חופש להמונים מעבר לגדר

חופש להמונים מעבר לגדר

וככה התחלתי ליידות אבנים. אחת אחרי השנייה, בלי לחשוב, מה שבא ליד, לא סרגל, גם מקל לא, רק אבנים בצורה הבינונית שלהן. אלה שאפשר לתפוס ביד אחת, אלה שעפות מספר מטרים בודדים ואלה שמעט בולטות מעל פני השטח. אדם נורמטיבי שיתבונן באבנים הללו לא יבחין בהן כשונות מן הכלל, כן, קצת יותר גדולות, לא – משהו ששווה להקדיש לו מחשבה. אז נחזור לסיטואציה, אני מוצא את עצמי תופס אבן אבן וזורק בכל כוח גופי. (שללא ספק גדל משמעותית משהתחלתי לשתות חלבון בצורת אבקה.) כל אבן שגודלה התאים להגדרתי התעופפה לה סנטימטרים ספורים מעל לגדר התיל שהקיפה אותנו, אותי ואת האבנים סביבי. וכך, במשך דקות ארוכות, תחת שמש יוקדת ורוח מדברית חולית פעלתי. (אני כבר מגיע לפואנטה)

"חייב.. להציל.. את.. כל.. האבנים.. הבינוניות…. אהה !" מלמלתי לעצמי תוך זריקת אבן שרירותית ושחרור אנחת רווחה שזאת צלחה בעבירת הגדר, היא שם, בטוחה, אני כבר מתישהו אצטרף אליה. כבר הגעתי עם עצמי למסקנה, שלא אוכל לטפל גם באבנים הקטנות ולעזור להן לחצות את הגדר, פעלתי בגבול יכולתי.

אני לא מהטיפוסים הנאיביים האלה שחושבים שהם יכולים להציל את כל העולם, הו לא.. אז דבקתי בבינוניות, באלה שהתאמצו כלכך להישאר מספיק גדולות כדי שאבחין בהן ומספיק קטנות כדי שאוכל לזרוק אותן ביד אחת. האבן ה-מאה במספר שזרקתי, (ואל תתפסו אותי במספר כי מרוב מחשבות כבר התבלבלתי) הגדולה המסכנה, השתדלה קצת יותר מדי להיראות. לא הספיק לה כוח התעופה שהקדשתי לה ,היא הוטחה בחוזקה בגדר התיל המאיימת ונשלחה בדיוק כמו שניוטון עם החוקים שלו ציפה שהיא תישלח, ישר לרגליי בחזרה.

הסתכלתי עליה, והיא.. לא הסתכלה עלי. אבל זה לא שהיא עשתה בכוונה, היא הרי אבן, ואני, אומנם בשיגעון של הרגע אך ההיגיון עוד עובד. הבנתי אותה, תפסתי אותה בשתי ידי, כן, גם שהיא לא הסתכלה, או תמכה, או הקשיבה וזרקתי אותה חזק חזק כך שהיא עברה בקושי את הגדר ומצאה את מקומה בין שאר האבנים שנחו להן שם, בחוץ. וככה, התיישבתי על הכיסא הלבן מפלסטיק שעמד לרשותי, וחייכתי חצי חיוך קטן, הרגשתי מסופק מעצמי ומהשינוי שהצלחתי לחולל. הן יצאו עכשיו לחופשי, עברו את הגדר.

כל חלומותיהן פרוסים עכשיו לפניהן כמו בתפריט מהיר ודיגיטלי של אפל. נשארה להן רק הבחירה האינסופית של מסלולים שכל אחד מהם הוא עולם ומלאו ואסור לוותר על החלומות, וצריך להספיק לראות ואין זמן וצריך כסף ומה עם לימודים וההורים וחאלאס כבר עם המירוץ המטורף הזה ואמרתי,
"אח, בקרוב אצלי… גם תורי יגיע ואעבור את הגדר. רק כוס אמק שהשמירה הזאת תיגמר כבר!".