572
אני לא ממש עומד בהחלטה שלי לכתוב פחות לעת עתה.

בין אשמה לבין אחריות אישית

572 23/11/2016 3225 צפיות אין תגובות
אני לא ממש עומד בהחלטה שלי לכתוב פחות לעת עתה.

יש לי חבר יחסית די נחמד,
שסיפר לי איך הלילה הוא נשדד.
הוא הלך בסימטה אפלה ומבודדת במיוחד,
בלי שום נשק או אמצעי הגנה אחר ביד.
ואז הופיע בריון חמוש מפחיד וענק,
שאילץ את חברי למסור את הארנק.

אחרי שהשמעתי דברי תנחומים,
הצעתי לו לא להסתובב במקומות מסוכנים.
איפה שיש פושעים שיהפכוך לפצוע אנוש,
ובטח לא להיות שם אם אינך חמוש.

ידידי כעס ומולי רטן,
“איך אתה מאשים את הקורבן?
האשמה הבלעדית אצל החמסן,
אז למה שלא אלך במקום מסוכן?”

אחותו של ידידי הייתה מסכנה,
היא הייתה צרכנית חסרת תקנה.
כל שנתיים החליפה את המכשיר,
וטסה לחופשות בחו”ל באופן תדיר.
למרבה הצער היא הגיעה לגירעונות,
לא תאמינו לאיזה גובה הגיעו החובות.

נתתי לי לה הצעה קטנה,
שאולי לא תטוס לחו”ל השנה.
היא לא שמחה ואפילו זעמה,
“איך אתה מפיל עלי את האשמה?
הממשלה לא דואגת למצב הכלכלי,
אז למה שאוריד את רמת החיים שלי?”

אנשים נוטים לפספס הבנות,
זה שמציעים להישמר מסכנות
זה לא שביקשנו מהנפגע להתבייש.
או שהפושע לא צריך להיענש.

אבל בני אדם אחראיים,
יזהרו מפגיעות של אחרים.
מסביבינו שוררת טעות תמידית
בין אשמה לבין אחריות אישית.

בין אשמה לבין אחריות אישית
דרוג הסיפור 3.2 | 6 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך