לספור עד 10

לא ייתכן שבן אדם יחליט, יום אחד, לקום על רגליו ולשים קץ לכל זה. פשוט להתעורר, לדעת שפה, בעולם הזה, ביקום האינסופי אני לא רוצה להיות. על מנת להגיע לרמת החלטה שכזו, אתה צריך להיות בטוח במאה אחוזים שזה הדבר הנכון לעשות, שזהו הצעד הבא, והאחרון שלך במסגרת החיים. אני מעריך שהחלטה שכזו אינה בת רגע אחד, אולי זה מסתכם בשנה שלמה של החלטות. כל בוקר, כל שעה, בכל רגע נתון, הקורבן משכנע את עצמו, לא להיות, פשוט לא להתקיים, משכנע את עצמו שזהו הפתרון הטוב ביותר. מבין כל השבילים שבהם ניתן ללכת וליהנות מהנוף ומהייחודיות, דווקא זה שמוביל לתהום עמוקה, יהיה בהכרח השביל הנכון.
כמה פעמים ספרתם עד עשר ושום דבר לא קרה? אולי אותו קורבן ספר עד עשר יותר מידי פעמים ושום דבר לא קרה? מאה? אלף? מיליון פעמים? זאת יכולה להיות סיבה נהדרת להפסיק את הזרם הגועש של החיים. להתעורר שוב בבוקר, לצחצח שיניים להביט במראה ולספור עד עשר. שוב ושוב, אינספור פעמים עד שיום אחד מחליטים לספור עד אחד עשרה. השינוי הקטן הזה, מעשר לאחד עשרה הוא שעושה את ההבדל, שאומר הכל, שגורם לך להבין שזה אתה שמחליט עד כמה לספור. אתה יכול לקום בוקר אחד ולא לספור בכלל, אתה מבין שהגורל שלך בידיים שלך. זה רק אתה מול עצמך. אף אדם, לא חבר ולא משפחה מסוגל להיכנס למשוואה. כאשר אתה מחליט יום אחד, מול המראה, שהיום אתה מפסיק לספור, מתחיל באפס ומסיים שם. זהו סוף הסיפור, כל ילד היום יודע כשמחלקים משהו באפס, אין פתרון למשוואה. אסיים בשאלה שמטרידה אותי יותר מכל: מה עובר לאותם הקורבנות בראש, רגע לפני ההחלטה? האם שימת הקץ לחיים היא לשם הפסקה, רצון לשקט? למנוחת עולמים ? או שמא דווקא פתיחת התחלה חדשה בעולם אחר או מקביל ששם אולי ימצא סיבה טובה לחיות? ששם אולי ימצא הצדקה טובה לספור עד עשר?