יום החג שלי

.

בזמן שכולם מזמרים להם מזמורי חגים אני שרה לי את שירי הפרטי.
חוגגת את יום החג שלי.
לא עוד עץ אשוח ענק, לא עוד זבל ספוג שמן רב, לא דבר מכך.
אני חוגגת את חגי.
חג הכאב שלי.
נשמע לבטח דיכאוני להחריד ונוראי במיוחד.
לא אכפת לי.
בזמן שכולם מתחבקים וצוחקים הדמעות מורחות את האיפור שלי, שעליו עבדתי שעות רבות כל כך.
אני לא תמיד הייתי כזו, פעם גם אני הייתי מטומטמת ותמימה, חגגתי את החגים עם אנשים שחשבתי שאוהבים אותי.
הייתי טיפשה, כאילו שלמישהו אכפת מהאחר.
תקופת החגים הפכה למחרידה במיוחד כשבן זוגי, טוני, בגד בי עם חברתי הטובה, אליס.
אם אשאל אותם הם יכחישו, אבל זה קרה..
אני זוכרת שאחרי המקרה חזרתי הביתה, עשור חלף מאז ראיתי אותם, הם נעצו בי אצבע מאשימה וצחקו, הם זלזלו בי כל כך.
“אז חזרת הביתה, בני היקר? הבנת שזה סתם?” אבי גיכח לו ולגם מן המשקה ואני פשוט ברחתי לנפשי.
עכשיו זה מובן למה תקופת החגים כל כך נתעבת בעיניי?
גם אני רוצה שוב את התמימות והטיפשות,
רוצה להתרפק על אנשים שלא באמת אכפת להם ממני או מאף אחד מלבד עצמם,
אני רוצה לעצום עיניים ולקום לצד בן זוג אוהב, לחגוג יום הולדת עם משפחתי,לרכל עם חברתי הטובה, להיות מי שהייתי פעם..
כשעוד הייתי טיפשה.
וכך אסיים את שירי, שיר החג שלי.
החג הפרטי שלי.
אז תמשיכו לחייך טיפשים, תחיו באשליות, כי זה עדיף על פני הכל.

יום החג שלי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך