3 מיליון

20/06/2020 263 צפיות 2 תגובות

ביי מתוקה.
ביי יוחי, נדבר יותר מאוחר.
ליה יצאה מהדירה וסגרה את הדלת מאחוריה. הוא שמע את צעדיה במורד המדרגות והתיישב על הספה בסלון בעודו מקשיב לתוכנית הבוקר האהובה עליו עם שני המצחיקים מהרדיו. אחרי כמה דקות יוחי נכנס למקלחת, צחצח שיניים, הוא תמיד מצחצח בדיוק לפני שהוא יוצא, העביר מכונת גילוח על הפנים וריסס את עצמו באפטר שייב האהוב עליו, “איסי מיאקי”. הוא אהב את הניחוח הזה שתמיד הזכיר לו חופש וים. הפעם הראשונה שהוא הריח את הניחוח היתה כשהוא ומורי ירדו לים עם הסיטרואן של אבא של מורי ואח של מורי בדיוק הגיע הביתה, יוחי הריח את הבושם והיה מוקסם מהניחוח הפירותי לימוני. גם אחרי עשרים שנה הוא עדיין היה מוקסם.
הוא סגר את הדלת של הדירה, זוכר טוב טוב להחזיק את המפתח בידו, אם הדלת תיסגר ולא יהיה לו מפתח הוא יצטרך לקרוא לפורץ או לליה שתבוא עם מפתח. היא היתה דלת מהסוג המעצבן, אלו שאין להן ידית חיצונית. פעם אבא של ליה הגיע להתקין להם מנורה וננעל מבחוץ, היא היתה צריכה להגיע מבת ים בשביל לפתוח לו את הדלת והצטערה כל הדרך שהעדיפו להתקמצן ולא הזמינו חשמלאי.
הוא ירד עם שקית הזבל ונכנס למתחם הזבל הקטן שהיה ממש ביציאה מהבניין בשדרות נורדאו. יוחי אהב את הדירה שלהם, אהב את הבניין שלהם והכי אהב לגור בשדרות נורדאו, הוא הרגיש ממש תל אביבי בנשמה, כמו עוד הרבה תושבים זמניים בתל אביב.
ברגע שהוא הרים את המכסה הירוק והמלוכלך של הפח וזרק את השקית לתוכו הוא הבחין בתיק שחור זרוק ליד הפחים. תיק מבריק מבד לייקרה זול, נראה שהוא קיבל מכות שהפכו אותו לקצת מרוט, הוא גם היה נפוח קצת. יוחי נתן בעיטה קלה לתיק. הוא פחד שזה חפץ חשוד ואולי התיק יתפוצץ עליו. אחרי שהוא בעט בו הוא חשב לעצמו כמה הבעיטה הזו היתה מיותרת לחלוטין. התיק לא התפוצץ, הוא חש בקצה רגלו שמדובר בתיק כבד. הוא התקרב לתיק , הוא קירב קצת את הראש והציץ דרך פתח קטן שנשאר בריץ’ רץ’. הוא לא האמין למה שהוא רואה. שטר, שטר כחלחל של מאתיים שקל בצבץ בזווית האור.
הוא מיד חשש שזה קטע מסרט או סדרה בסגנון מצלמה נסתרת שבודקת “איך הקורבן התורן יפעל עכשיו” ולא ידע מה לעשות. הוא התקרב לתיק והצמיד אותו לרגל שלו, ככה בתור התחלה שלא יברח, ושאף הומלס לא יתפוס בעלות על התיק, לא ההומלס הרוסי הקבוע עם עגלת הסופר ולא ההומלסית הזקנה עם עגלת התינוקות שהסתובבו בשדרות נורדאו הלוך חזור בין אבן גבירול לרחוב הירקון הצמוד לים. יוחי הסתכל לכל הצדדים וחיפש עוגנים במרחב שיעזרו לו להבחין בדמויות חשודות. הוא הסתכל על הזוג השמנמן שישב על אחד הספסלים מולו, הוא חיפש מכשיר קשר או אוזנייה. הוא הבחין בזקן צולע במקצת שבא מולו על המדרכה, הזקן היה לבוש בחולצת כפתורים ורדרדה ומכנסי קורדורוי חומים, נעל מוקסינים בלי גרביים והיה נראה אלגנטי למראה. יוחי שקל בינו לבין עצמו האם זהו המנחה של התוכנית אבל הזקן חלף מולו והמשיך ללכת מתנודד קצת מצד לצד.
יוחי שם לב לבחורה צעירה שבאה בהליכה איטית מכיוון אבן גבירול לכיוונו, היא הסתכלה עליו במבט שנראה ליוחי כמבט חודרני. זה רק היה נדמה לו כמובן. אף אחת לא הסתכלה עליו במבט חודרני או חושני, אולי חוץ מחברה שלו שהיתה תימניה קטנה ושמנמנה והיה נדמה לו שהיא די אוהבת אותו. הוא אהב אותה.
יוחי פתח את התיק בזהירות מירבית וראה חבילות על גבי חבילות של מאתיים שקל מונחות בערבוביה בתוך התיק. הוא סגר את הריץ’ רץ’ במהירות וניסה להרים את התיק, התיק היה די כבד, בערך עשרה קילו. הוא התיישב לרגע על הגדר הנמוכה ליד הפחים ושם רגל על התיק. הפח הירוק שלצידו הריח לא משהו אבל יוחי היה עסוק במהלך חייו העתידיים הרבה יותר מריחו הלא נעים של הפח.
שוב הוא הסתכל ימינה ושמאלה ועוד פעם ימינה ושמאלה ופשוט לא הצליח לזהות שום דבר חשוד. הוא מצא את עצמו מתחיל לפחד ולרעוד מהתרגשות ושמחה כאחד. במקביל, היה ברור לו שהעניין פה לא מריח טוב. ולא רק בגלל פחי הזבל הסמוכים.
למרות ההיסוסים במוחו, הוא החזיק את התיק, פנה לאחור במהירות והלך בצעד מהיר לכיוון חדר המדרגות.
“יוחי, יוחי” הוא שמע קול מאחוריו, בשנייה הראשונה הוא קפא מפחד אבל אחרי עוד שנייה הוא זיהה את הקול. זה היה השכן מהקומה למטה, יואב, במאי סרטים דוקומנטריים עם קוקו ושיער מאפיר.
“יואב אני ממש ממהר , חייב לעלות למעלה . זה דחוף?”
“אתה צריך לשלם ועד בית של חודשיים כבר”.
אה אוקיי , אין בעיה אני אקפיץ לך אחר הצהריים.
תוך כדי השיחה הקצרה העיניים של יוחי הסתכלו לכל הצדדים. הוא חיפש את הקטץ’ , את יהודה ברקן משנות השמונים שיקפוץ עליו מהשיחים ויגיד לו, “חייך אכלת אותה” או את דנונה העוזרת של יהודה שתמיד קפצה על הקורבן התורן עם חזה חשוף והכניסה אותו להלם קרב . אבל כלום לא קרה.
הוא עלה במהירות לקומה רביעית, קומת הגג. הם גרו בקומת גג בשדרות נורדאו, ממש לא מובן מאליו וראוי להערכה בהתחשב בשוק הדירות הפראי של תל אביב. יוחי הניח את התיק ליד הדלת וניסה לפתוח אותה בידיים רועדות. בשלב זה הוא התחיל לשאול את עצמו מי הוא בעל התיק, והמחשבות לא הצביעו על משהו חיובי. הוא חיכה לשמוע קולות של נעליים עולות במדרגות. שום דבר לא קרה. שום קול לא עלה מלמטה. הוא שמע גרגור של צוצלת או יונה, הוא אף פעם לא ידע להבחין ביניהן.
הוא נכנס לדירה, דירת שני חדרים מרווחת עם מרפסת שמש חמודה ושקטה. יוחי התיישב על הספה והתקשר לליאורה המנהלת, הוילון הסגול שליה תלתה מעל החלון התנפנף ברוח, רוח מערבית טובה הגיעה ישר מהים.
“הלו ליאורה, בוקר טוב, אני לא מרגיש טוב ולא יכול להגיע היום לבית ספר”
“מה יש לך ?”
“אני משלשל מאתמול בלילה”
“ומה אני אעשה עכשיו? אולי תגיע רק לשעתיים הראשונות, אין לי מישהו להכניס לכיתה במילוי מקום בשעה כזו מאוחרת”
“אני לא יכול לזוז, כל הזמן אני בשירותים, את רוצה שאני אבוא עם האסלה לתוך הכיתה?”
“טוב, טוב, תהיה בריא”. הוא חש את הפרצוף העצבני של המנהלת שלו מבעד למסך הטלפון.
“ביי”
“ביי”
הוא סגר את הטלפון באנחת רווחה, בהתחשב במציאות החדשה, יש מצב מאד רציני שהוא גמר עם החרא הזה של להיות מורה. הוא היה מחנך של כיתה ד’ בבת ים, בית ספר עם הרבה ילדים טובים ועוד כמה פסיכים שרצו בהפסקה עם מספריים וניסו לדקור ילדים אחרים, זרקו כיסאות על מורים, קיללו ואיימו ובאופן כללי הפכו את חייו לבליל של גועל ופחד יומיומי.
הוא פתח את התיק והתחיל לספור את הכסף. אחרי חצי שעה וחישובים בעזרת המחשבון בטלפון המספר היה 3 מיליון בערך. מה אתה עושה לעזאזל עם 3 מיליון אצלך בבית כשאתה יודע שכנראה זה שייך לעבריין מסוג כלשהו, כנראה די אלים, ומאד עצבני על התיק שנעלם.
יוחי תמיד איתגר את עצמו כל פעם כשהוא חרבן בשירותים מה הוא היה עושה עם כל מיני סכומים שהיה מקבל במפתיע, מה היית עושה עם עשרת אלפים, מאה אלף, חצי מיליון, עשרה מיליון וכן הלאה וכן הלאה עד מיליארד בערך. והנה נחתו אצלו בפח הזבל 3 מיליון. הוא התחיל להזיע והוריד חולצה ונשכב על הספה הכחולה והמאסיבית שהיתה באמצע הסלון.
עלתה בו מחשבה מטורפת, “איזה גדול זה יכול להיות אם הייתי עולה לבניין העירייה בכיכר רבין ופשוט משחרר את כל השטרות לרוח. כמו בסרטים. רק אחרי זה המשטרה היתה מגיעה ומתחילה לחקור, התקשורת גם, והכי גרוע, העבריין שפיזרתי לו את הכסף גם היה מגיע וסוגר את החשבון.”
הוא התחיל לחשוב על כל הדברים שהוא היה רוצה לקנות. אולי הם יקנו דירה בכל הכסף הזה ויסגרו עניין. דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב אפשר למצוא ב 3 מיליון. אולי נסיעה מטורפת מסביב לעולם במשך שנתיים, הוא תמיד חלם על נסיעה כזו. מרוב לחץ, פחד, שמחה ובעתה בו זמנית הוא לקח סיגריה מהארון במטבח הקטן. הוא לא עישן באופן קבוע. הסיגריות בעיקר שימשו אותם להכין תערובת לג’וינטים שהם עישנו מדי פעם.
הוא החליט לרדת למטה לבית הקפה על השדרה, ממש בחיבור לדיזנגוף. הוא היה צמא לאספרסו, לנסות לחשוב בהגיון באוויר הפתוח. הוא החביא את התיק בתוך מכונת הכביסה, זה היה נראה לו הדבר הכי הגיוני והכי בטוח למקרה שפורץ נכנס לדירה.
ביציאה מהבית יוחי הבחין בטיפוס מאסיבי עומד מול הבניין ומסתכל בצורה אובססיבית לכיוון הפחים. יוחי הבין מיד מה הוא מחפש. הטיפוס המאסיבי קלט את יוחי מסתכל עליו והתחיל ללכת לכיוונו.
“הי, בוא רגע, ראית פה מישהו לוקח תיק? שחור כזה די גדול? ” הוא שאל אותו.
ראיתי הומלסית פה לפני חצי שעה עוצרת בפחים”. יוחי שיקר ללא הנד עפעף.
הבחור הסתכל עליו בעין בוחנת ופנה הלאה במורד הרחוב לחפש את ההומלסית, יוחי שמר על ארשת פנים תמימה אבל בתוך תוכו הוא עשה בתחתונים.
“מה עושים עכשיו קיבינמאט”. הוא קילל בשקט.
הוא התקשר לליה, “נושי את חייבת לבוא לפה , אני בבעיה מטורפת”.
“איפה אתה?”
“תגידי שיש לך שלשול ותבואי דחוף”
“מה קרה”.
“עזבי הכל ובואי עכשיו דחוף. אני בבית.
הוא ויתר על הקפה ועלה חזרה לדירה, הוא פחד כל הזמן שהעבריין יחזור לפחים בבניין ויחכה לו שם.
היא הגיעה אחרי ארבעים וחמש דקות. היה לה אוטובוס ישר מבת ים עד לשדרה.
“טוב מה קרה, מה שיגעת אותי.”
יוחי סיפר לה את כל השתלשלות העניינים וליה קפאה לכמה רגעים, בעיקר כשהבינה בכמה כסף מדובר ומי מחפש אותו. הוא פתח את התיק, הם הסתכלו עליו ושקשקו ביחד.
הם נתקעו עם 3 מיליון שקלים במזומן ולא ידעו מה לעשות. גם ללכת למשטרה הם פחדו. מי יודע איזה שוטר מושחת יושב שם ומעביר מידע לעבריינים.
“אנחנו נשים את כל הכסף בתיק הענק שלך שאתה לוקח למילואים ונעוף מפה. נקבור את כל הכסף באיזה מקום ונחזור אליו עוד חודשיים. ניקח כמה חבילות ונשאיר בבית לבזבוזים, היא הסבירה במהירות.
“לא רע” הוא חשב, “איזה חברה גאונה יש לי.”
התיק הכחול של הטיולים התמלא עד אפס מקום והם ירדו למטה. יוחי לבש מדים ולקח איתו חוגר כדי להיראות כאילו הוא הולך למילואים. הטיפוס הגברתן עדיין היה בסביבה. יוחי קלט אותו יושב על ספסל בדיוק מול הבית שלהם. הם פנו שמאלה וצעדו מערבה לכיוון מתחם בזל. העבריין המשיך להסתכל עליהם אבל לא קם. הוא עדיין חיפש את ההומלסית אבל לא מצא אותה.
הם נכנסו לאוטו, שבדרך נס ליה מצאה עבורו חנייה בכחול לבן ברחוב אשתורי הפרחי, ויצאו לכיוון חיפה. ליה נהגה, היא אהבה לנהוג. בדרך, יוחי נזכר שהיו בונקרים על הכרמל שהקימו הפלמ”חניקים במלחמת העולם השנייה. היתה להם תוכנית להתבצר בהרי הכרמל במידה והגרמנים יפלשו, ובמקרה הכי גרוע להתאבד כמו במצדה. חלק מהבונקרים עדיין שרדו.
“נעלה לכרמל ונחביא את הכסף באחד הבונקרים”
“איזה בונקרים, על מה אתה מדבר” היא שאלה.
סיפרתי לך על זה, את לא זוכרת שהלכנו פעם לטיול ליד האוניברסיטה בחיפה והראיתי לך שריד של בונקר?”
“נשמע לי קצת הזוי” היא אמרה.
“יש לך רעיון יותר טוב?”
השתררה שתיקה במכונית שהתחילה לטפס במעלה ההר.
בדיוק לפני העיקול לעלייה לעוספיה ליה הסתכלה לשנייה בטלפון לבדוק הודעה בווטס אפ, היא לא שמה לב למשאית שבאה מולה במהירות מטורפת. המשאית פגעה קלות בצד המכונית והעיפה אותה לצידי הדרך. המכונית נתקעה בשיח ענק שגדל לצד הכביש ונעצרה. יוחי וליה איבדו הכרה, לשניהם נשברו כמה עצמות. יוחי שבר צלע, ליה שברה את רגל שמאל וזזה לה חוליה בגב. סך הכל, בהתחשב בפוטנציאל הריסוק של המכונית הם יצאו מזה בשלום.
המכונית והציוד שבתוכה נלקחו למוסך אחרי שהמשטרה צילמה את הארוע מכל הכיוונים. התיק שהכיל את כל הכסף לא הגיע למשטרה ולא למוסך. הם לא יכלו ללכת למשטרה ולהגיד שמישהו גנב להם את התיק עם הכסף.
הכסף הגיע חזרה לבעליו.
“כל הכבוד נאג’י , עבודה טובה”. עומרי סגר את הטלפון ורקד לעצמו ריקוד קטן של שמחה.
עומרי רוטשטיין עקב אחריהם כל הדרך עד לחיפה, הוא כבר דיבר עם הדרוזים של איאד וביקש לארגן תאונה קטנה, לא חובה להרוג אותם. העיקר שיהיה אפשרי לקחת את כל תכולת הרכב ושהמשטרה לא תמצא עדויות. החבר’ה של איאד טיפלו גם בעניין הפעוט הזה מול משטרת התנועה של מחוז חיפה. במקרה, בן דוד שני של איאד היה השוטר שטיפל בכל הארוע והגיע ראשון לזירה. התיק הגיע לידיו של עומרי עם כל הכסף.
אחרי שבועיים יוחי וליה ישבו במרפסת השמש הקטנה שלהם וחשבו לעצמם מה יעשו עם העשרים אלף שקל שנשארו בדירה, אותן שתי חבילות שהם השאירו לפני שיצאו לחיפה. מבחינתם העניין הסתיים לטובה ועשרים אלף שקל היו סוג של פיצוי על כל הבלגאן שהיה.
נשמע צלצול פעמון בדלת. יוחי נע באיטיות לעבר הדלת, “רק רגע” הוא אמר.
הוא פתח את הדלת , התיק הכחול שלו היה מונח על הקרקע. ריק. עם פתק. תשימו את ה20 אלף במעטפה ותסגרו את הדלת.
יוחי החוויר ונראה כמו מת כשליה הגיעה לדלת .
היא קראה את ההוראה המודפסת.
“כוס אומו איך אכלנו אותה”.
הם שמו את הכסף וסגרו את הדלת.
הם לא ישנו בשקט עוד כמה חודשים. יואב המשיך לפנטז בשרותים על כספים שמגיעים משום מקום למרות שהוא ידע שלפעמים לחלומות לא כדאי להתגשם.
עומרי צחק כל הדרך לרחובות. משפחת ג’רושי לא אהבה לפזר כספים, כל שקל חוזר לבעליו.

3 מיליון
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

שלום אוריון.
ברוך השב לאתר, אם כי הפעם הקודמת היתה ביקור לרגע.
אתה מוזמן להגיב על סיפוריהם של אחרים, ואולי כך יגיבו לסיפוריך.

הסיפור ארוך מכדי להגיב, אולם אני שמח שלקחתי את הזמן לקרוא אותו בעיון.
העוזרת של יהודה היתה דנוטה (כתבת דנונה, לא יודע אם זו טעות ידע או שגיאת הקלדה).

כסף בא – כסף הולך, ונשארנו באותו המצב.
בעצם, גרוע יותר.
סיפור נהדר.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

22/06/2020 18:29

    תודה רבה. צודק מאה אחוז לגבי דנוטה, טעות שלי. שמחתי לקרוא שאהבת את סיפור.

    22/06/2020 20:52
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך