דור ה”למה”?

Orez 30/09/2019 82 צפיות אין תגובות

בובות על מריונטה תלויות בחוטים, מפזזות; חגות סביבך במעגלים.
לחץ חברתי במסווה של אהבה, מכניות מונוטונית אחידה רומסת כל צבעוניות,
תלויה בחוטים- באישורים.

כל השקרים זהים זה לזה. הם כולם יוצאים בליווי הבל פה אלכוהולי,
מחיקה של הודעות “וואצאפ”- בסלקטורית שזיינת במועדון ובהנצחת תורת הגזע.
ברכות לכל מי שנולד אשכנזי מספיק כדי לזגזג בין מזרקים משומשים;
בשביל לקנות צ’ייסר טקילה ב-55 שקלים
– לא כולל שירות

איתרת את הטרף הבא, בשעה שתיים על הבר
בְּלוֹנְד דהוי, ריח של מאפרה. סיב השַׂעֲרָה מורכב מכימיקלים: 10/10
אח שלך היקר אמר בעצמו שהוא ‘היה מביא בה’.
חיי הלילה בדרום תל אביב,
כוס רביעית של וויסקי סאוור ממתינה על מכסה הניאגרה בתוך תא השירותים.
ריחות אמוניה ו-2 שורות קוק,
זה כל מה שצריך כדי שהן ירדו על ארבע ויתחננו שתכניס אותו כבר,
שתכניס את כולו,
חזק. עמוק.

רובוטים, משועבדים לשקר המדיה ולעוד לייק באינסטוש, עוד צפייה בסטורי,
סאב ביוטיוב שיתוף לסטטוס, ציוץ טוויטר; עוד כוסית “וואן גוך”.
עוד בומרנג של בסטי מקיאה, כשברקע בָּסִים ברה מז’ורי ומילים ריקות.
בובות בובות, עקבים, כאבים…
כאבים, אילו כאבים.
מושכים אתכם בחוטים בעזרת מילים ריקות, תיוגים ותגובות
שמחה גדולה, 17 ריגשונים עצובים על תמונת הקבר של אחותה.
רגע… ומה עם הרגשות והנשמ… נשמה! ? שתישרף הנשמה, נשמה.
עשה לה לייק, תעשי לו עם העיניים
תעשו אחד את השני בפאנגו’יה, בבריכה מלאה בהרפס ושאריות כבוד עצמי
אני איבדתי את עצמי בתוך עדר של משועבדים, נואשים לאישור חברתי, לקבלה.

הנדסת האקלים ביום שבתון, עוד אחת מהבובות של ביבי…
הפסקתי לחפש אשמים למדרון החלקלק; לדור ה”למה” ולדור ה-“אינסטה” שבא אחריו.
עמדתי בתור לקלפי, לשלשל פתק- אולי ממשלה ליברלית, מפלגת “חאלס”
הגיע הזמן לבחור מפעיל חדש שיבטיח הבטחות, שיאכיל בשקרים.
יש עוד נשמות חדשות באות לעולם ממש עכשיו, מי ימשוך אותן בחוטים?
מי יכניס להן לראש ש-“לחלום בגדול זה למעופפים?”
דורות על גבי דורות, אותה המסורת ואותן הציפיות, אותן האימהות, מזונות… בני זונות.
אותן נשמות גם הן כמוני, כמוך, כמונו- חיים שלמים, מגיל אפס עד מאה כעשרים
אומללים, בניסיונות תמידיים לרצות. תמיד לנסות לרצות, לרצות, לרצות, לרצוח
אופס, התכוונתי לרצות.

אני מניחה שעתה אני מבינה, מדוע אנשים מעדיפים לחיות חיים וירטואליים.
למה הם מעדיפים לשקר ולהאמין לשקרים של אחרים;
למה גופות מהלכות מתנחמות בעוקבים ובהודעות, במדדי אושר מגוחכים.
במין ריקני וסתמי, אלכוהול, וסמים, ריטלין קונצרטה ציפרלקס תן להם תן להם הכל אלוהים שישמור, רק לא להיות עצמם, לא להרגיש; חוֹרְדִים לנסות, לדרוש החזר על הנשמה שמכרו.
הכל מסביב לא יותר ממשחק הדמיה של מציאות עגומה, פוליטיקאים מושחתים בכל מקום, שקרים שקרים. הורים דורשים, הורים גרושים-
אחח… ברגיל אחי, מדחיקים.
מהרגע בו נשמנו לראשונה, מחוברים בטבור לשליה:
אדם חדש, אסיר חדש! מספר 888652, זהו שמך במדינת ישראל. הנה המשקולות, הנה זוג מספריים; מקצצים לך את הכנפיים- רק שלא תעז לחלום.

אז, היכן אנשים כמוני בכל האגדה האורבנית הזו?
אני אאוטסיידרית, המוזרה. תמיד הייתי, חריגה- אמוציונלית, הֲפַכְפָּכָהּ, עושה דווקא.
נשמה מורדת, אחת למיליון. מעזה לשאול שאלות, מעזה לחלום
וכשאני חולמת, אני חולמת בגדול, רק שינסו לומר לי “לא”.
אני הצלתי את עצמי, נולדתי בעלת כנפיים שבורות.
הפסקתי לשאול “למה דווקא אני?”, הפסקתי להיות הקרבן. תלשתי נוצות מהכנפיים ויצרתי מהן מכחול
אני אמנית. אני יוצרת תרופה לכאב מתוך הכאב שלי עצמו, צובעת קשת מלנכולית-
“אבל יש פה רק ארבעה צבעים: כחול אפור שחור וסגול.”
ובכן, אולי לעיניהם של עיוורי צבעים. אין סופית כמות הגוונים שישנם שבעצבות.
אותה המלנכוליה ואותה רב- גוניות, מרכיבות אמת כנה עד כדי כאב
והיא לא זקוקה לאישורים שלכם, לאהבה המזויפת ושיחות החולין
התיוגים, העוקבים, השטחיות.
הבדידות שלי מלאה בחום, רשימות ההשמעה שלי מלאות ברגש ועל הנשמה שלי אין ברקוד, אין תג מחיר.
שום כסף שבעולם לא יקנה את מה שיש לבדידות שלי להציע.
אני גזרתי את החוטים וקבעתי לבד את כנפיי השבורות, העזתי לחלום, עפתי גבוה והתרסקתי.
ניערתי את שאריות הדשא מזוג מכנסי הג’ינס הדהויים; צבעתי לי קצת אושר במכחול, המשכתי לחלום.
לעד אמשיך לפול ולהיפצע, לכאוב
אך לעולמים אתרומם חזרה על הרגליים, אפרוש את כנפיי, אמשיך לנסות.

ואתם יודעים מה? הבדידות שלי אף פעם לא בודדה כשאני שם.

דור ה”למה”?
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך