שיר עשירים

13/03/2011 840 צפיות 2 תגובות

שיר עשירים

מוקדש לזכרו של דוד נתנזון הידוע בכיניו “החוטם” שנפטר לא מזמן, נוח על משכבך בשלום, גבר.

שמעתי על מעצרו של דוד נתנזון, הידוע גם בכיניו “החוטם” בכותרות הראשיות של עיתון הבוקר.
קמתי ממקומי מבלי לעבור אפילו את עמוד השער והשארתי את הקפה שלי להתקרר, התלבשתי ויצאתי מייד למסעדת “לה ברואר”.
מסעדת לה ברואר הייתה בבעלותו של הסנדק שלי, רפאל בראון, שהיה גם הטבח הראשי שם, המסעדה הייתה מסוג המסעדות שאנשים עשירים ובעלי הון, היו הולכים אליו, אנשים רגילים היו צריכים להזמין מקום חודשיים מראש, וכשאני אומר אנשים רגילים אני מתכוון לאנשים שלא צריכים לקחת משכנתא על מנת להרשות לעצמם ארוחה אחת במקום הזה.
ועדיין המסעדה הייתה באופן תמידי במצב של תפוסה מלאה.
במטבח הענקי והמצוחצח מצאתי את הסנדק שלי, רוכן על גבי צלחת, שערו השחור הארוך אסוף ברשת, המקום היה עדיין שקט בשעת בוקר זו, הסנדק שלי אהב לעבוד בשעות האלה, השקט והריקנות נתנו לו את האפשרות לעבודה מקסימאלית.
“בוקר טוב לך” אמר סנדקי מבלי להתרומם “תן לי שלוש ניחושים למה באת לכאן עכשיו”
הנהנתי והתיישבתי.
“קח תטעם את זה” הוא הגיש לי מזלג שעל קצהו הייתה חתיכה קטנה מאד של משהו בעל צבע חום עשיר.
טעמתי אותו ואני יכול להעיד בלי הגזמה שזה היה אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי מעודי.
“זה מדהים” אמרתי לו “נראה לי שזה ללא הגזמה הדבר הכי טעים שאכלתי מעולם”.
הוא חייך “תעריך את זה, החתיכה שכרגע טעמת שווה חמשת אלפיים דולר”.
השתעלתי “מה זה?”
“שלווים, שרויים ביין, אבל הנה הטוויסט, המלכה אליזבת השנייה הזמינה מווילאם גראנט בכבודו ובעצמו תריסר ארגזים מהיין הכי משובח שלו להכתרה שלה, זה היה בשלהי אלף שמונה מאות תשעים, אם אני לא טועה, צוקר השיג בקבוק מאחד הארגזים ההם, הוא מכר לי כוס בודדת בשמונה מאות וחמישים אלף דולר, בנוסף זה מטובל בקורנית, כף האווז, שורש עבה של בצל ירוק צעיר ופטל”.
“והשלווים? ישראלים?”
סנדקי העווה את פניו “את החרא הזה לא הייתי מוכן אפילו לזרוק לאשפה, שלא לומר להגיש אותו לאדם חי, לא, יש לי חבר שמנהל חוות שלווים בנורווגיה, חמשת אלפים דולר לעוף”.
“מי מוכן לשלם על דבר כזה?”
הסנדק שלי הניד בראשו “איזה אגודה של אמריקאים שנשבעו לאכול כל מאכל קיים או משהו כזה, לא הבנתי ולא עניין אותי, לקח לנו שנים עד שהם מצאו מתכון שמצא חן בעיניהם, אבל הם הניחו לי חשבון פתוח ושיעלה כמה שיעלה” הוא פנה לטבח שעבר מאחוריו “תבדוק את רוטב החלפיניוס שלא יישרף חלילה ותוסיף לו אגוזי אדמה, מהקשים ותדאג לערבב היטב” ואז פנה אליי חזרה “אז בקשר לחוטם, הוא מואשם ברצח של חווה”.
חווה הייתה אשתו של החוטם בארבעים השנים האחרונות.
“אין מצב” אמרתי בתוקף “החוטם לא היה מסוגל לפגוע בשערה מראשה של חווה לרעה”
“אף אחד לא יודע זאת יותר ממני, בלעדיו הייתי עכשיו הופך המבורגרים בבורגר קינג למחייתי, אבל השוטרים די בטוחים בכך, אתה צריך לדבר על כך עם החלבן הוא יודע את כל הפרטים”.

החלבן היה כיניו של שלום אבוטבול, שלום היה אדם גוץ ושחום בעל אף בולבוסי שתמיד ענד משקפיים שנוצרו ידנית בידיו של כרסטיאן בלייר, כינויו החלבן הגיע מפני שהוא ניהל מחלבה ושיווק מוצרי חלב בצורה קמעונאית, החלב שלו היה החלב הנקי ביותר, הטעים ביותר וכנראה היקר ביותר בעולם, הוא היה יקר כמעט פי עשר מחלב רגיל, אבל אנשים עדיין קנו אותו כאילו היה מים, הסנדק שלי למשל לא היה מוכן תמורת שום הון בעולם להשתמש במוצרי חלב שלא נוצרו בידי שלום אבוטבול.
ועוד דבר נוסף הוא היה האדם בעל הכי הרבה קשרים שאני מכיר, הוא ידע הכול על הכול ויכול היה להשיג לי כל דבר שרק אצטרך.
הוא היה רכון על מיקרוסקופ בוחן צלוחית חלב.”שאלתי את עצמי מתי תבוא אליי” הוא החליף את הצלוחית באחת אחרת “מה אתה רוצה לדעת על המקרה?”.
“החוטם” אמרתי “איך הם יכולים להאשים אותו ברצח של חווה?”
“היו ראיות שהובילו לזה, השוטרים הגיעו לדירה שלו בסביבות ארבע לפנות בוקר, הם מצאו את חווה על הרצפה ואת החוטם עצמו מוטל מסומם באיזה פינה”
“החוטם לא השתמש בסמים”.
“לא מדויק, הוא לא השתמש בסמים באופן רגיל, אבל הוא בדיוק החלים מדלקת ריאות חריפה, זה כל העישון הארור שלו, ביאליק נתן לו מרשם לתרופה, אבל כנראה שהוא לקח כדור אחד יותר מידי”
“אין מצב שהחוטם היה הורג את חווה, לא משנה כמה כדורים הוא לקח”
“היי, אותי שכנעת, אני רק מצטט את מה שהשוטרים אומרים”
“איזה סיבה יכולה הייתה להיות לחוטם להרוג את חווה?”
הוא הרים את עיניו והביט בי מעל משקפיו “דיברת כבר עם הסנדק שלך?”
הנהנתי “ברור”
שלום נאנח והתרומם, הוא פנה לכיוון המחלבה, הלכתי אחריו.
“תראה, כשביקרת אצל הסנדק שלך הוא אמר לך שהחוטם לא אשם?”
הנדתי בראשי “לא, הוא לא היה צריך, זה ידוע לכל מי שהכיר את החוטם במשך יותר מחמש דקות”
“בכל זאת, אם אני מכיר את רפאל טוב, אם הוא לא הצהיר בפה מלא שהחוטם לא אשם, סימן שיש לו ספק כלשהוא, החוטם ערך מסיבה עסקית בערב בה חווה נרצחה, סוג כלשהו של חתימת חוזה ענקי או משהו כזה, הם ערכו אותו בלה ברואר, שכידוע לך היא המסעדה היחידה שהחוטם היה מסכים לערוך כל סוג של חגיגה, אני מניח שקרה משהו באותו הערב, משהו שגרם לסנדק שלך להיכנס לספק, אתה יודע שהוא לא יאמר מילה רעה על החוטם גם אם החיים שלו תלויים בזה, אבל הוא לא ישקר לך אם תשאל אותו שאלה ישירות”
נכנסנו למחלבה, היה ריח חזק של פרות ושל חלב טרי, שנבע מזה שעשרות פרות שעמדו שם נחלבו ידנית.
“עוד משהו?” שאל החלבן
“כן, הייתי מעוניין לפגוש את החוטם”
הוא הניד בראשו “אפילו אני לא הייתי מסוגל לבצע כזה נס, לשלושה אנשים בלבד מותר להיפגש איתו בימים האלה, לעורך הדין שלו, לרופא שלו ולסוג מסוים של מדריך רוחני לבחירתו, אם אתה רוצה אני יכול לסדר שאחד השומרים יחליק פתק לאוכל שלו”
הנדתי בראשי “לא יעזור לי, תודה בכל זאת, מי העורך דין שלו?”
“קלאזר הצליח להשיג את העבודה הזאת, ובצדק, הוא העורך דין הטוב ביותר שהחוטם הרים מאשפתות, הבחור נחוש לנסות להשיב לחוטם מעט ממה שהחוטם עשה למענו”.

לאחר מכן נסעתי חזרה ללה ברואר, הסנדק שלי עמד וחתך בריכוז פיסות של כרשה, חיכיתי עד שסיים ואז דיברתי “דיברתי עכשיו עם החלבן, הוא סיפר לי על המסיבה שערך החוטם בלילה בה נרצחה חווה”
“הו?” הוא לא הפסיק לחתוך.
“שמת לב לאיזה התנהגות מוזרה, אולי משהו מוזר שהחוטם עשה?”
היד שלו עצרה לשבריר שנייה והמשיכה “התנהגות מוזרה? כן אני מניח שהוא התנהג מעט מוזר, אבל הוא כבר לא אדם צעיר והוא בדיוק מחלים ממחלה…” היד שלו נעצרה והוא נאנח “טוב אני מניח שתהיה חייב לגלות את זה בדרך זו או אחרת, תראה, בערב בה נרצחה חווה החוטם ערך מסיבה לכבוד חתימת הסכם בין החברה שלו לחברה כלשהי ביפן, אם אני לא טועה היו שם, הוא, חווה, קלאזר, המנכ”ל של החברה פה בארץ אמיר סיידהוף ובנו של מנהל החברה מעבר לים ג’ו קימונו, חווה הגיעה אליי באותו בוקר ונתנה לי רשימה של חומרים איתם מותר לי להשתמש, לא משהו יותר מידי כבד, החוטם בדיוק היה בשלבי החלמה מדלקת ראות חריפה, נאסר עליי להגיש גם כל סוג של משקה אלכוהולי, אם זכור לי היטב, למנה הראשונה הגשתי דג בירהוף טרי, מטובל בצורה העדינה ביותר בשיפון, שום בר וגזר לבן, למנה העיקרית הגשתי נתחי פרושטו איטלקי במלון, ולסיום אורטה דה לומאר, עם נגיעה כמעט ולא ניכרת של ברנדי נפוליון”.
“וכל העת החוטם לא נגע בשום משקה אלכוהולי?”.
סנדקי הניד בראשו “הו לא, וזה גם היה חבל” הוא הרים את קרש החיתוך שהיו עליו פיסות הכרשה ושפך אותם לסיר “בגלל שהג’ו קימונו הזה הצליח להשיג בקבוק נדיר של וויסקי שחור בלק ג’ק, נוצרו רק חמש מאות בקבוקים מזה, הוא העניק אותו לחוטם לאחר חתימת ההסכם, אבל זה לא משנה, החוטם יודע את ערכו של וויסקי נדיר וטוב, הוא לא היה מבזבז את זה על חתימת הסכם קטנה”.
הוא הוסיף לסיר שום, פלפלים ירוקים קטנים וכמהין חום ונדיר לעונה.
“לאחר מכן הם עברו לטרקלין, במצב רגיל הם היו שותים ברנדי ומעשנים סיגרים, אבל שניהם נאסרו על החוטם מסיבות רפואיות, אז במקום זה הם ניהלו שיחה נינוחה, או לפחות היו אמורים, בשלב הזה החוטם היה, איך נגדיר את זה בצורה פשוטה, מעט לא במישור שלנו אם אתה מבין למה אני מתכוון”
“למה?”
“זה כנראה תופעת לוואי של דלקות הראות הארור ההוא, לדעתי החוטם היה צריך את ביאליק צמוד אליו לכל מקרה שלא יהיה, אבל אתה מכיר את החוטם, בטוח שהוא בריא עדיין כמו הבחור הצעיר שהוא היה”
“ואיזה התנהגות לא שגרתית ביצע החוטם באותו ערב?”
הסנדק שלי נשען על הדלפק והסתכל לי בעיניים “זה קרה בין המנה העיקרית לקינוח, חווה והחוטם נכנסו למטבח וניהלו וויכוח קטן, אין לי מושג על מה, ראיתי שהם זקוקים לפרטיות אז ציוויתי להגיש את הקינוח”
“היה עוד מישהו שהיה עד לוויכוח?”
הוא הניד בראשו “לא, במסיבות חשובות אני מסלק את כל העובדים מלבד שוטף הכלים, שמופיע גם בתור מלצר לצורך האירוע, מלבדו ומלבדי לא היה במקום אף אחד, והם לא התווכחו ליד השולחן, אני בטוח בזה, וגם אם כן אף אחד לא היה מבחין, כולם היו עסוקים בשיחה שניהלו, אתה יודע איך הם אנשי עסקים”
הנהנתי “השוטרים יודעים על הוויכוח?”
“זה בוודאי לא היה שום דבר, לא ראיתי שום טעם לספר להם על זה” הוא הניח את ידו על שלי “אבל אתה יודע שהוא לא עשה את זה, נכון? הוא לא היה פוגע בחווה”
“הוא לא היה פוגע באף אחד, אין לך מה לדאוג, כולנו היינו נוהגים בדיוק כמוך, החוטם היה יותר מאבא למעננו”.

את קלאזר פגשתי מחוץ למשרדים שלו בתל אביב, הוא היה נראה מוטרד, קלאזר היה כמעט בן שלושים שער בצבע חול ועיניים בצבע אפור, הוא לבש חליפת מחברת מאוריציוס שחורה, שנראתה מעט מקומטת אבל בהתחשב בתיק שעמד על הפרק לא ראיתי צורך להעיר לו על כך כלום.
“איך המצב נראה” שאלתי.
הוא הרים את ראשו וחייך חיוך חיוור “או היי, המצב לא נראה טוב במיוחד, השוטרים מאמינים שהם תפסו את הרוצח, הם אפילו לא מנסים כיווני חקירה נוספים”.
הנהנתי “מה שלומו?”
קלאזר הניד בראשו בעצב “הוא לא היה צעיר במיוחד לפני זה והוא בדיוק מחלים ממחלה, הרצח של חווה והמעצר לא עושים לא טוב במיוחד, אני מנסה להשיג שחרור בערבות זה לא רצח ממדרגה ראשונה, הוא לא היה אחראי למעשיו תחת השפעת הסם, לא שאני מנסה לרמז שהוא זה שעשה את זה, אבל הוא צווארון לבן ואנשים מתים לעשות ממנו קרקס תקשורתי”.
טפחתי לו על כתפיו “אל תתייאש, אני בטוח שהחוטם מאוד מעריך את מה שאתה עושה למענו, סיפרו לי שהיית איתו ועם חווה בערב בו היא נרצחה”
הוא הנהן “כן אחרי חתימת ההסכם בין שני הצדדים, שלקח הרבה מאוד זמן ושחלק גדול מהזמן החוטם סבל מדלקת ראות חריפה, אז כשסוף סוף ההסכם נחתם, כולנו, אני, החוטם, אמיר סיידהוף וג’ו קימונו הבן של מנהל החברה ביפן שהגיע לארץ בשביל חתימת ההסכם החלטנו ללכת להצגה כלשהי, הגברת באדום, נראה לי, בתיאטרון המסכות, החוטם שנא את ההצגות האלה אבל הוא רצה שקימונו ייהנה, לאחר מכן פגשנו את חווה בלה ברואר, הבנתי שהיא התרוצצה כל היום בלהזהיר את כל ילדי החוטם שלא לספק משהו שעלול לחבל בתהליך ההחלמה שלו, אתה יודע שאנחנו לא מסוגלים להגיד לא למשהו שהוא מבקש, אלא אם כן חווה אומרת משהו בנידון”.
“מי זה ג’ו קימונו? הוא לא אחד מילדי החוטם, נכון?”
“הו לא, ג’ו נולד עם כפית זהב בפה, הוא בנו של מהגר טקסני שהשתקע ביפן והרוויח הון מייצור שרתים, הוא עבר לפה לארץ בשביל לנהל את העסקים של אביו והחוטם, בחור כישרוני ומוצלח, החוטם נורא חיבב אותו”.
“מה החוטם אומר על כל העניין? מה הוא זוכר מאותו ערב?”
“כמעט וכלום, הוא לא זוכר כלום, הוא טוען שהוא אפילו לא זוכר מתי הגיע לדירה, ביאליק אמר שאובדן זיכרון עלול להיות תופעת לוואי של נטילת יותר מכדור אחד”
“האם הייתה מתיחות כלשהי בין חווה לחוטם באותו הערב?”
הוא הניד בראשו נמרצות “אפילו לא מתחת פני השטח, הוא לא היה רב עם חווה אפילו לא תמורת כל ההון שלו, אתה יודע את זה”
“ומה עם ה… אה גופה?” הקול שלי מעט נשבר, הרגשתי בברור תחושת מחנק, חווה הייתה יותר מאמא בשבילנו.
קלאזר נאנח ”היא עדיין בחדר המתים, ביאליק דואג לה לעת עתה, עד שיגמר המשפט של החוטם”
“אם תוכל, תמסור לו שכולנו מאמינים בו ושאנחנו עושים כמיטב יכולתנו להוציא את האמת לאור”
“הוא יודע את זה, אבל הוא יעריך את זה בכל זאת”.

יונתן צוקר היה סוחר ואספן יינות בעל שם עולמי, שמעתי פעם שמחיר אוסף היינות שלו נמדד בלמעלה משמונה מאות מיליון דולר, ונוסף על כך הוא ייצר אלכוהול בעצמו, הוא החשיב את האלכוהול שלו כדבר הכי יקר ואף מכר אותם ככאלה, המחיר הביא את הפרסום הנכון וכעת הם היו כאלה גם בעיני שאר העולם.
כשבאתי אליו הוא היה במפלס הכי נמוך במרתף שלו, המקום היה ענקי וקריר, מלא בחביות, לאורך הקיר היו שורות על גבי שורות של מדפים מלאי בקבוקים, מסודרים על פי שנה ומקום יצור.
הוא עמד על סולם והוציא מאחד המדפים בקבוק יין “שאטו לה טור אלף 1967, זו הייתה בהחלט שנה טובה לענבי השאטו, כל אחד יגיד לך את זה” הוא ירד מהסולם והניח את הבקבוק בתוך קופסת עץ מרופדת בקטיפה.
“בשביל מי זה?” שאלתי
הוא חתם את הקופסה בעיגול שעווה “איזה נסיך מפונק בדובאי עורך מסיבה שבה הוא ינסה להרשים כמה אנשי מערב נאורים לכאורה, חמש מאות ושלושים אלף דולר רק בשביל החמודה הקטנה הזאת פה, אבל זה לא הכול, נוסף על כך הוא רוצה גם שמברטן ארבעים ושבע וקרוג שמונים ושתיים, שום דבר לא צועק עשירות יותר מיין ישן וטוב”.
פנינו לעבר אולם אחר “לעינינו של החוטם, נורא מצער, אבל שנינו יודעים טוב מאוד שהוא לא עשה את זה, החוטם לא היה מסוג האנשים שהופכים למפלצות תחת השפעת אלכוהול”
הגענו למחסן מלא ארגזים, צוקר פתח ארגז שהיה כתוב עליו במספרים שהכחילו עם השנים “1982” והוציא ממנו בקבוק חסר תווית “אתמול בבוקר חווה ביקרה אצלי, זה היה הדרך שלה, היא לא השתמשה בטלפון או במחשב, במקרה שהיא רצתה למסור משהו, כשהיה לה משהו לומר היא הייתה ניגשת בעצמה, היא באה אליי ואמרה לי לא לספק למסיבה שהחוטם ערך באותו הערב, בשום פנים ואפן לא משנה כמה יתחנן, היא אסרה עליי לספק שום משקה שלא הייתי מגיש לילד מתחת גיל שש עשרה, היא דאגה נורא, הוא היה חולה בדלקת ראות עם לא שמעת, יוצא מהכלל הזה היה בקבוק הבלאק ג’ק שסיפקתי לג’ו קימונו, לקח לי תשעה חודשים רק בשביל לאתר אותו, אבל ג’ו קימונו שילם ביד נדיבה מיליון תשע מאות אלף וזה כמובן לא כולל הטרחה לאתר אותו שלא חישבתי מפני שידעתי שזה מיועד לחוטם”.
עזרתי לצוקר לסחוב את הבקבוקים שעה שעלינו חזרה לטרקלין שלו “ולא היה חשש שהוא ישתה מהוויסקי השחור?”
צוקר נחר “הצחקת אותי החוטם לא היה פותח בקבוק של בלק ג’ק באירוע קטן, יש לו ערך לדברים האלה, מלבד העובדה שחווה לא הייתה נותנת לו אפילו לטעום מזה, אתה מכיר אותה, הנה, תמסור את זה לסנדק שלך, מואה שנדון 1969, אגודת גרייספול מתארחת במסעדה שלו והם ביקשו את זה באופן ספציפי, אני צריך לספק אחד כזה כמעט בכל ארוחה שהם עושים, שבעים ותשע אלף דולר, בקצב הזה הם יסיימו את הכול” הוא הניד בראשו בעצב.
הנחתי את הבקבוקים על השולחן, ונטלתי מידיו את הבקבוק, צוקר הניח את ידו על זרועי “תעשה לי טובה אישית וכשתמצא את הרוצח של חווה תבעט לו בשמי באשכים”
הנהנתי “את זה אני אשמח לעשות”.

נסעתי לביתו של אבשלום ביאליק, שהיה מנתח פרטי ורופאו האישי של החוטם, הוא הכיר את החוטם עוד מלפני שבכלל נולדתי, מצאתי אותו במגרש המיני גולף שלו, הוא היה לבוש בגדי גולף לבנים שערו השחור כבר היה יותר אפור, ופניו הלבנות היו קמוטות מעט.
הוא נתן חבטה קלה לכדור, הכדור התגלגל אבל התעלם מהחור.
“לעזאזל” אמר אבשלום “אני שוקל להתקין מגנט בתוך הכדור הארור הזה, נראה עם הוא ימצא את החור אז” הוא נאנח.
“איך החוטם מסתדר?” שאלתי
הוא הניד בראשו “לא טוב, אני לא הייתי ממליץ על שום פעילות כבדה אחרי דלקת הראות ממנה הוא החלים, תוסיף על זה שאשתו, אותה אהב יותר מאת עצמו בחמישים שנה האחרונות נרצחה והוא יושב במעצר על זה, אז לא, לא הייתי אומר טוב במיוחד”.
“כן, בקשר לדלקת ריאות, כמה חזק היה התרופה שהבאת לו”
הוא נשען על מקל הגולף שלו ולכסן אליי מבט “אפילוג’ין, גם קלאזר היה כאן לא מזמן ושאל את השאלה הזאת, אני יגיד לך את מה שאמרתי לו, התרופה הייתה די חזקה ועלולה לגרום מעט לשיבוש שיקול הדעת, במיוחד עם לוקחים יותר מאחד, אני שבאופן אישי מכיר את החוטם שנים, יודע שהוא לא היה עושה את זה, אחרת לא הייתי מספק לו את התרופה הזאת”.
“כולנו מסכימים שהחוטם לא עשה את זה , הוא לא היה מזיק לאף אחד במיוחד לא לחווה”.

דיברתי עם החלבן דרך הטלפון במכונית שלי.
“אני צריך לראות את זירת הפשע” אמרתי לו.
“אין בעיה, השוטר האחראי על החקירה, אלון רגב, הוא אחד מילדי החוטם, אני אדבר איתו, הוא יפגוש אותך שם, למרות מעמדך לא נראה לי שיתנו לך להיות שם בהיתר, נראה לי שהם מנסים לעשות את החוטם שעיר לעזאזל תקשורתי”.

אלון רגב, השוטר האחראי על החקירה, היה צעיר ממני בלפחות עשר שנים, אחד ממקרי החסד הרבים של החוטם.
הלכנו בדממה במסדרון של בניין הדירות שבו התגוררו עד לפני יום החוטם ואשתו.
“כמעט ולא נגענו בזירה” אמר אלון “מרגע שהוצאנו מהדירה את החוטם ואת גופתה של חווה המקום נסגר, נטלנו כמובן את כלי הרצח ואת הכדורים שבהם השתמש החוטם אבל חוץ מזה הכול כמו שהיה”
עברנו מעל הסרטים הצהובים שהמשטרה תלתה ונכנסו לדירתו של החוטם.
הייתי בדירתו של החוטם בערך מיליון פעמים בעבר, אבל זה הפעם הראשונה שלא הרגשתי במקום חמימות ביתית.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ביקרתי בדירתו של החוטם לפני כמעט עשרים שנה כשעוד הייתי תלמיד צעיר לקרימינולוגיה.
כנס ידידי, תרצה לשתות משהו? חווה תביאי משהו לבחור הצעיר, בוא תשב תספר לי מה שלומך, איך מתקדמים הלימודים? אה מצוין אני גאה בך.
אני גאה בך, המילים האלה ליוו אותי תמיד, המחישו לי שהחוטם אהב אותנו לא פחות ממה שאנחנו אהבנו אותו.
“יש לך תיאוריה? משהו קטן להיאחז בו?”
אלון משך בכתפיו.
“כל מה שאנחנו צריכים” אמרתי “זה ההוכחה הכי קטנה שיתכן שהחוטם לא היה הרוצח, שמישהו נוסף היה בדירה בליל הרצח זה ייתן לקלאזר משהו לבנות עליו”.
נכנסתי לדירה וצמצמתי את עיניי, בחנתי את השטיח, המקום שבו הייתה מונחת גופתה של חווה היה מוקף בקווי מתאר לבנים והיה כתם אדום גדול ומכוער שנספג בשטיח.
“מי הזמין את המשטרה?”
“השכנים מלמטה שמעו חבטות ומיהרו להזעיק אותנו”
”מצלמות בטיחות?”
“לא הייתה שום קלטת, השומר טען שזה קורה לפעמים”
“ואף אחד לא חשב שזה צירוף מקרים מוזר?”
“לא מספיק ראיות בשביל שזה ייחשב מוזר”
בחנתי מעט אפר מרוח שהיה ליד קווי המתאר “סיגריות” אמרתי וסימנתי לאלון לבוא לבדוק את זה “זה אפר של סיגריות”.
“אז מה? החוטם היה מעשן ידוע”
“לא לאחרונה, הוא סבל מדלקות ראות חמורה, חווה לא הייתה מרשה לו לעשן, אפילו שהוא החלים, אז אלא אם היה לחוטם מנקה שמגיעה רק פעם בחודש מישהו עישן פה אתמול, תסמן את זה בתור ראיה”
אלון בחן את האפר “אולי החוטם עישן תחת השפעת הסמים?”
נענעתי בראשי “לא, החוטם אפילו לפני דלקת הריאות לא החזיק בבעלותו סיגריות רגילות וחווה לא עישנה מעולם, היא טענה שמספיק לה עישון יד שנייה”.
בחנתי את שולחן הקפה היה עיגול שחור במקום בו היה מונח כוס, אבל לא היה שום כוס בסביבה. הצבעתי על זה לאלון, התרוממתי וחיפשתי מסביב עד שמצאתי את מה שחיפשתי, בקבוק של וויסקי שחור נדיר, בלאק ג’ק, הוא היה פתוח ומישהו שתה ממנו כוס “עוד ראיה, החוטם בחיים לא היה פותח את הבקבוק בסתם לילה, אני יכול להביא עשרות אנשים שיעידו על כך, מישהו מזג לעצמו כוס מהוויסקי הנדיר ולאחר מכן החזיר הכול למקום”.
“למה הוא לא פשוט לקח את הבקבוק איתו?”
“כי הוא לא רצה שמישהו יחשוב שלא החוטם הוא זה שרצח את חווה, בקבוק יקר שנעלם פתאום היה בהחלט יכול להיחשב כעילה לרצח, חקירה הייתה נפתחת וזה בדיוק מה שהוא לא רוצה”.
מתחת לספה בצבץ משהו זהוב ומרובע, הזזתי אותו בקצה העט שלי, זה היה מצית מזהב שהיה חרוט עליו
JOKE – בדיחה.
“זה בוודאי לא של החוטם, תיקח את זה לבדיקה”
אלון שם את המצית בתוך שקית ראיות “איך אתה יכול לדעת שזה לא של החוטם?”
“מכיוון שהחוטם השתמש תמיד באותה מצית טיפשית שחווה קנתה לו ליום ההולדת הארבעים שלו לפני עשרים שנה בערך, הוא סירב להשתמש במצית אחרת, כל מי שמכיר את החוטם מספיק זמן יעיד על כך”.
נעמדתי “אוקיי התיאוריה שלי היא כזו, מישהו הגיע לבקר את החוטם באותו הלילה, כנראה מישהו שהוא מכיר, החוטם הוא אדם מאוד מסביר פנים, הוא התיישב הם שתו משהו באותו הזמן, הזר החליק שתי כדורי אפילוג’ין והמשיך בשיחה עד שהחוטם היה מסומם לחלוטין, לאחר מכן הוא התרומם, דקר את חווה” הדגמתי לו את הדקירה “הוא כנראה לבש כפפות, ובמצב שהחוטם היה נתון בו זה לא היה אמור להיות קשה במיוחד להשיג את טביעות אצבעותיו, אחרי זה הוא נעמד כאן והדליק סיגריה” הצבעתי על הנקודה ליד הספה “אבל ברגע שהוא ניסה להחזיר את המצית לכיס זה נפל על הרצפה, הוא כנראה דחף את זה מעט עם הרגל”.
התקדמתי לכיוון קווי המתאר שמצוירים על הרצפה “הוא פתח את בקבוק הבלאק ג’ק ומזג לעצמו כוס, זה וויסקי יקר מאוד ונדיר מאוד, ויתכן שלא תהיה לו הזדמנות נוספת, הוא עמד עם הכוס ביד אחת ועם הסיגריה ביד השנייה ורכן” רכנתי גם אני על מנת להמחיש לו “הוא בחן את גופתה של חווה והניח את הכוס על השולחן, מכאן הטבעת, יתכן שתוך כדי נפל מעט אפר מבלי שהוא ישים לב, אחרי זה הוא נעמד והעלים כל עדות לאדם נוסף שביקר, יצר מעט חבטות כדי שהשכנים יזמינו משטרה ועזב את הבניין”.
ירדנו יחד במעלית “תראה” אמרתי לאלון “אני צריך שתציג את התיאוריות האלה כאילו היו שלך, את כל המידע אתה יכול להשיג מכל אדם שהכיר את החוטם, כולל אתה, המצית, העישון, השתייה, תדאג לדבר עם יונתן צוקר, דוקטור אבשלום ביאליק ושלום אבוטבול, החלבן, הם יספקו לך את כל המידע הדרוש” הגענו לעמדת השומר, כל אדם שנכנס לבניין היה חייב לחתום את שמו, שלפתי משם את המחברת והצגתי אותו בפני אלון.
“תראה, שלוש לפנות בוקר החוטם וחווה חזרו הביתה, חצי שעה מאוחר יותר” הצבעתי על חתימה.
Joke.
“צרוף מקרים? לא נראה לי, תיקח את זה בתור ראיה, תשלחו את זה לגרפולוג או משהו כזה”.

התקשרתי אל קלאזר מהמכונית “השגתי בשבילך ראיות שהחוטם וחווה לא היו לבד באותו הלילה, תדבר עם אלון רגב ממשטרת ישראל הוא ייתן לך את כל מה שאתה צריך”
“ומה איתך?”
“אני נוסע לבקר את אמיר סיידהוף, אתה יודע, לשמוע את הצד שלו בסיפור”.
“אין בעיה, אני ניגש מייד לעבוד על זה, אלון רגב אמרת?”
“כן אבל תחכה שהוא יצור איתך קשר”.

אמיר סיידהוף היה רווק, ראיתי אותו כמה פעמים, אבל לא הכרתי אותו אישית, הוא היה אדם רזה וחיוור, חומר משרדי נהגו לקרוא לסוג הזה.
הוא לא היה בביתו, העוזרת שלו אמרה לי שהוא כנראה שוב נשאר עד מאוחר במשרד, אז נסעתי למשרדי נתנזון, מסביב כבר הכול החשיך.
כשהגעתי לבניין הוא היה כבר רובו שקט וחשוך, כשפה ושם עוד מנוקד בכמה חלונות מוארות..
נדתי לשוער בכניסה ועליתי לקומה הארבע עשרה, יצאתי מהמעלית אל מסדרון מואר, רוב המשרדים מסביב היו כבר נעולים וחשוכים, התקדמתי לאורך המסדרון אבל נעצרתי כששמעתי חבטה, זה הגיע מכיוון משרדו של אמיר, חיכיתי עד ששמעתי חבטה נוספת ואז שחררתי את האקדח שלי והתקדמתי באטיות לכיוון החדר.
הצצתי פנימה, דמות הייתה רכונה מעל אמיר.
בעטתי בדלת ופרצתי פנימה “עצור!” צעקתי.
הדמות אפילו לא העיפה אליי מבט וקפצה מהחלון, מיהרתי אל החלון, מעלית לשטיפת חלונות הלכה והתרחקה, שמעתי חרחור, אמיר היה מוטל על הרצפה, כחול, לא נושם.
התחלתי להנשים אותו.
כלום.
“קדימה, אתה לא יכול למות לי עכשיו” הנשמתי אותו שוב.
כלום.
“כלומר אתה יכול, אבל זה יהיה מאוד לא נוח”
כלום.
“לעזאזל” התחלתי לחבוט לו על החזה, הנשמתי אותו שוב, אמיר השתעל ושאף שאיפה מיוסרת. התרווחתי ונשמתי לרווחה.

במוחי עלה זיכרון.
זיכרון של ערב אחד שבו ישבנו אני ודודי בטרקלינו של יונתן צוקר.
זה היה אחרי ארוחת ערב, סנדקי הכין רוסט דה לה פוט בציפוי דבש וקינמון, הדבש היה מיוחד מכיוון שנאסף מפריחת עצי תפוח בלבד.
צוקר ישב בתוך כורסא חמימה גלגל קיסם אדום בפיו וסיפר כל מיני אנקדוטות מעניינות לגבי בקבוקי יין שונים.
אני זוכר שבהמשך הערב, אז עוד הייתי צעיר בסביבות גיל עשרים או משהו כזה, אני זוכר ששאלתי את צוקר מה מאפיין אותנו כ”עשירים”.
הוא הוציא את הקיסם מפיו והניחו על השולחן “אתה יודע מה זה?” שאל אותי אז.
הנדתי בראשי.
“זה קיסם שנוצר מחבית וויסקי שהכין ג’ורג’ סמית בכבודו ובעצמו ב1852 מחיר קיסם בודד כזה הוא כמעט חמש מאות דולר, יש אנשים שלא מרוויחים כזה סכום בחודש, תגיד לי אתה, למה אני מרשה לעצמי לבזבז כזה סכום על קיסמים שבאותה מידה אני יכול לקנות חבילה שלמה של קיסמים לא פחות טובים במאית המחיר?”
משכתי בכתפיי.
צוקר חייך “הסיבה פשוטה, כי אני יכול, תזכור את זה, אנחנו העשירים סובלים מצרות שאנשים אחרים בשבילם זה דרך חיים, אבל אנחנו מתוגמלים באפשרות למכונית יותר טובה, בית יותר גדול” הוא הניד לכיוון הסנדק שלי “ארוחה יותר טובה, אבל כסף נותן לך אפשרות לעשות דברים, לא מפני שאתה צריך או מפני שאתה רוצה לעשות אותם, אלא מפני שאתה יכול לעשות אותם”
הסתכלתי על הקיסם “אני יכול לשמור את זה?”.

גלגלתי את הקיסם האדום בין אצבעותיי, אלון רגב וקבוצת מז”פ הגיעו לא מזמן, אמיר פונה לבית החולים, לטיפולו האישי של ביאליק.
קלאזר הגיע גם הוא לא זמן רב אחרי, הוא דיבר עם אלון ושניהם התקרבו אליי.
“השוטרים מצאו את זה” אמר אלון והגיש לי נייר.
זה היה מכתב התאבדות, שנכתב כביכול בידי אמיר, שטוען שהוא רצח את חווה ולא היה מסוגל לחיות עם עצמו לאחר מכן, לכן הוא נוטל את חייו בידיו.
“נורא יסודי הרוצח שלנו” אמר קלאזר “אבל החדשות הטובות הם שהחוטם ישתחרר לאלתר, התיאוריה של אלון לגבי הרצח של חווה קיבל עתה גב, החוטם יוצא נקי לחלוטין”.
“חדשות משמחות” אמרתי בהיסח “מי היה אמור לקבל את ניהול החברה, אם היה מתברר שהחוטם רצח את חווה ושהוא הולך לשבת בכלא?”
“אמיר סיידהוף” ענה קלאזר “זה ברור, הוא יהיה הבחירה הוודאית של כל חבר המנהלים”.
“ובמקרה שאמיר מת מי יהיה הבא בתור?”
קלאזר הניד בראשו “זה לא יהיה הגיוני, החוטם ישתחרר לאחר שיגלו שהוא לא באמת רצח אותה, הוא ממילא לא ירוויח את ניהול החברה”
“אני ואתה מכירים את החוטם לא מהיום, הוא לא ימשיך לתקתק הרבה עכשיו אחרי שחווה נרצחה, מי הבחירה המועדפת הבאה?”
“טוב זה לא פשוט אנחנו נצטרך לשבת לראות מי הכי מוכשר לתפקיד, יש הרבה משתנים לחשב…”
“בחייך קלאזר, בתור חבר בחבר המנהלים חייב להיות לפחות שם אחד בולט”.
הוא הנהן “טוב לאור מיזוג החברות של נתנזון וקימונו, ומאחר שבאופן טכני הוא היורש של שני החברות ג’ו קימונו יהיה הבחירה המועדפת, אבל אין לו עניין בניהול החברה, הוא ילד שמנת, יש לו את כל הכסף שהוא אי פעם יצטרך, הוא באופן מטפורי מנגב את הישבן עם שטרות של מאה מבלי להרגיש בזבוז, איזה עניין יהיה לו לרצות להתחיל לנהל חברה ענקית?, הכסף לא משנה לו, הדבר היחידי שזה יוסיף לו זה ערמה ענקית של עבודה, אז למה שהוא יעשה דבר כזה?”
בחנתי את הקיסם האדום “כי הוא יכול”.

ג’ו קימונו החזיק בבעלותו דירה ענקית בסביון, המקום היה כל כך גדול שלא נראה לי שהיה אפשר להגיע מקצה אחד לשני בלי תחבורה.
“מה שבטוח קלאזר לא שיקר, יש לבחור כסף” אמרתי לאלון, ישבנו בניידת שלו שחנה במרחק מה מהבית שלו.
“אז מה אנחנו עושים?” שאל אלון “אנחנו לא יכולים להתפרץ בלי ראיות מוצקות”
שרבטתי לו באנגלית על צידה של חפיסת סיגריות JOE KEMONO
לאחר מכן שמתי לו דגש תחת האותיות JO – KE
“אני חושב שמצאנו את הבדיחה שלנו, אתה רק תדאג שיהיה פה מספיק שוטרים למקרה שהוא ינסה לברוח, אני אדאג לכול השאר”.
יצאתי מהניידת ונכנסתי למכונית שלי, נסעתי עד לשער וצלצלתי בפעמון, ראיתי מצלמה מסתובבת לכיווני ואז השער נפתח בצורה אלקטרונית.
בדלת חיכה לי לא פחות מג’ו קימונו בכבודו ובעצמו, הוא היה בסביבות העשרים וחמש, שער שחור מסודר עד השערה האחרונה, זוג עיניים חומות שיכולות להיחשב ככובשות וחיוך רגוע תמידי.
הוא הוליך אותי לסלון המרווח שלו “אפשר להציע לך משהו? שתייה כלשהי? יש לי כאן יין מצוין שסיפק לי אומן היין יונתן צוקר”
חייכתי באדיבות “האמת הפשוטה תספיק לי לעכשיו, לצערי אני כאן באופן רשמי לחלוטין, אתמול בלילה קרה מקרה מצער ביותר, אמיר סיידהוף נפטר” זה לא היה נכון אבל שירת את מטרותיי בצורה הנכונה.
“הו?” אמר קימונו הוא לא היה נראה לא מופתע פשוט היה נראה שלא אכפת לו “מה קרה?”
“טוב המשטרה חושבת שסיידהוף ניסה להתאבד, אבל כנראה לא היה לו את הביצים לכך אז הוא שכר מישהו שיעשה את זה למענו, הגעתי לשם אתמול שנייה אחת יותר מידי מאוחר”.
“אני מצטער לשמוע” אמר.
“אל תהיה” אמרתי “מסתבר שאמיר רצח את חווה וניסה להפליל את החוטם, מצאנו מכתב התאבדות שנכתב בידיו”
קימונו התרווח לאחור, בצורה כלשהי, יותר רגוע “אבל נתנזון ישוחרר לא?”
נאנחתי “כן, אבל אם אני מכיר אותו טוב, הוא לא ימשיך עוד הרבה לפני שהוא יצטרף אל אשתו, היא הייתה הדבר החשוב ביותר בחייו ומרגע שלקחת לו את זה נשארו לו מעט מאוד סיבות לחיות”.
“מצער מאוד לשמוע” אמר קימונו בקול משועמם “אז אם כבר כל התיק פתור למה באת אליי?”
“מי שממונה על החקירה, איזה פישר ממחלקת הרצח שרק אתמול נגמל מחיתוליו התעקש שאני אשמע את כל הצדדים בסיפור, דיברתי עם רפאל בראון בעל המסעדה ועם קלאזר, ומאחר ששני הסועדים האחרים כבר אינם איתנו, נשארת רק אתה, אכפת לך לספר לי את הגרסא שלך לסיפור?”
“כלל וכלל לא, הפגישה בן אבי לנתנזון נערכה טלפונית, אני הגעתי רק בתור מיופה כוח לחתום על המסמכים הדרושים, לאחר מכן הלכנו לראות איזה הצגה זוועתית, משם נסענו ללה ברואר שוחחנו קצת הענקתי לו בקבוק וויסקי לחגוג את סיום העסקה ומשם נפרדו דרכינו”.
“ראית איזה התנהגות מוזרה מצד סיידהוף?”
הוא הניד בראשו “אף פעם אי אפשר לראות את הדברים האלה עד שכבר יותר מידי מאוחר” הוא נאנח בצער כמעט אמיתי.
הנהנתי “ואת נתנזון, לא ראית מאז?”
הוא הניד בראשו לשלילה.
קימטתי את מצחי “זה מוזר, יש דווקא עדויות לכך שכן ביקרת בבניין של נתנזון מאוחר יותר באותו הערב”
חיוכו קפא “סליחה?”
“כן, מצלמות האבטחה מטעם חברת הביטוח, אתה יודע איך זה, מישהו זיהה אותך בבירור נכנס לבניין”
“מצלמות?”
“כן, אז אולי תהיה מעוניין לשנות את גרסתך בנוגע לאירועים שקרו באותו הערב?”
“אני לא מבין, כבר יש לכם חשוד מה אתה רוצה ממני?”
“את האמת, אם זה לא יותר מידי טרחה בשבילך”.
פניו התעננו “תראה אני לא אוהב את המקום אליו השיחה נוטה, אני אשמח מאוד עם תעזוב”
“בעוד רגע, אני מבטיח, אני רק רוצה לשאול אותך, האם הייתה בביתם של דוד וחווה נתנזון באותו הערב בו חווה נרצחה?”
הוא התרומם “צא מהבית שלי” סינן “עכשיו”.
קמתי “אני מתנצל, החוטם וחווה היו כמו הורים בשבילי, יותר מהורים, בלעדיהם היית מלקק בולים למחייתי, זה לא שום דבר אישי” הושטתי יד ללחיצה “בלי רגשות אשם בסדר?”.
הוא חייך ולחץ את ידי ובכך נפל בטריק הישן ביותר בספר, אחזתי בידו בחוזקה עיקמתי את זרועו מאחורי גבו והורדתי אותו לברכיו “אתה עצרת, נכון? אחרי הרצח, אתה התכופפת, סיגריה ביד אחת כוס וויסקי בשנייה, לא יכולת להתאפק הא? רצית להרגיש משהו, אבל עשית טעות, החוטם ואשתו היו יותר מהורים בשבילי, התעסקת איתם, התעסקת איתי אישית”.
הוא התנשם בכאב “יש לך מושג מי אני?”
הפעלתי יותר לחץ ראשו כמעט נגע בשולחן הקפה “יותר מידי, יתכן שאתה גם בנו המושתן של איזה עשיר יפני מקורצף, אבל בעיני אתה הרוצח של חווה נתנזון, האישה שבלעדיה הייתי היום כלום” משכתי את ראשו לאחור והטחתי אותו בשולחן “זה בשביל אמיר” הרמתי את ראשו וחבטתי שוב “זה בשביל החוטם” פעם שלישית “זה בשביל חווה” ואז בעדינות מיקמתי את רגלי מעל האזור הרגיש שלו “וזה בשבילי”.

אלון רגב סגר את דלתות האמבולנס וסימן לו לנסוע “הוא כבר בעיה של מישהו אחר עכשיו” אמר לי “איך הוא נחבל כך?”
“היי, הוא התנגד למאסר מה עוד יכולתי לעשות?”
הוא הניד בראשו “סבבה, זה כל מה שאני הייתי צריך לדעת”.
טפחתי לו על הכתף “כנראה תקבל קידום בזכות המקרה הזה, לא?”
הוא הנהן “אבל מה איתך? אתה זה שבאמת פתרת את המקרה”
הנדתי בידי לביטול “שטויות, זה יעזור לקריירה שלך יותר מאשר לשלי, חוץ מזה עשיתי את זה בשביל החוטם וזה כל מה שהייתי צריך”.

ההלוויה של חווה נתנזון נערכה ביום שלישי, היה גשום.
כל ילדי החוטם, מרחבי הארץ ומרחבי העולם, בעלי קשר משפחתי ובלי, הגיעו, כולם הביאו איתם זרים, היה כל כך הרבה עד שזה התרומם לכדי גבעה קטנה עשויה מפרחים.
החוטם ישב על כיסא, לבוש בחליפה שחורה, זה היה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז נרצחה חווה, הוא היה אדם מבוגר, עדיין חסון וחזק כאדם צעיר, ראשו היה מגולח לחלוטין.
אנשים עמדו בשורה כדי לנחם אותו, מאות אנשים, כשהגעתי אני הוא חיבק אותי “תודה לך” אמר לי הנדתי בראשי “אין על מה, אתה הייתה עושה אותו הדבר לו היית במקומי”.
ראיתי אותו כמה פעמים לאחר מכן אבל תוך פחות משנה לאחר מכן הוא מת, אין הרבה אנשים שמסוגלים לחיות אחרי שהלב שלהם מת.
עצרתי ליד הקבר של חווה והנחתי על המצבה את הקיסם האדום “להתראות” אמרתי לה “ותודה על הכול”.

סוף

שיר עשירים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אהבתי
גרמת לי להצטער שאני לא הכרתי אותם

16/03/2011 16:50
efi

סיפור יפייפה נתי :))

08/05/2011 19:44
53 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך