עמי עיני
לא קל לשנות דעות קדומות, צריך רק את ההזדמנות המתאימה... אשמח לתגובות, עמי עיני

הבנות של מנינגר

עמי עיני 11/05/2017 827 צפיות אין תגובות
לא קל לשנות דעות קדומות, צריך רק את ההזדמנות המתאימה... אשמח לתגובות, עמי עיני

“וואלה, איך שהזמן עובר, עוד חודשיים ואני מסיים את התואר” חשבתי לעצמי בשעה שעליתי על קו 5 בדרך הביתה מהאוניברסיטה. האוטובוס היה די מלא, המזגן, כרגיל לא פעל, והתיישבתי ליד אישה בשרנית שטופת זיעה שלא הפסיקה לנפנף בעיתון על פניה, כאילו שמשב הרוח הקליל שהיא הצליחה לייצר יעזור לה במשהו. אחרי שתי תחנות, כשאני נחנק מריח הזיעה שלה בצורה האדיבה ביותר שאני מכיר, היא ירדה סוף סוף מהאוטובוס. אנחת רווחה.

באותה התחנה, הנוסעים החלו לעלות ולשלם לנהג, כשלאוטובוס עלתה נערה ג’ינג’ית בת 15 בערך. זיהיתי אותה מייד. היא גרה לא רחוק ממני, ברחוב הסייפן, פחות מ-100 מטרים בקו אווירי מהבית שלי. למעשה, כל השכונה מכירה אותה, זאת הבת של מנינגר עם התסמונת דאון. כשהיא עלתה לאוטובוס התפללתי שהיא לא תשב לידי והסתכלתי לצד השני. אני לא יודע למה, אבל אף פעם לא הרגשתי בנוח ליד מונגולואידים, לפעמים, בסתר ליבי פחדתי שזה מדבק למרות שידעתי שאלו שטויות. זאת גם הסיבה שאף פעם לא התחלתי עם אחותה הגדולה אדווה שלמדה שכבה מתחתי בתיכון למרות שהיא בדיוק הטעם שלי. מאחר ולא היו הרבה מקומות פנויים באוטובוס, היא התיישבה לידי וחייכה חיוך רחב. “אלוהים לא אוהב אותי היום” חשבתי לעצמי וחייכתי בחזרה חיוך של מבוכה. באותו הרגע חשבתי לעצמי “עדיף היה להישאר עם השמנה המסריחה ממקודם, הכל, רק לצאת מהסיטואציה הלא נעימה הזאת”.

אחרי כמה דקות של נסיעה משותפת, בהן אני מתחפר במושב שלי בחוסר נוחות, היא הוציאה מהילקוט שלה חפיסת קלפי טריוויה. בכל קלף היו סדרה של שאלות ומצדו השני של הקלף את התשובות לשאלות. היא התחילה לשחק ובדקה מה היא יודעת ומה לא. הסתכלתי על השאלות וידעתי את כל התשובות עוד לפני שהיא הפכה את הקלף. “תמיד הייתי טוב בידע כללי”, חשבתי לעצמי. באחד הקלפים היא הסתכלה על התשובה לשאלה “מהי בירת הודו?” והתשובה שהייתה רשומה הייתה “ניו בלהי”. מבלי לשים לב אמרתי לה-
“כנראה יש טעות כתיב בקלף כי התשובה לשאלה הזאת היא ‘ניו דלהי’ ולא ‘בלהי'”. היא חייכה בתגובה ושאלה-
“אתה יודע מה זה אגוז אדמה?” ואמרתי לה-
“בטח, זה בוטן”. היא הפכה את הקלף ובאמת בתשובה היה רשום בוטן. בתגובה היא שאלה שאלות נוספות מתוך הקלפים ואני עניתי את התשובות. על כל תשובה נכונה שלי היא התלהבה בהתלהבות של ילד, בלי מסכות, ולא הפסיקה לחייך כל הזמן. התגאיתי בעצמי שלא היו לי פספוסים וידעתי את התשובה לכל השאלות, אך מה ששבה את ליבי היו התגובות האמיתיות שלה. לא היו שם פילטרים או ציניות שאנשים רגילים צוברים במהלך השנים. התמימות הזאת הייתה מרעננת בשבילי. באותו הרגע שאלתי אותה-
“רגע, איך קוראים לך?” והיא ענתה- “קרן, ולך?”. “עמית” עניתי והוספתי ” את הבת של מנינגר נכון? את יודעת, יש לי בבית משחק טרוויה שאף אחד כבר לא משחק בו ואם את רוצה אני יכול לתת לך אותו”. היא אמרה “באמת?” והנהנתי בתגובה.

כשהגענו לתחנה שלנו, וירדנו לרחוב, אדווה, אחותה של קרן חיכתה לה. לרגע שכחתי כמה שהיא מהממת. כל דבר בה היה יפה- השיער, השפתיים, האף, הגוף. פשוט מושלמת. קרן רצה לעבר אדווה ואמרה לה-
“זה עמית, הוא יודע את כל התשובות בטריוויה ואפילו אמר שייתן לי את משחק הטריוויה הישן שלו”. חייכתי לעבר אדווה ואמרתי לה-
“את אדווה לא? אני חושב שלמדת שכבה מתחתי בתיכון. יש לך אחות מאוד מיוחדת”. אדווה חייכה ואמרה-
“כן, היא המלכה שלנו. אני זוכרת אותך מבית הספר, אבל אני לא חושבת שיצא לנו לדבר”.
“תשמעי אם זה בסדר מבחינתך, אני יכול לקפוץ לבית ולהביא לקרן את משחק הטריוויה שהבטחתי לה. אני גר ממש קרוב”. אדווה חייכה ואמרה-
“בטח, אבל תיקח את מספר הסלולארי שלי במקרה שתסתבך ולא תמצא את הבית שלנו”. בתגובה אמרתי בחיוך-
“כשבחורה יפה כמוך נותנת לי את המספר טלפון שלה, אני לא מסרב”, היא חייכה במבוכה ולקחתי ממנה את מספר הטלפון, ואמרתי לשניהן-
“תוך חצי שעה מקסימום, אני אצלכם, ביי בינתיים” והלכתי לכיוון הבית כשחיוך בלתי נשלט מרוח על פני.

הבנות של מנינגר
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך