ציפורים נודדות

דורון-הבת 15/02/2015 2068 צפיות אין תגובות

מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה העונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהו הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה. היא עמדה על אחד מהסלעים הגדולים שהיו פזורים באזור, גבה כפוף ומעוקם ועורה מקומט. מקומט כמעט כמו האדמה.
“על מה אתה מסתכל כך סתם?” אמרה בקול נרגז. קולה נשמע כמו דנדון מרוחק של פעמון, עתיק אבל חדש כאחד, אמיתי אבל לא מציאותי.
“אולי במקום לשבת בחוסר מעש תעזור לי, אני עתיקה למדי, אתה יודע.”
הוא נעמד והושיט לה את ידו, בראשו חשב שיסייע לה להתיישב, אך היא סתרה לידו בתקיפות שהפתיעה אותו, היא נראתה זקנה מאוד.
“אתה לא יודע איך לעזור לאישה זקנה,” הפטירה.
“אז איך?” שאל, ומצחו נחרש קמטים.
“קולך יפה כמעט כמו המחשבות שלך, נערי, רק חבל שהן כל כך רחוקות ממה שאתה באמת.”
“המחשבות שלי?” תהה בקול.
“כן, הינה הן, צפות בנהר, ציפורים נודדות,” אישרה הזקנה.
הוא הסתובב לנהר, אך כל מה שראה היה מים רדודים זורמים באיטיות עם כמה בועות צפות מעל, זו הייתה שנה שחונה, הנהר היה בתהליך של התייבשות.
בזמן שהביט בנהר הספיקה הזקנה להתיישב על הסלע, ועד שהוא הסתובב בחזרה היא החלה לפזם לעצמה מנגינה שקטה.
“מי את?” שאל. “מה את עושה כאן?”
“אתה חושב שאתה היחיד שמגיע כדי לחשוב?” השיבה בשאלה. “תראה את כל המחשבות שצפות שם, הרבה אנשים שחושבים… וחושבים… כולם חושבים. אתה יודע למה?”
“למה?”
“הם חושבים כי זה הדבר היחיד שנותר לעשות, כל השאר כבר לא בשליטתנו. ואולי זה טוב, אולי צריך לחשוב.
“למרבה הצער, השנה אין הרבה מחשבות, אנשים מפחדים לחשוב, הם מפחדים לחשוב על המחשבות שלהם, על מה שהם רוצים. על מה שהם באמת רוצים.”
הוא הביט בנהר והביט בזקנה, מנסה להבין את מה שהיא אומרת.
“השמש הזאת חזקה בשבילי, אין שם ענן עכשיו, חוץ ממך. שום ענן שיביא איזו טיפת מים לרפואה, ציפור שתעשה את דרכה מעומק הנהר אל עבר פני המים, חוץ מאלו שאתה משחרר, כך סתם, בלי שום הבחנה. כדאי שתשמור עליהן, הן יקרות בימינו.”
“אני חייב ללכת,” הוא אמר. “יש לי מספר דברים לעשות, הגעתי לכאן רק לשעה.”
“כן, אני יודעת, כולם כך, רק אל תשכח לחזור, זה חשוב לחשוב, אם חושבים על זה.”

למחרת הוא חזר לאותה הנקודה, הייתה לו חצי שעה של הפוגה מחיי היומיום, אז הוא הלך לנהר כדי לחשוב, זה מה שעשה בתקופה האחרונה.
“חזרת אלי,” אמרה הזקנה. היא ישבה על אותו הסלע ולבשה את אותה שמלה בלויה שלבשה ביום הקודם.
“בוא, שב לידי.”
הוא התיישב על סלע נוסף שהיה שם.
“אתה רחוק,” אמרה.
הוא קם והתקרב.
“זאת לא הייתה קריאה לפעולה, אלא ציון עובדה. אתה רחוק.”
היא הביטה במים.
“ידעת שהמפלס ירד קצת?”
“הוא תמיד יורד,” השיב.
“כן, למרבה הצער,” נאנחה הזקנה.
“מי את?” שאל כעבור מספר דקות.
“אני היא הרוח הדוחפת את הענן, ציפור הקוראת לגוזלה לשוב אל הקן, האדמה הצמאה לטיפה של מים.”
“ומי אתה?” שאלה גם היא.
הוא החל לענות אבל הפסיק, הוא לא ידע מה לענות.
“כן כן, זוהי תופעה מוכרת, אנשים שחושבים לא יודעים מי הם, זה בסדר, אל תדאג.”
הוא נשען על ברכיו והביט בשתיקה במים כמה דקות נוספות.
“אתה לא צריך לחזור לחייך?” שאלה הזקנה.
“את כנראה צודקת.”

באותה התקופה הוא הלך אל הנהר יותר פעמים ממה שתכנן, הוא רצה לחשוב על דברים, הוא רצה להירגע. בכל פעם הוא פגש בזקנה שדיברה על ציפורים ועננים, ועל כמה שהוא רחוק, ועל כך שיבש, ועל מחשבות, בעיקר על מחשבות.
לאט לאט הוא החל להתקרב, כך טענה. והוא עצמו רק נהיה יותר מבולבל.
באחת הפעמים הוא הגיע והיא ישבה שם על הסלע כרגיל. הוא התיישב לידה והביט בנהר שהיה עכשיו כבר כמעט ויבש.
הזקנה נטלה את ידו בידה המקומטת וחייכה בעצב.
“חזרת אליי, אבל אני לא אחזור אלייך,” אמרה.
“מה הכוונה?” שאל.
“אני עוזבת.”
“למה?”
“כבר יבש מדי, עוד מעט ואתפורר,” השיבה. “וחוץ מזה, הציפורים נודדות. תמיד.”
“אבל את לא רק ציפור,” הקשה. “את גם הרוח, והאדמה.”
“נקשרת אליי?” שאלה וצחקה צחוק רפה. “זה לא טוב. אדם שחי רק במחשבותיו אינו חי למעשה, הוא עב המרחף, חסר עוגן וחסר מעש, הוא אפילו לא ציפור.”
הוא הבין שהיא צודקת. כבר מזמן הבין שהיא צודקת.
“ומה אם ארצה לדבר איתך?” שאל. “איפה אוכל למצוא אותך?”
“אני היא הרוח הדוחפת את הענן, ציפור הקוראת לגוזלה לשוב אל הקן, האדמה הצמאה לטיפה של מים. אם תרצה תוכל למצוא אותי בכל מקום.”
“אני אמצא, אבל לא אותך,” אמר.
“יפה,” אמרה הזקנה וצחקה. “אתה משתפר.”
“כן, למדתי איך לעזור לאישה זקנה.”
“אי אפשר לעזור לאישה זקנה.”
“אפשר. אפשר לשמוע מה שיש לה להגיד,” השיב בלהט.
“אתה צודק אולי,” ענתה הזקנה בקול רפא. “זה מה שעשית לי, אני מניחה.”
“וזה עזר, לא?”
“זה עזר לך, לא לי. לי כבר אי אפשר לעזור.”
“למה?”
“כי אני היא האמא,” השיבה. “אני היא אמא של כולם.”
הוא לא הבין לגמרי למה היא מתכוונת, כמו בדרך כלל, אבל התשובה שלה עוררה בו שאלה חדשה.
“את אמא רחל?” שאל.
“רחל?” התפלאה הזקנה ואז צחקה. “לא יקירי, אני לא רחל, זהו לא הגבול ולא בית לחם. אני אמא אחרת.”
“את אחת מארבעת האמהות?”
“כן, אני אחת מהן.”
“ומתי את עוזבת?” שאל.
“ברגע שתשחרר אותי,” השיבה. “וכדאי שתעשה את זה מהר כי עם כל כמה שאני אוהבת אותך, יש לי דברים אחרים לעשות, ובנהר הזה כבר לא עומד לי כל כוחי. וחוץ מזה, נדמה לי שאת עבודתי כאן סיימתי.”
“אז יש לי רק עוד שאלה אחת.”
“שאל בני.”
“מי הן הציפורים?”
“זאת שאלה נבונה חביבי, שאלה נבונה עד מאוד שמראה עד כמה התקרבת. את התשובה לשאלה לא אוכל לתת לך אני, אבל אתה מוזמן לחפש במילון, כי שם תמצא את התשובה.”
“במילון?” התפלא.
“כן. מפתיע עד כמה פשוטים המקומות בהם נמצאות התשובות לשאלות האמיתיות ביותר.”
“אני מניח שזה נכון.”
“זו תשובה כלבבי,” אמרה הזקנה בחיוך. “עכשיו ברשותך, אוכל ללכת?”
“אם זה מה שאת רוצה לעשות…”
“אני כבר לא רוצה בכלום, רצוני הוא רצון כולם. מאחר ואתה חלק מכולם, רצוני הוא גם רצונך, ואני צריכה שברצונך יהיה שאלך, אחרת לא אוכל ללכת.”
“אז את רוצה שארצה…”
“לא,” קטעה אותו הזקנה. “איני רוצה.”
“אם זהו רצונך…”

הוא חזר אל ביתו טרוד במחשבות, הוא ידע שלא יראה אותה שוב, לא בדמותה הזקנה העתיקה. אבל הוא ידע שזה לא משנה.
בבדיקה המילון הוא גילה שציפור היא בועה העולה לפני המים, אלו היו הציפורים של הזקנה.
הוא לא היה בטוח אם באמת פגש בזקנה הזו, אבל גם זה לא היה משנה, כי היא הייתה אמיתית בכל קנה מידה אחר.

אב ה’תשע”ד

ציפורים נודדות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך