הערות, הארות וביקורות יתקבלו בברכה :)

דנה + סמי

29/05/2011 594 צפיות אין תגובות
הערות, הארות וביקורות יתקבלו בברכה :)

“היי חמודה”. דנה הסתובבה למשמע קול לא מוכר. לפניה עמד גבר בתוך ענן של עשן סיגריה.
היא לא הגיבה.
“את יודעת מה השעה?”
הוא הוציא את הסיגריה מתוך הפה תוך כדי נשיפה מתמשכת.
“מצטערת. לא יודעת”.
היא לא התרשמה כלל מחזותו. הוא היה כפוף ולבוש במין מעיל רוח אפור, מנוקד בכתמי קפה. הוא בהה בה במבט עייף, ובנוסף לכל היא הייתה בטוחה שחסרה לו שן קדמית אחת.
“בגלל זה” , היא חשבה לעצמה, “הוא שרק כשהוא נשף את העשן מהריאות”, למרות שחלק אחר בה היה די בטוח שהוא שרק לה בכוונה.
חסר השן לא לקח את הקרות של דנה קשה מדי – למרות שענדה שעון.
“אז מה את עושה בחור כזה כמו קריית טבעון?”
הזר פשט את מעיל הרוח והתיישב על ספסל תחנת האוטובוס, שילב את ידיו ומשך את כתפיו מעלה כאילו מתנצל על היום החם. “אני מחכה לחבר שלי. הוא אמור לאסוף אותי בכל רגע”. שיקרה. “נחמד… נחמד… גם הוא מהחור?”
“סליחה?!”
“כאילו גם הוא מקריית טבעון?”
“בוא נבהיר כמה דברים : קריית טבעון זה לא חור, לא קוראים לי חמודה, ואני ממש לא במצב רוח להכיר אנשים חדשים. אז תעשה טובה – אל תתחיל להציק!”
כאות הסכמה עברה משאית תוך כדי צפירה מחרישת אוזניים. אך כשהרעש שכח
הוא אמר : “חמודה! אבל שנינו יודעים שזה שקר. באת לחור כדי להכיר אנשים חדשים. שנינו היינו בסמינר לשנת שירות. פשוט מסיבות שונות : אני בשביל ביזנס, את בשביל פלז’ר.
הוא התרווח על הספסל כמו שחקן פוקר שקיבל זוג קלפים מנצח.
אבל היא לא אבדה את קרות הרוח.
“מה זאת אומרת? עבדת שם בתור מי?”
“לא משהו מיוחד, הייתי אמור להיות אחד המרצים באחד המפגשים”. שיקר.
“מוזר… לא ראיתי אותך אפילו בקמפוס. באיזה נושא היית אמור להרצות?”
“פילוסופיה של העידן החדש”.
“ואו… ולמה ביטלו לנו את זה?”
חסר השן צחק… צחוק כבד כזה, מעושן. והפעם דנה השתכנעה שהוא באמת חסר שן.
“כי זו דרך להסתכל על העולם דרך משקפיים שעלולים להזיק מאוד לעיניים, ואף אחד לא רוצה להתעוור”.
דנה הייתה מבולבלת.
“אבל אם לא היית בכנס, ולא הרצת, אז איך ראית אותי?”
“את מושכת הרבה תשומת לב…”
הוא חייך הפעם בלי לחשוף שיניים. אך בפינת הפה שלו נוצרו קמטים רבים, שגרמו לו להראות יותר זקן בלפחות עשר שנים. חסר השן באמת התחיל להגעיל אותה.
דנה צעדה בעצבנות לעבר הכביש, כדי להציץ אם האוטובוס שלה כבר נראה באופק.
“אז אם לא קוראים לך חמודה, מה השם שלך?”
הוא הטה את הראש ובחן אותה, כאילו רומז שגם השם “חמודה” היה יכול להתאים.
“…דנה…”
היא מלמלה תפילה קטנה בלב שהאוטובוס יופיע כבר.

משום מה היא הרגישה מלוכלכת פתאום. היה לה חשק נורא להיכנס למקלחת – למים החמים ופשוט לעמוד שעות מתחת לזרם. שאימא תתעצבן שהיא גמרה את כל המים בדוד, לא היה לה אכפת – דנה פשוט רצתה לחזור הביתה ולא לראות את …
“ואיך קוראים לך”?
“…סמי…”
“אני מאוד אוהב את השם שלך.. דנה”. הוא אמר את שמה מספר פעמים כאילו מעסה עם הלשון את העיצורים.
דנה הסתכלה עליו במבט תימהוני והציצה שוב באופק. אך האוטובוס פשוט סירב לבוא.
“תגידי, בת כמה את בכלל? ד- נה?” אמר המסאז’יסט.
“האמת אני בת 17”
“ואללה… אז אני אקנה לנו את הבירות”
הוא קם בזריזות לקח את המעיל והושיט את ידו לבחורה.
דנה הסתכלה עליו בעיניים המומות – אך במהרה מבטה הפך כועס: “סמי, אתה גם פילוסוף עיוור וגם בן אדם חירש?! יש לי חבר שבא לאסוף אותי עוד מעט”
“חבר לא משהו, אם הוא משאיר ככה את חברה שלו באמצע שום מקום, עם טיפוסים מוזרים…”
דנה השתעלה כאילו ניסתה להגיד : “זה בטוח!”
“הוא בטח תקוע באיזה פקק או משהו”, ניסתה הבחורה לתרץ.
“אני מקווה מאוד.. רק שלא תשבר לו המכונית או משהו.. שלא יוכל לבוא להציל אותך”

באותו הרגע הפלאפון של דנה צלצל. ממש פילח את המתח במנגינה עליזה.
“הלו?… כן. כן… אני כבר בתחנה. היה נחמד. לא האוכל היה בסדר דווקא…. אני לא יודעת עוד 20 דקות? כן משהו כזה. אל תדאג. זה בסדר אני אספיק להכין את זה בזמן.”

לפתע היא הרגישה משב רוח נעים בעורפה – כאילו מישהו הרים את תלתליה. היא הסתובבה אל סמי, אך הוא לא ישב על הספסל יותר אלא עמד קרוב מאוד אליה. מספיק קרוב כדי להבחין שלעניו יש צבע דבש.. לשנייה היא אבדה את הריכוז ופשוט בהתה בו.

“אני צריכה ללכת פלטה מהר לתוך המכשיר”, ולחצה בכוח על המקש האדום… הייתה שנייה של דממה מוחלטת בין השניים, סמי הניח לשערותיה ליפול על כתפיה – דבר שהרגיש כנצח.
“מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה!? רחרחת אותי כרגע?! אני רוצה להבין… מי אתה חושב שאתה?! מה אתה מרשה לעצמך?!”

הוא עצם את עיניו וחייך : “יש לך ריח טוב…” שוב הופיעו על פניו אותם קמטים שגרמו לו להראות נורא זקן.

“אל תתקרב אליי! אל תיגע בי! שומע!? חתיכת סוטה!”
אבל נראה כאילו שסמי לא שמע מילה ממה שאמרה. הייתה על פניו הבעה של שלווה מוחלטת. הוא לקח נשימה נוספת, כאילו מנסה ללכוד את חלקיקי הריח האחרונים של הנערה.
וכך הם עמדו כמה דקות ארוכות. דנה העבירה מבט בין סמי לבין האופק כמו במשחק טניס מותח. וסמי עם כפות ידיים פרושות ופנים מופנות לכיוון השמש נראה כמו זיקית שמתחממת ביום בהיר וחם.
לבסוף סמי קטע את הדממה : “אני יכול לכבד אותך באיזה משהו קטן, אם את רעבה במקרה…”
“אני לא רוצה שום קשר איתך! אתה מבין את זה?! פשוט אל תדבר איתי… בבקשה.”
“כן טוב… במילא לא היית אוכלת את זה. זה די משהו בלעדי בשבילי. חלק מתוכנית דיאטה ייחודית.”
תוך כדי שהוא אומר את זה סמי הוציא נייר אלומיניום מגולגל בקפידה מתוך כיס מעיל הרוח שלו. באטיות רבה הוא התחיל לפתוח את אריזת האלומיניום ברשרוש נורא. אחרי מספר דקות שהאריזה לא הסכימה להיכנע לדרישת בעליה התחיל סמי לנגוס באריזה.
מזיקית הפך סמי לכלב רעב ביותר.
הוא השליך את החבילה הנה והנה– דנה הייתה המומה למראה עיניה – היא רק קיוותה לנס קטן מצד קווי האוטובוס של אגד. וכן! זה לא היה תעתוע – באמת התקדם אוטובוס ירוק וגדול לכיוון התחנה.

דנה כל כך שמחה ששכחה מהמשוגע שהתאבק באריזת האלומיניום לידה. היא התחילה לנופף בידיה כדי שהנהג יבחין בה : “בבקשה תעצור. בבקשה!”, היא מלמלה לעצמה. “כל קו שהוא. רק קח אותי מכאן בבקשה!”.
תפילותיה סופסוף נענו – האוטובוס אותת ימינה והחל לעצור באטיות. הוא עצר בתחנה בחריקת בלמים נוראית. דנה נעמדה מול פתח האוטובוס והציצה מעל כפתה על סמי, שסוף סוף גבר על אריזתו אחרי קרב קשה.
“קודם יורדים אחר כך עולים” פלט זקן שעמד על מדרגות האוטובוס.
“כן כן, ברור” ענתה במהירות.
נוסעי האוטובוס התחילו לרדת בתחנה, דנה נשענה בנתיים על כלי הרכב הירוק כאילו כדי לבדוק שהוא באמת שם.
היא עלתה במדרגות אחרי שכל הנוסעים ירדו והחלה לחפש אחר הארנק שלה בתיק, אבל הנהג עצר אותה בתנועת יד בוטה – “מצטער ילדה זוהי תחנה להורדה בלבד, לפחות לקו שלי. תאלצי לחכות לאוטובוס הבא”.
עולמה קרס עליה. “… אבל אתה לא מבין! אתה חייב לקחת אותי מפה. הגבר הזה”, היא הצביעה על סמי, “מטריד אותי !”.
“תקשיבי! ילדונת! אני לא משטרה ולא אכפת לי שהוא מטריד אותך! אני רוצה לנסוע. אז יאללה ‘חת שתיים תרדי מהאוטובוס, את מעכבת את הקו”
“אני אשלם לך אקסטרה יודע מה?”. הנוסעים כבר התחילו להתעצבן על נהג – “על מה העיכוב!?”, “נו קדימה! סע כבר!”, “נהג תלחץ על הגז!”, “פשוט תוריד אותה מהאוטובוס וסע!!”.

“ילדה, פעם אחרון אני אומר לך. תרדי מהאוטובוס!”
דנה החלה לנסוג אחורה באטיות – הנהג קם ממושבו והתמתח לכל גובהו אחרי שעות של ישיבה. הוא נראה עייף עצבני ומתוח. לא מישהו שמוכן להתפשר על דברים שתלויים אך ורק בו.
דנה לא ויתרה – היא התמקמה על המדרגה התחתונה ביותר, כאילו נעמדת על קצה של תהום.
הנהג איבד את עשתונותיו – הוא ירד אל המדרגה התחתונה ונתן דחיפה על מנת שזו תיפול בחזרה אל הכביש. אומנם דנה לא נפצעה מהנפילה – היא ישר נעמדה על הרגליים – אך היא יכלה בבירור לראות את הנהג רץ בחזרה למושבו ללחוץ על הכפתור שנועל את הדלת ולנסוע משם. בעיניה הוא נראה כמו איזה ילד קטן שלוחץ על פעמון הדלת וישר בורח כדי שלא יתפסו אותו.

“אז מה פתאום את תופסת אוטובוס? לא חבל שחבר שלך יגיע לכאן ויראה שאת לא פה?”
שוב נשמע אותו קול מאחורי דנה, אך הפעם הוא היה מוכר לה.
“סמי.. ” דנה הסתובבה באטיות כלפי מחזרה המוזר, “אם תפנה אליי עוד פעם אחת, אני נשבעת לך שאני קוראת ל..” היא הרגישה כאילו כל האוויר יוצא מראותיה היא רצתה להוסיף את המילה “משטרה” אבל היא הרגישה כאילו ריקנו את כל האוויר מהאטמוספרה ולא היה לה עם מה לנשום.
לפניה עמד סמי שעון על מסגרת תחנת האוטובוס, ומוצץ משהו שנראה כמו סוכרייה על מקל.
שפתיו וסנטרו הלא מגולח היו מוגאלים בקרם אדום ששימש כנראה כמילוי לסוכרייה, ציפורניו המלוכלכות חדרו לתוך מקל הסוכרייה שנראה בשרני משום מה.
הוא הפעיל כוח רב כאילו מתאמץ להוציא את המילוי מתוך הסוכרייה.

“את יודעת… זה החלק הכי טעים בממתק הזה! כאילו לא שיש לי משהו נגד הציפוי. אבל המילוי הוא פשוט אלוהי”, הוא שאב את שטף המילוי החדש שיצא מראש הסוכרייה תוך כדי השמעת קול מוזר.
“את בטוחה שאת לא רוצה קצת? נשאר לי די הרבה למען האמת.”

דנה הייתה המומה. היא לא יכלה לנשום וגם לא לזוז היא פשוט קפאה במקום וסגרה את עיניה : “בבקשה שזה יהיה חלום בלהות!”, היא התחננה בלב, “בבקשה שזה יהיה חלום בלהות!!!”.
לשנייה אחת דנה הייתה בטוחה שזה חלום. היא הייתה שרויה באפלה מוחלטת, בדממה שאין דומה לה. אפילו קולות המציצה המוזרים של סמי פסקו. העלווה של העצים הפסיקה לרשרש, הרוח פסקה. “עוד שנייה אני אתעורר. עוד שנייה”.

לפתע היא הרגישה את האוזניים שלה חשופות. הרוח נשבה בריזה מרעננת לאזור האוזניים והצוואר.
דנה הרשתה לעצמה אפילו לחייך : “כן… גם אני לא כל כך אוהב שיער. תמיד יש איתו בעיות. העור מזיע, ותמיד נכנס לפה. בגלל זה אני תמיד עושה גלח”
אבל היא לא התעוררה. דנה עמדה על הכביש עם חיוך מטומטם על הפנים. סמי שוב הסיט לה את השיער. הפעם היה נועז יותר ותחב כמה תלתלים מאחורי האוזן.
היא התחילה לרעוד, ביום קיץ חם…

בידו החופשית מהסוכרייה סמי לקחת את שארית התלתלים וסידר אותם מאחורי האוזן השנייה.
“את יודעת.. את הרבה יותר יפה ככה” הוא חייך חיוך ערמומי.
אחרי ששיפר את התסרוקת של דנה לפי טעמו, סמי החזיר את הסוכרייה לפיו – כדי לחגוג את האירוע.

הוא שוב לחץ על הסוכרייה, אך שום מילוי לא יצא ממנה.
דנה אספה את כל האומץ שבה “מה אתה רוצה ממני?” היא שאלה בקול דק ומפוחד.
“סליחה? אמרת משהו?” סמי נגס באכזריות בסוכרייה.
דנה אבדה את כושר הדיבור – היא הייתה מהופנטת מהציפורן האדומה בחלק התחתון של הסוכרייה.
“אני די בטוח שאמרת משהו”… הוא שוב נגס בסוכרייה רק שפעם נשמע קול פצפוץ, כאילו נשברה לו עוד שן.
סמי הוציא בבהלה את הסוכרייה מהפה ובדק את השיניים הקדמיות.
אחרי שהשתכנע שכל השיניים שלו שלמות צחק צחוק עצבני “חשבתי שעוד פעם שברתי שן בגלל זה!” הצחוק שלו נשמע מפלצתי. “אבל מסתבר שזו הייתה רק העצם. לאגודל הזה יש חתיכת סחוס!” הוא שוב צחק את הצחוק שלו.
היא התחילה לבכות : “מה אתה רוצה ממני?!”
סמי לא שם לב לקולות הבכי, הוא רק המשיך לנגוס באגודל בגרגרנות. ובכל פעם שנגס קולות הבכי של דנה גברו. היה נדמה לה שבכל פעם שסמי תקע את שיניו בבשר, האגודל התנגד בביצוע מן ריקוד – הוא נע מעלה מטה, מעלה מטה.
לבסוף הוא הגיע לחלק של הציפורן : “את יודעת את נורא מכוערת כשאת בוכה” הוא ניגב את הדם מפיו עם גב היד.
סמי שלח יד אל כיס מעיל הרוח והוציא משם קופסה של tictac. “סוכרייה?” ראשה של דנה התחיל להסתחרר – היא הרגישה כאילו היא עוד מעט תאבד את ההכרה.
“אני סתם צוחק. פה אני שומר את כל הציפורניים של כל הילדות” הוא פתח את הקופסה ודחף פנימה את הציפורן החדשה באוסף. הוא ניסה לרשרש עם הקופסה. לא נשמע כל רעש. “אני חושב שאני צריך קופסה יותר גדולה. אולי יש לך משהו בתיק?” הוא פנה אל התיק שלה, פתח אותו והתחיל לחטט בין הדברים.
בבת אחת דנה פרצה בריצה – היא לא ידעה לאן היא רצה. פשוט להתרחק כמה שיותר מסמי. לא משנה לאן. כמה שיותר רחוק ככה יותר טוב.
אולי זה היה פרץ האדרנלין אולי פשוט היא הרגישה יותר צלולה כשהיא לא הייתה בחברתו של הקניבל, אבל היא החליטה מיד להתקשר למשטרה ברגע שיהיה מרחק מספק בינה לבינו.
“מה מקרה החירום בבקשה?”
“שלום…. אני בצומת קריית…. טבעון, ויש פה….. גבר שהוציא אגודלים….. אנושיים….. והתחיל לכרסם….. אותם”
“סליחה לא הבנתי מילה ממה שאמרת, את מתנשפת חזק מדי”.
“קניבל בצומת קריית טבעון. בואו מהר!”
השיחה נותקה. למרות שדנה כבר לא הייתה בטווח ההשגה של סמי היא המשיכה לרוץ. היא רצה ככה במשך 15 דקות עד שסוף סוף הופיעה ניידת משטרה.
היא נופפה לה. הניידת עצרה. “אני קראתי לכם – יש אחד שאוכל אגודלים אנושיים בתחנת האוטובוס של קריית טבעון”
“כנסי לאוטו”, אמר אחד השוטרים.
הנסיעה לתחנת האוטובוס לקחה 2 דקות בלבד. למרות שהריצה ממנה נראתה כמו נצח.
הניידת עצרה בתחנה.
“אין פה אף אחד” אמר השוטר.
“הוא היה פה!” צעקה דנה בהיסטריה. “הוא ברח! סמי ברח!”
היא הסתכלה שוב על הספסלים של תחנת האוטובוס – לשכנע את עצמה שהוא באמת לא שם.
סמי לא הופיע – אבל הוא השאיר לדנה מזכרת מן המפגש הקצר שלהם – קופסת הtictac הייתה מונחת על אחד המושבים. היא התקרבה לראות אם זו אכן היא. הנערה המפוחדת הרימה את הקופסה ושקשקה אותה מצד לצד – אך להפתעתה היה רעש – כאילו נשארה סוכריית מנטה אחרונה בקופסה.
היא פתחה אותה והסתכלה פנימה – הייתה בפנים פתקית. בכתב יד מרושל היה כתוב :

“בסוף היא כן נשברה”
-סמי
דנה עדיין שמעה רעש בתוך הקופסה – היא הוציאה את תכולתה. בפנים הייתה מונחת השן הקדמית של סמי.

הנערה הרגישה איך שהאדמה ניתקת תחת רגליה. דנה התעלפה.

כשהתעוררה היא ראתה את שני השוטרים רכונים מעליה, חוזרים בתורות על אותה השאלה כמו פטפון שבור: “את בסדר?”
“כן נראה לי…” אחד מהם הגיש לה בקבוק מים – היא שתתה אותו באיטיות.
“אנחנו ניקח את הראיות למעבדה” אמר אחד השוטרים, “לעשות כל מני בדיקות. אולי עוד נתפוס אותו”.
“כן, אני חושבת שזה יהיה רעיון טוב”
“יש לך כסף לחזור הביתה?”
דנה חשבה ארוכות : “לא כל הכסף היה בתיק – ביחד עם תעודת הזהות שלי.”
הילדה פתאום החווירה : “ביחד עם הכתובת שלי”
דנה שלחה מבט מפוחד אחרון לתחנת האוטובוס.

.. התיק נעלם..

דנה + סמי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך