אדל123
בבקשה מכם, תגובות הן הדרך ההולמת להעברת ביקורת. אני לא מעוניינת בעבאדי.

קוף אחרי בן אדם

אדל123 15/04/2017 890 צפיות 3 תגובות
בבקשה מכם, תגובות הן הדרך ההולמת להעברת ביקורת. אני לא מעוניינת בעבאדי.

היה זה יום שמשי ואביבי למדיי בשלהי חודש אפריל. אם וגורתה חלפו על פני כלוב בני האדם בגן החיות, אולם התנהגותם יוצאת הדופן של היונקים הפראיים משכה את תשומת ליבן של שתי המבקרות.
“אמא, מה אלה?”
אימה של הקופיפה הסקרנית צחקה לשמע שאלת ביתה.
“אלה אנשים, זלדה. את יודעת את זה. כמו בספר שקנינו עם התמונות של כל החיות, זוכרת?”
הגורה קירבה את פרצופה השעיר לעבר חלון הזכוכית שתחם בין המבקרים ובין החיות, הצמידה אליו את כפותיה, עיניה ונחיריה התרחבו כשנשימותיה האיצו כיאה לקופיפה המרותקת מרוב תדהמה לנוכח מראה בני אדם לראשונה.
“מה הם עושים?” שאלה זלדה, מצביעה לעבר שתי נקבות הפולות זו משערה של זו כינים וזוללות להנאתן.
“הן מתנקות בשביל המחזרים, זה בריא להן לאכול כינים.” ענתה, ובינה לבין עצמה נזכרה בימי צעירותה, כשעוד שקדה על התואר בזאולוגיה באוקספורד.
“והם?” שאלה הגורה, כעת מצביעה על קבוצת אנשים אחרת, נקבות וזכרים, מהלכים בצורה משעשעת כשחזם מנופח, בטנם מכונסת פנימה ושפתייהם משורבבות, חגים זה סביב זו ולהיפך.
“זוהי תקופת הייחום, והנקבות והזכרים מחפשים בני זוג פוטנציאלים” ענתה לה אימה.
“מה זה ייחום?” שאלה זלדה במבט תמה.
שאלה קשה, חשבה לעצמה האם. להסביר עכשיו? נא, נדחה את הקץ. יש עוד זמן. במקום זה הצביעה הקופה לכיוון אדם יחיד שעמד קרוב לחלון הזכוכית.
“תראי את זה, זלדה. את רואה אותו?” אמרה, בניסיון להעביר נושא.
דעתה של זלדה הוסחה מייד בידי האיש המשעשע שעמד בקדמת מתחם בני האדם ורקד לצלילי המוסיקה המתנגנת ברחבי גן החיות, להנאת המבקרים. השתיים צחקו ועקבו אחר צעדיו עד שלכדו את תשומת ליבו. מכשהבחין בהן החווה בידו לשלום ושלח להן נשיקה. הגורה הוקסמה, ואף אימה נותרה מורשמת.
“ראית אמא?? הוא אפילו יודע לנופף ולשלוח נשיקות!!”, קראה זלדה בהתלהבות.
“בן אדם אחרי קוף, מתוקה. הוא עושה את זה בשביל לקבל כמה שיותר תשומת לב מאיתנו. עכשיו, חייכי והסתכלי לכאן..-” ענתה האם, כששלפה מתיקה את הנייד וצילמה כמה תמונות של ביתה עם היצור החביב, שחייך בצורה דיי משכנעת וגם עשה פרצופים.
“אולי ניתן לו משהו לאכול, אמא?” התחננה הגורה במבט עיני- כלב.
“כתוב שאסור. רואה?” הקופה החוותה לעבר שלט המוצמד לזכוכית ועליו רשום, “חל איסור על האכלת בעלי החיים”.
“אפילו לא עבאדי?” שאלה זלדה באכזבה.
“אפילו לא עבאדי,” ענתה האמא.
“בואי, זֶל. רוצה לראות דולפינים? הם הרבה יותר אינטיליגנטים.”
השתיים התרחקו יד ביד מהכלוב, להמשך עוד יום שגרתי בגן החיות.

קוף אחרי בן אדם
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

ומה עם שוקולד? יש לי גם ציפס. אחרי הכל זהו חג הציפס. שיט השתתקה לי הרגל.

16/04/2017 01:58

    כתוב שאסור אז אסור. אנחנו לא מתכוונות לעבור על החוק, לא היום, ומאוחר מידי בשעה כזאת בשביל שנעשה משהו כזה כשאנחנו גם ככה לא צלולות.
    תעירי אותה? תשפכי עליה מים אולי. לא יודעת, לא ניסיתי את זה אף פעם, נשמע מרענן.

    16/04/2017 02:26

אהבתי, אבל חסר לי משהו. אולי משהו יחודי שרק חיית האדם יודעת לעשות (לא רק חילופי תפקידים). כמו תמיד הכתיבה שלך זורמת וכיפית:)

07/06/2017 22:20
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך