הצגת יחיד

אי פעם שאלתן את עצמכן, למה אתן לא אותה הבחורה. אתן יודעות על מי אני מדברת.
על הבחורה הזאתי שכולם אוהבים אותה, הבחורה הזאתי עם הגוף המושלם ויופי של דוגמנית ויקטוריה סיקרטס, הבחורה הזאתי שכל הבחורים השווים רוצים אותה, הבחורה הזאתי שכולם רוצים להיות חברים שלה, זאתי שאתן כל כך שונאות, למרות שהיא לא עשתה לכם כלום, זאתי שאתם מקנאים בה ורק מתפללים להיות היא ,אפילו רק לשעה אחת. אז גם אני מכירה אותה. כולנו.
אני אף פעם לא הייתי הילדה הכי יפה. אני אף פעם לא הייתי הבחירה הראשונה של אנשים, ואני כבר התחלתי להתרגל לזה. אף פעם לא היה לי את הגוף המושלם, רגיליים רזות, בטן חטובה, תחת ושדיים מושלמים, עור נקי וחלק.
אף פעם לא הייתי הבחורה הזאתי עם הסטייל המשגע, הבחורה הזאתי שלכל מקום שהיא הולכת אנשים מחמיאים לה.
אף פעם לא הייתי הבחורה הזאתי עם הביטחון העצמי המגוחך הזה, ועם האישיות הכובשת.
אף פעם לא נכנסתי לחדר כלשהו ולקחתי את כל התשומת לב.
אף פעם אנשים לא נעצו בי מבט בגלל שאני יפה ולא בגלל שעשיתי משהו מוזר.
אם אנשים הסתכלו עלי ודיברנו, הם ריכלו.
אבל אם אנשים הסתכלו עליה ודיברנו, הם רק החמיאו, ודיברו על כמה היא מושלמת.
אף פעם לא הבנתי למה אני לא הבחורה הזאתי, ותאמינו לי כמה שרציתי להיות.
אולי זה בגלל שאני לא רזה? אולי בגלל שאני לא כזאתי מצחיקה?
ואז הסקתי את המסקנה, שבאיזהו שלב בחייניו, כולנו חושבות עליה.
אולי אני פשוט, לא טובה מספיק?
לא אולי, אני בטוח לא טובה מספיק, אולי אם אני ארזה איזה חמש קילו, או אאריך את השיער עוד טיפה, ואטפח עוד יותר את העור, ואחייך יותר, אתלבש טיפה יותר חשוף, אבל לא יותר מדי. אצחק מבדיחות גם כשהן לא מצחיקות אותי, אספר דברים שלא באמת קרו.
וככה מבלי שאני שמתי לב, בניתי לעצמי את הבחורה המושלמת. שכולם רוצים להיות חברים שלה, בני זוג, שכולם רוצים להיות היא. אבל.. הבחורה הזאתי, היא לא אני.
זה יהיה כמו הצגה אחת גדולה, שכולם מוזמנים לראות, רק שהיא אף פעם לא נגמרת. כל היום לשחק את אותה הדמות, מבלי להיות אני, אבל אי אפשר כבר לוותר. הם הרי התרגלו לאותה הבחורה, הם אוהבים את ההצגה, לא. הם מתים עליה! אבל אני כבר לא, מה עושים במצב כזה? איך בכלל נכנסתי לדבר כזה? אם אני אוותר עכשיו, הם יראו מה באמת קורה מאחורי הקלעים, והם לא יאהבו את זה, הרי מה שקורה מאחורי הקלעים מכוער, הוא לא יפה.
אני יודעת, נשמע די נדוש. אבל זה נכון. ואני יודעת איך זה מרגיש,ובוא אני אספר לכן משהו, זה לא כיף. ותאמינו לי כשניסיתי לצאת מזה, אך לא הצלחתי. לא בגלל שפחדתי שאנשים לא יאהבו אותי יותר, לא בגלל שפחדתי שישפטו. כבר לא היה לי אכפת, זה פשוט ששחכתי, אני שחכתי איך מאחורי הקלעים נראה, מה הצבע שלו, מה הריח שלו, מה עושים שם בכלל. לא ידעתי איך יוצאים מזה. לא היה לי לאן לברוח, ניסיתי להיזכר, להתסכל על תמונות וסירטונים של מאחורי הקלעים הלא מוכרים הללו. אבל שום דבר לא עלה. זה לא עזר, הייתי תקועה בהופעה של עצמי, ועוד אנשים באו לצפות בא, ואנשים אהבו אותה, ושם ההצגה התחילה להיות טיפה יותר אפלה, טיפה פחות אמינה.
אני התעייפתי, שחכתי את השורות שלי, שחכתי איך אני אמורה ללכת, איך אני אמורה להישמע, שחכתי את הכל, ואנשים התחילו לשים לב, והם לא אהבו את זה. הם קראו להופעה זולה ואפילו מדכאת, וכך אנשים התחילו לעזוב את ההצגה, לאט לאט. עד שהאולם היה ריק לגמרי, שקט. וכבר במה אפילו לא נשארה, ההצגה נעלמה גם כן. כל מה שנשאר, הוא חור שחור, אחד גדול. ואין שום דרך לצאת ממנו. גם היום, אני עדיין מרגישה בנוכחות החור הזה, ואני מפחדת שאני אחזור אליו, אני עדיין לא רואה את מאחורי הקלעים כמו שהם היו פעם, אולי אני רואה אותם טיפה, אבל הרוב מטושטש. אך אני יודעת שעם הזמן. הזיכרון של אותו מאחורי הקלעים, ששהייתי בו ככ הרבה זמן, יחזור אלי, יחזור לזיכרוני. וזה לגמרי בסדר, כי הבנתי, שאני לא היחידה שהייתה במצב הזה, ושאני לא נלחמת לבדי, ושיש אנשים, שגם רוצים לראות את אותו מאחורי הקלעים הזה שוב, וזה מה שבונה לי את הכוח, לדעת שעוד אנשים נלחמים לצידי, ושאני לא היחידה שראתה את אותו החור השחור. כיום אני כבר מבינה שהמונח הזה שלמות לא קיים, אין מישהו מושלם ואף פעם לא יהיה. ואותה הבחורה שאתם רוצים להיות, אתם לא יודעים אם היא משחקת או לא, אתם לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים, ומי יודע מה מסתתר שם. אז הפסקתי להשוות את עצמי לאחרים, כי אני לא יודעת מה הם עברו כדי להיות אותם אנשים. אז בנות וגם בנים, תפסיקו לחשוב שיש כזה דבר שלמות, כי אין. תפסיקו להשוות את עצמכם לאנשים אחרים, תפסיקו להתפלל להיות הם, כי אתם לא יודעים מה הם עברו או עוברים. אז בקצרה, אל תשפטו ספר לפי כריכתו.