך מה?” הביט במבט מוזר.
פתאום, בלי כוונה מודעת, מצאתי את עצמי מחבקת את דמיאן בחוזקה. זה היה מפתיע אבל מחמם את הלב.
לאחר שניות מעטות הוא הדף אותי לאחור “אנסטסיה, הכול בסדר?”.
“לא יודעת, זה פתאום קרה, במפתיע” אמרתי בכנות.
מה התרחש כאן? אני מאוהבת בדמיאן?
“בואי נחזור הבייתה,” אמר דמיאן, “עומד להיות קר ובטח הסוסים עייפים. הם עבדו היום”.
“כן, בוא נלך” אמרתי. עדייך מעכלת את מה שקרה.
כשחזרנו למקום בו היו הסוסים, ירדתי מנפוליון והבטתי סביב. המקום באמת השתנה מאז שהלכתי.
“חשבתי על זה הרבה זמן,” אמר דמיאן, “אבל לא ידעתי אם גם את חושבת כך”.
“אני לא מבינה”.
“גם לי יש רגשות כלפייך, אנ’י. הן היו מאז שפגשתי אותך בפעם הראשונה והתגברו עם הזמן. בזמן שלא היית כאן נוספו הגעגועים אלייך והם חיזקו את הרגשות האלה”.
“מה אתה מנסה לומר?”.
“אני מקווה שלא תפרשי את זה בצורה הלא נכונה” אמר דמיאן, התקרב אליי ואסף את כף ידי בכף ידו, מחכה לתגובתי.
ראשי הסתחרר סוף-סוף הכול הובן לי.
דמיאן הינו היחיד שהייתי קרובה אליו באמת. היחיד שסמכתי עליו. הוא תמיד היה שם בשבילי.
הנהנתי. הוא חייך כשראה שאני מרגישה כך כלפיו.
נגמר משחק הריגול הקטן. החיים שלי השתנו – ולטובה!

— זמן לא ידוע לאחר מכן —

קמנו מערימת החציר והתלבשנו בזמן שהסוסים מביטים עלינו במבט מוזר.
לא זכרתי אם הרגשתי מאושרת כל-כך בעבר חיי עומדים להשתנות.
“לא תיארתי לעצמי שזאת תהיה המתנה שלי לרגל השיבה הבייתה,” צחקתי. “תודה על ההפתעה”.
“מאגי אפתה עוגה, אבל שרפתי אותה בטעות…”.
צחקתי.
“שתדעי, אנ’י – תמידבקיוויתי שגם יש לך רגשות כלפיי”.
“מהיום הכול הולך להשתנות,” אמרתי. “אני כאן עכשיו, ואשאר כאן לתמיד”.
הוא הביט אל הפתח, היה כבר לילה. “כדאי שנזוז, עכשיו באמת יכולים לחפש אותנו”.
“ואתה לא רוצה שימצאו אותנו יחד?” קרצתי.
“כמו שאמרת, זה היה במפתיע,” אמר וקם “אנחנו צריכים לחשוב אם או איך להמשיך”.
“אתה צודק”. מה חשבתי לעצמי? ששנינו נתאהב בבום ונהיה חיים באושר ועושר תוך רגע?
ניערתי את הלכלוך מבגדיי כמה שאפשר ואז אספתי את חפציי והלכתי הבייתה. חייכתי כל הדרך.
מוניק הייתה הראשונה ששמה לב שהגעתי, היא צעדה אליי במהירות תוך כדי סקירה.
“אנסטסיה. איפה היית?! הטיסה שלך כבר נחתה ממזמן! למה לא ביקשת שנבוא לאסוף אותך?”.
“הגעתי, אבל החלטתי לצאת לסיבוב ארוך עם נפוליון, לזכר הימים הטובים,”. ואז הוספתי במהירות , “ונפלתי ממנו כשניסיתי לרדת”.
“אני מקווה שלא קרה כלום,” אמרה. “אם את מרגישה רע – אסיע אותך מייד לרופא”.
“כלום לא קרה לי, מוניק!” גערתי בטעות, מה שהרתיע את מוניק. “אני רק צריכה להתנקות ולנוח קצת”.
“בסדר, מה שתרצי אנ’י” אמרה בחיוך. “אחמם מים במקלחת, בינתיים את יכולה לעשות כרצונך”.
“תודה מוניק. מצטערת שצעקתי”.
“געגוע הוא דבר מובן, אנ’י” אמרה מוניק “במיוחד לבחורה כמותך”.
“איפה הרוברטסים?”.
“איישה בעבודה ווורן צופה בטלוויזיה עם חברים. לא הייתי מפריעה לו. הוא משתכר לאחרונה לעיתים קובות ונעשה אלים”.
“חבל מאוד,” אמרתי וצעדתי לסלון, “הוא יצטרך להתמודד”.
מוניק ניסתה לעצור בעדי אבל לא הצליחה לכן הלכה לחמם מים במקלחת.
כשהגעתי לסלון, דילגתי מעל הספה וחסמתי את הטלוויזיה. “היי וורן! מה נשמע?”.
וורן ושני חבריו הופתעו ואחד מהם בטעות הפיל את הכוס שאחז שהייתה מלאה בבירה. היא נפלה ונשברה.
“אנסט… אנסטסיה?” התנשם וורן, “כבר חזרת? איזו הפתעה!”.
“טוב שאתה זוכר את השם שלי לפחות,” אמרתי בכעס. “רק שלהעביר כסף אתה פחות זוכר”.
שני חבריו נמלטו מהמקום בברכת שלום חפוזה ונשארנו רק אני ווורן. הוא נראה נסער.
“חשבנו שבלעה אותך האדמה” טען.
“ולא טרחתם לברר, אני מניחה”.
“טוב, אנחנו…”.
“נגמר המשחק! חזרתי והכול משתנה. אני רוצה עד סוף השבוע בחשבון הבנק שלי את כל הכסף שחסר. הבנת?” גערתי.
הוא הנהן.
“יופי,” אמרתי וזזתי מהטלוויזיה “מקווה שתהנה מהמשך הסרט. מה שהוא לא יהיה…”.
עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי. ראיתי שמוניק סידרה כבר הכול וגם שמה מגבות באמבטיה. הורדתי את התיק והתקלחתי.
המוח שלי קדח ממחשבות: ‘הכול חדש. יש לי מערכת יחסים עם חבר אמיתי – מה זה אומר? מה אעשה מעכשיו? אלמד? אחפש עבודה? איזו עבודה יש כאן באזור שמתאימה לכל הכישורים שהתמחיתי בהם?’.
סיימתי להתקלח, עדיין מאה בשאלות והתלבשתי בכותונת לילה ישנה שחורה עם שרוולים קצרים עליה כתוב באפור “MIB” של הסרט גברים בשחור אותו אהבתי.
הייתי רעבה, לא אכלתי מאז הטיסה (לא שהאשמתי אף אחד בזה) והחלטתי לבקש ממוניק פנקייק או משהו דומה.
כשפתחתי את דלת החדר הופיע אורח בפתח.
היה זה אדם מגודל לבוש שחורים שפניו מכוסות במסכת-גרב וידיו מכוסות בכפפות, בידו השמאלית אחז בסכין.
נו, באמת… זה אף פעם לא ייגמר?
“שלום לך! את באה איתי” אמר.
“למה?” דרשתי לדעת.
הוא צעד פנימה וסגר את הדלת מאחוריו במהירות., צעדתי לאחור לאט.
“את באה איתי,” קבע שוב. “בכמה חתיכות – זאת בחירה שלך”.
“אני חושבת שכדאי שתירגע קצת,” הצעתי וצעדתי אחורה צעד גדול. “אולי מקלחת תעזור לך?”.
הסתובבתי במהירות, שלפתי את צינור ה”טוש”, כיוונתי את הברז על רתיחה, כיוונתי לעבר ראשו של הבחור – והשפרצתי.
סילון המים פגע בעיניו והוא צרח. הוריד את המסכה וניגב את פניו בשרוולו. לא הכרתי אותו.
במהירות בעטתי בידו והעפתי ממנו את הסכין. הוא אחז בכף ידו וקרא בכאב.
‘זה היה קל מידי’.
חלון החדר שהיה לידי נשבר וממנו הופיע בחור דומה לזה שנאבקתי בו. אולי כששמע את הקולות החליט להתערב.
‘אני והפה הגדול שלי…’.
הוא הסתער לעברי וניסה להנחית אגרוף ימני, התחמקתי לצד שמאל.
אבל זאת הייתה רק הטעייה שלו כי ידע שאזוז – לכן פגע בבטני בזריזות באגרוף שמאל.
התקפלתי וקראתי בכאב. איפה מוניק והשאר? הם לא שומעים כלום?!
הוא הכשיל את ברכיי במהירות בבעיטה סיבובית מתחת לרגליי ונפלתי לאחור על הרצפה. ראשי כאב.
במיידיות גהר מעליי, שלח את ידיו והחל לחנוק אותי. האוויר שלי עמד להיגמר.
“מה… אתם…,” שאלתי בקול חנוק “רוצים ממני?”.
“מישהו רוצה לפגוש אותך,” אמר הראשון שנכנס בפתח “אנחנו ההזמנה”.
מוחי צלצל. לא היה לי הרבה זמן לחשוב ולא היה לי כוח להיאבק בחוסר אוויר כזה.
גיששתי עם ידיי על הרצפה בפרפור ומצאתי את הסכין. בלי לחשוב פעמיים תקעתי אותו ביד שחנקה אותי. הוא צרח.
בתנועת רפלקס רגלי הימנית הכתה בסנטר של זה שחנק אותי. הוא הרפה את ידיו, זז לאחור ועיסה את הלסת.
נעמדתי בחזרה וניסיתי להסדיר את הנשימה. לא היה לי הרבה זמן לזה.
הראשון הסתער עליי ושלח בעיטה. התחמקתי.
בדקתי בחדר מה עוד יכול לעזור לי. נשאר רק עוד רעיון אחד…
הוא התקרב שוב ואני הרמתי את הסכין כדי להגן על עצמי. סופי יותר טובה בשימוש בסכינים – אבל היא לא כאן.
טוב שהוא לא יודע את זה עליי…
שיספתי עם הסכין באוויר כדי שלא יתקרב ודחקתי אותו לאחור. כשהיה מספיק קרוב – הסתערתי עליו ודחפתי אותו דרך החלון.
“זה עוד לא נגמר!” איים השני וקפץ וקפץ אחריו, משאיר אחריו שביל של טיפות דם.
פתחתי את דלת החדר ורצתי למטה. לא נראה שום דבר שונה בבית, חוץ מ… משב רוח קר.
“מוניק? ז’אן? וורן?” קראתי.
לא הייתה תגובה.
הלכתי לכיוון דלת הכניסה לבית וראיתי מרחוק שלולית דם. גופה שכבה ליד הדלת.
התקרבתי,סגרתי את הדלת והבטתי על הגופה. היה זה וורן.
“מוניק? ז’אן?” קראתי שוב בקול רם יותר.
אין תגובה.
סרקתי את הבית וראיתי שכולו מפוזר. זה לא התאים למוניק או לז’אן. מה קרה להם? ברחו? נחטפו?
רצתי לחדרי וההלפתי בגדים לחולצת פולו אפורה עם ריץ’-רץ’ בצווארון, עליה סוויט-שירט ירוק מכנסי ספרוט קצרים בפסי שחור לבן, ונעלתי נעלי סניקרס כחולים.
לאחר מכן חטפתי את התיק שלי, אותו עדיין לא סידרתי ורצתי לכיוון הבית הסמוך.
השלכתי אבן קטנה על החלון, פגעתי בול!
ראשו של דמיאן הופיע והוא נראה עייף. כשראה אותי הופתע.
“בוא מהר!” אמרתי. “דחוף”.
הוא ירד ופתח את דלת הבית. הוא לבש כותונת לילה לבנה ונעל סנדלים חומים.
“אמרנו שאנחנו מחכים עם זה, אנסטסיה” אמר בחיוך, “זוכרת?”.
“זה לא זה” אמרתי ונפנפתי בידי לשלילה. “תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: אני חייבת לעזוב עכשיו שוב בדחיפות!”
“קרה משהו רע?” נבהל.
“עדיף שלא תדע. אם אשאר כאן זה יסכן אותכם, אותך ואת מאגי” ואז הוספתי “ואני לא רוצה שתיפגע”.
“מה קרה פתאום?” דרש לדעת..
“עוד חצי שעה צלצל למשטרה ודווח ששמעת קולות בבית שלי”.
“מה…?”.
“חשוב לי לדעת שאתה מסכים”.
הוא הנהן.
חיבקתי אותו חזק במשך כמה שניות ורצתי משם הרחק מאזור החוות בדרך לכביש הראשי.
המשחק שלי אף פעם לא ייגמר?

המשך יבוא…

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) -פרק ה’: השחקן האנונימי/ג’ו

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק ד’: משחק ביתי/ אנסטסיה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך