Rumpelschtilzchen
זהו רק משל, לכבוד תשעה באב. את הנמשל אשאיר בשלב זה, לפרשנותכם.

בובת הסמרטוטים

Rumpelschtilzchen 31/07/2017 561 צפיות 4 תגובות
זהו רק משל, לכבוד תשעה באב. את הנמשל אשאיר בשלב זה, לפרשנותכם.

באותם ימים אפלים בהונגריה, היא היתה ילדה יהודיה קטנה. כשהגיעו צווי הגרוש, לא הבינה מדוע הם יוצאים מהבית. היא הופרדה בגסות מבני משפחתה, ונשלחה אל מחנה הריכוז. הדבר האחרון שנותר ברשותה, היה בובת סמרטוטים שתפרה לה אמהּ. מאותה הבובה, לא העזה להיפרד. הבובה הזכירה לה את ביתהּ, את אמא ואת אבא.

בביקור הצלב האדום, ביקור מתוכנן היטב, ששירת את התעמולה הנאצית, צולמה יחד עם חברותיה, כשהיא אוחזת באותה הבובה. אלא שמִיָּד לאחר ההצגה – נלקחה ממנה גם בובת הסמרטוטים.

שנים אחר כך, לאחר שכבר הִפנימה כי איבדה את הכל, נמצא בין מסמכי הצלב האדום, עלון ישן, ובו תמונת שחור-לבן. היא קיבלה לידֵיהַ את התמונה. אותה התמונה שבה מונצחת הבובה.

בעקבות משפט אייכמן, התגבש גל תביעות כלפי נכסי נפקדים באירופה. גם היא הצטרפה אל התובעים. בדרכה אל הנוטריון ההונגרי, נשדדה. תמונת השחור-לבן, השריד האחרון – אבד גם הוא.

הרעש התקשורתי לא אִפְשֵר להונגרים להתחמק מאחריות. מציאת נכסיה, מבחינת השלטון ההונגרי, קיבלו בלית ברירה עדיפות גבוהה. לאחר חקירה מאומצת, שנמשכה חודשים ארוכים, נדמה היה כי נמצא קצה חוט. בית הוריה נמצא ברשימות הנאצים, דרכן הגיעה המשטרה אל אנשי הצלב האדום שנכחו באותה ‘הצגה’ נאצית.

מכאן, היתה הדרך סלולה למציאת רשימות המחנה, ובאותן הרשימות- נכחה גם בובת סמרטוטים.

כמעט שלוש שנים לאחר השוד, התקשרו אליה משגרירות הונגריה להודיע כי “סבירות גבוהה למציאת האבדה”.
שוב היא מצאה את עצמה על אדמת אירופה הטמאה. בתחנת המשטרה, הראו לה שמונה תמונות שחור-לבן מהוהות של בובות מאותו המחנה, לצורך זיהוי. אחת מהן, אכן היתה הבובה שלה.

כאשר קיבלה לידֵיהַ את הבובה, הביטה בה מעט והפטירה: “מה יש לי לעשות עם זה? אני רוצה את התמונה!”

בובת הסמרטוטים
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

הממ אין לי מושג, למען האמת. זה די מתסכל.
חשבתי רק על פרשנות אחת וגם היא ממש לא מתאימה.
אני אחכה לביאור שלך.

גם אני רציתי לכתוב משהו לכבוד תשעה באב, אבל ממש לא הצלחתי לכתוב את שרציתי לומר. לפחות ראיתי סרטון הרבה יותר פומבי שמסביר די טוב את הקווים הכלליים והכוללים על תשעה באב שרציתי לכתוב עליהם.
שיהיה לנו צום מועיל בעזרת ה’, ושנזכה לגאולה.

31/07/2017 18:53

זה מזכיר את האנשים שיוצאים לטיול ובמקום ליהנות ולחוות את הטיול עסוקים כל העת בתיעוד הטיול וצילומים לפייסבוק/לאינסטגרם.

מה שמדהים בסיפור שכזה הוא שאנו כל כך רגילים לקרוא ולשמוע על זוועות השואה שאנו נוטים לקבל את גוף הסיפור ואת מה שקרה לאותה ילדה כמובן מאליו ומחכים למשהו אחר שירגש אותנו בסיפור. נראה לי שבמהלך השנים פיתחנו numbness רגשי בהקשר של השואה וזה חבל מצד אחד, אבל הכי נורמלי שבעולם מצד שני…

01/08/2017 16:23
572 572

נראה לי שהבנתי. יהודים שקיבלו את ארץ ישראל בחזרה, אבל מעדיפים להישאר בתורת הגולה במקום. או שזה אנשים שמעדיפים את הכותל על הר הבית? ואולי אני בכלל לא נמצא על קו המחשבה שלך.
בכל מקרה, סיפור טוב.

01/08/2017 22:36

לאסתםמישהי – אשמח לקרוא את פרשנותך, אולי תת המודע שלי תומך בה. בכל אופן, תודה על דברי החיזוק.

עמי עיני – אמנם לא לכך התכוון המשורר (אני), אבל מצאתי את עצמי תומך נלהב לפרשנותך.
עיקר הסיפור עסק בבובת הסמרטוטים, לא בילדה שממנה נלקחה הבובה. אכן פיתחנו קהות רגשית, בפרט דור שלישי והלאה.

572 – אחי, אתה תותח. לאחר 1899 שנות חורבן, היתה לנו הזדמנות לעלות להר הבית, ולסלק משם את הכובש האיסלאמי. למרות זאת, במשך חמישים שנה אנו מעדיפים את קיר התמך המערבי -תמונת השחור-לבן המהוהה- על המקור.
ר’ חלפון הכהן מג’רבה, שנפטר לפני קום המדינה, שאל פעם את תלמידיו מדוע גלות מצרים קוצרה במאה ותשעים שנה (מאתיים ועשר שנה בלבד מתוך ארבע מאות המובטחות). תשובתו היתה מפתיעה: על שנים אלו, משלם העם היהודי עשרת מונים. מאה ותשעים כפול עשר, שהם אלף ותשע מאות שנות גלות אדום.
1899 שנים לאחר החורבן – הכרזת “הר הבית בידינו” של מוטה גור. האמנם??

02/08/2017 00:56
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך