הפסנתר המושלם

היה זה יום חמישי אחר הצהריים. אנשים ממהרים מילאו כל פינה בכל חנות ורחוב, כנראה מחפשים את כל המצרכים הדרושים לסוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שיכלו ורצו להרשות לעצמם. אומני רחוב שרו, ניגנו וציירו בצורה קצת קרובה יותר למושלמת מבדרך כלל, כסיום חגיגי של השבוע וכמובן, גם בכדי להרוויח מספיק כסף למצרכים הטובים ביותר שיכלו להרשות לעצמם עבור סוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שלהם. ברחובות הייתה אווירה קצת שונה ויפה מהרגיל, כאשר המוני האנשים מילאו את הרחובות וביניהם אומני הרחוב צבעו כל אזור בגוון ייחודי של אומנות שהעניק לרחובות מראה צבעוני יותר מבדרך כלל. עם זאת, ניתן היה להבחין ברצון של כל אחד להגיע בסוף היום לביתו ולשבת בשקט בין קירותיו הלבנים.

באחד הרחובות פילס דרכו בין ההמון, בחור צעיר ואיתו שקים ובהם מצרכים איכותיים ויקרים הקרובים ביותר למושלמים שהצליח למצוא. הוא היה לבוש חליפה מכופתרת ומגוהצת בשחור ולבן ושיערו הכהה היה מהודק הצידה. מראהו היה יפה ומטופח. הבחור הביט סביבו בעצבנות והריץ בראשו שוב ושוב את רשימת המצרכים עליו לרכוש עבור סוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שלו, על מנת שלא ישכח דבר. בידיו היו כבר כל המצרכים הדרושים, אך הוא המשיך לחפש.

אומן רחוב אפריקאי, לבוש חולצת פסים צבעונית, ישב על מדרגה בפתח אחת החנויות ובידיו גיטרה. הבחור בחליפה האט את צעדיו כשהתקרב אליו עד שנעצר והאזין לנגינתו ושירתו. כל שהצליח לחשוב עליו באותו הרגע, היה שהגיטרה שלו לא הייתה מכוונת מספיק ושירתו לא הייתה מדויקת מספיק לטעמו. הוא הביט בספק מבט בוז וספק מבט רחמים בבגדיו הבלויים ושיערו שדרש טיפוח של אומן הרחוב. אדם כמותו וודאי לא יוכל להרשות לעצמו להשקיע בסוף שבוע קרוב כל כך למושלם כשלו. מתוך רחמים, השליך הבחור מטבע לכובעו של אומן הרחוב והוא הודה לו בחיוך. הבחור הסב את מבטו מבלי להבחין בחיוכו של האומן והעביר עוד מבט על כל השלטים הגדולים של החנויות, שבצבצו בקושי בין המוני האנשים.

מבטו של הבחור נעצר על שלט צנוע ומעט בלוי ברחוב שממול. ‘הפסנתר המושלם’ היה כתוב עליו. הוא הביט בשלט למשך כמה רגעים ותהה מה מסתתר מאחורי כותרת נועזת שכזו. הבחור היה חובב מוזיקה והזדמן לו לראות פסנתרים מכל מיני סוגים. חלקם קרובים יותר וחלקם קרובים פחות למושלמים, אך לא נתקל מימיו בפסנתר מושלם. הוא תהה אם באמת יכול להיות שישנו פסנתר מושלם, או שזוהי לא יותר מעוד כותרת נלהבת. ואם אכן קיים כזה פסנתר, האם ראוי שימצא בחנות כזו ברחוב פשוט כל כך ושיעמוד לכבודו רק שלט כה צנוע ובלוי? הוא הביט בשעונו וראה כי יש עוד זמן עד שיצטרך לשוב אל ביתו, לכן החליט לפלס דרכו בין המוני האנשים אל הרחוב השני ולהיכנס אל חנות הפסנתרים.

מוכר פסנתרים עגלגל וחייכנתי ישב על כיסא והניח רגליו על הדלפק שלפניו. הוא לבש טישרט צהובה ומכנס ירוק קצר. על צווארו הייתה קשורה ברישול עניבה סגולה ועל ראשו הקירח הונח כובע סגול תואם. חוסר ההתאמה בין חולצתו ומכנסיו לעניבתו וכובעו הלמו בהחלט את האופי השובבי שלו. הוא העביר את מבטו על תמונות האומנים והמלחינים שהיו תלויים בחנות ודמיין מה היה אומר להם אם יום אחד יכנסו לחנות. הוא הביט בדיוקנו של בטהובן. ניכרת הייתה חוכמתו בעינייו של בטהובן בציור, אך גם קשיחותו ורצינותו. אם בטהובן היה נכנס אל חנות הפסנתרים, ודאי היה בוחר לנסות את אחד הפסנתרים העתיקים יותר, אלה שתואמים לתקופתו. מוכר הפסנתרים דווקא חשב שיהיה מעניין להציע לו לנגן על אחד הפסנתרים החשמליים שלו. הוא דמיין את בטהובן מגלה לראשונה את הפסנתר החשמלי ובוחן אותו מכל צידיו. הוא דמיין אותו מנתק ומחבר את כבל הפסנתר לחשמל כשעינייו פעורות. הוא דמיין אותו משחק בכפתורים ונבהל מכל צליל חדש שהפיקו, אך מיד לאחר מכן נפרש על פרצופו חיוך נלהב ממש כשל ילד קטן. תמונתו של בטהובן משחק בפסנתר החשמלי בראשו של מוכר הפסנתרים העלתה על פניו חיוך שליו.

מוכר הפסנתרים הוריד רגליו מהדלפק וקיבל את פניו של הבחור בחליפה שנכנס בברכת שלום. הבחור בחליפה המכופתרת הנהן למוכר כתשובה והחל לסרוק במבטו את הפסנתרים בחיפוש אחר הפסנתר המושלם. הוא הניח את שקיות המצרכים שלו על הרצפה לצידו. מוכר הפסנתרים עקף את הדלפק, נעמד על יד הבחור ועשה עצמו סורק גם הוא את הפסנתרים. לאחר כמה רגעים הבחור בחליפה הפנה את מבטו אל מוכר הפסנתרים, שלהפתעתו היה ממש קרוב, וסרק במבטו את פניו העגלגלים והשובביים. מוכר הפסנתרים חייך והוריד את כובעו הסגול ובכך חשף את ראשו הקירח והמבריק. הבחור בחליפה פתח את פיו כהולך לדבר אך נקטע על ידי מוכר הפסנתרים: “מה לדעתך בטהובן היה חושב על הפסנתרים החשמליים אם היו כאלה בתקופתו?”. הבחור בחליפה קיווץ את מצחו בבלבול והביט במוכר ולאחר מכן ברצפה ואז שוב במוכר. “לדעתי הוא היה כועס על קיומם של הפסנתרים האלה ועל הפסנתרנים שמנגנים בהם.” אמר הבחור בחליפה, “בפסנתרים חשמליים אין אפשרות להביע אף לא מחצית ממה שאפשר בפסנתר אמיתי ואיכותי, הם לא עולים על איכותו של צעצוע. הנגינה בהם היא פגיעה חמורה באיכותה של המוזיקה”.

מוכר הפסנתרים הסתיר שוב את קרחתו בכובעו הסגול והבעתו איבדה לרגע מקסמה השובבי והוחלפה בבלבול. הבחור בחליפה שילב את ידיו בסיפוק והביט שוב בפסנתרים. “אני מחפש פסנתר.” אמר הבחור, “פסנתר מושלם, כפי שכתוב בשלט הכניסה לחנות”. “פסנתר מושלם?” שאל המוכר, עדיין במבטו המבולבל. “כן” ענה הבחור, “ראיתי את השלט שמחוץ לחנות ובאתי כדי לראות את הפסנתר המושלם שאתה מוכר כאן”. המוכר הסתכל על הבחור בחליפה בבלבול ושיחק בעניבתו. לפתע נפערו עיניו וחיוכו השובבי חזר להאיר את פניו. “הפסנתר המושלם! ודאי! זהו שמה של החנות!” אמר המוכר ויישר את עניבתו, “כן. תוכל למצוא כאן פסנתר מושלם. אפילו כמה. למעשה כל הפסנתרים פה מושלמים!”. הבחור בחליפה הביט מופתע במוכר הפסנתרים ולאחר מכן בחן שוב את כל הפסנתרים בחנות.

“אני לא מבין, האם זו בדיחה? הרי הפסנתרים האלה נראים בדיוק כמו כל פסנתר אחר שראיתי. הם רגילים לחלוטין.” אמר הבחור בחליפה. “לא, ודאי שלא אדוני. זו אינה בדיחה. לא אעשה צחוק מבחור מכובד שכמותך” אמר המוכר, “אלו הם פסנתרים רגילים וגם מושלמים”. “מה זאת אומרת?” ענה הבחור שכבר החל לאבד את סבלנותו ויישר את שיערו בעצבנות. מוכר הפסנתרים הניח את ידו על כתפו של הבחור ואמר: “טוב.. אני דואג לקרוא פעם בשנה למכוון הפסנתרים שדואג לכך שכל קליד יתפקד כראוי וישמיע את הצליל שהוא צריך להשמיע. אני גם דואג לשמן את הפדלים ולשייף את רגלי העץ. ובסופו של דבר, אני דואג שכל הפסנתרים שאני מוכר יהיו בצורה של פסנתר, יישמעו וירגישו כמו פסנתר, וכל אחד מהחלקים שלהם יפעל כראוי. האם צריך יותר מזה בשביל שפסנתר יהיה מושלם?”.

הבחור בחליפה הביט במוכר בבלבול. הוא הושיט את ידו לעבר ידו של המוכר על כתפו כדי להוריד אותה, אך מיד התחרט. הוא הביט שוב בפסנתרים ובחן אותם הייטב. הוא ניגש לכמה מהפסנתרים והעביר את אצבעותיו על קלידיהם. הם היו רגילים, אך גם מושלמים, בדיוק כפי שהמוכר אמר. לפתע צץ רעיון במוחו. “אם מה שאתה אומר נכון,” אמר הבחור והפנה מבטו אל מוכר הפסנתרים, “כל מה שצריך בשביל שפסנתר יהיה מושלם זה שיהיה מכוון וכל חלקיו יעבדו כראוי?”. “כן..” ענה המוכר, “אני משער שכן”. הבחור בחליפה חייך ויצא חדור מטרה מחנות הפסנתרים, כששקיות מצרכיו עדיין שם. מבטו סרק במהירות את סביבתו כמחפש משהו ולבסוף פילס דרכו בין המוני האנשים לרחוב שממול. חיוך רחב ומסופק נפרש על פניו, הוא מצא את מה שחיפש. אומן הרחוב האפריקאי עוד ישב שם וניגן ושר בגיטרה.

“סלח לי אדוני” פנה הבחור בחליפה אל האפריקאי, “הגיטרה שלך לא מכוונת. תרשה לי לכוון אותה עבורך בחנות הפסנרים שממול? שמעתי שיש שם פסנתרים מושלמים.” הבחור האפריקאי הביט בעיניין הגדולות והמחוייכות באופן טבעי על הבחור בחליפה ובחן אותו, לאחר מכן נעמד והושיט לו את הגיטרה מבלי לומר דבר. הבחור בחליפה אחז בגיטרה והזמין את אומן הרחוב בראשו לבוא איתו. אומן הרחוב הכניס את הכסף שהרוויח לתיק העור הקטן שלו, הניח את כובעו על ראשו ברישול והחל ללכת אחרי הבחור בחליפה. שניהם פילסו דרכם בין ההמון אל חנות הפסנתרים.

“סלח לי אדוני! שכחת את שקיות המצרכים שלך כאן…” קרא מוכר הפסנתרים אל הבחור בחליפה והושיט לו את שקיות המצרכים. “השאר אותן כאן” ענה הבחור בחליפה והראה למוכר את הגיטרה שבידו, “אני צריך לכוון את הגיטרה הזו.” הבחור בחליפה ניגש לאחד הפסנתרים והחל מיד לכוון את הגיטרה. מוכר הפסנתרים הביט בו מעט מבולבל אך גם מעט מסופק. הבחור האפריקאי נכנס אחריו אל חנות הפסנתרים באיטיות והביט סביבו בהתפעלות. “אפשר לעזור לך?” שאל המוכר בידידותיות את האפריקאי. האפריקאי חייך אל המוכר, קד לו קידה צנועה והתקדם לכיוונו של הבחור בחליפה.

“הגיטרה שלך מכוונת!” אמר הבחור בחליפה מסופק לאפריקאי לאחר כמה רגעים והושיט לו את הגיטרה. האפריקאי לקח את הגיטרה שלו והנהן מחויך. הוא התיישב על אחד הכסאות ופרט על מייתרי הגיטרה. לאחר מכן החל לנגן ולשיר את אחד משירייו. הבחור בחליפה נעמד מולו ולידו מוכר הפסנתרים. הבחור בחליפה הביט על מוכר הפסנתרים כמחכה לשמוע את תגובתו על מעשהו. לאחר כמה רגעים החזיר מוכר הפסנתרים מבט אל הבחור בחליפה ואמר: “אני מאוד מעריך ומודה למכוון הפסנתרים שמגיע לפה מדי שנה. הפסנתרים שלי לא יהיו מכווים בלעדיו, ומי ירצה לנגן על פסנתרים לא מכוונים?” אמר מוכר הפסנתרים בחיוך והבחור בחליפה הנהן בהסכמה. “כן, מכווני הפסנתרים הם אנשים מכובדים וחשובים.” השיב הבחור בחליפה.

“אבל אתה יודע? אני יותר מעריך את הנגנים שמגיעים לכאן וממלאים את החנות שלי במוזיקה שלהם. אחרי הכל.. הם המוזיקאים האמיתיים…” אמר מוכר הפסנתרים. הבחור בחליפה הביט במוכר וחשב לרגע על דבריו. לאחר מכן הפנה מבטו אל האפריקאי והקשיב לשירו. הוא שר על כמה שהוא שמח בחלקו ואוהב את החיים. קולו היה כנה ומלא הבעה. לרגע הבחור בחליפה החל לקנא באפריקאי על הכנות ועל האושר שלו. “של מי השיר הזה?” שאל הבחור בחליפה את האפריקאי. “האפריקאי הפסיק לנגן והביט בבחור. “זה שיר שלי, אני כותב ומלחין בעצמי את כל מה שאני מבצע”. ענה האפריקאי, בפעם הראשונה שבה אמר מילים לא בצורת שיר מאז שפגש את הבחור. “זה שיר מאוד יפה” ענה הבחור בחליפה ובאמת חשב כך.

האפריקאי חייך והנהן כאות תודה והמשיך לנגן ולשיר. הבחור בחליפה האזין לשירו, ובסופו הושיט לאפריקאי פתק קטן. “זו הכתובת שלי. אם יתחשק לך, תוכל לבוא ולנגן אצלי. אספק לך ארוחה חמה ומקלחת אם תרצה.” אמר הבחור בחליפה בחיוך חמים. האפריקאי הנהן והכניס את הפתק לתיק העור שלו. הבחור בחליפה יישר את שיערו ולקח את שקיות מצרכיו כדי לצאת מחנות הפסנתרים. רגע לפני יציאתו נעצר והפנה מבטו אל מוכר הפסנתרים. “אתה יודע? אני חושב שאולי בטהובן דווקא היה יכול להינות מאחד הפסנתרים החשמליים שלך.” מוכר הפסנתרים הנהן בסיפוק ונופף בידו לשלום עד שנסגרה הדלת אחרי הבחור בחליפה.

הפסנתר המושלם
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך