סיפור על משפחה ישראלית בתוך מציאות עגומה, קצת ציני.. איך ?

קערת דייסה

06/04/2012 730 צפיות אין תגובות
סיפור על משפחה ישראלית בתוך מציאות עגומה, קצת ציני.. איך ?

סבתא בישלה דייסה. נתנה לסבא, נתנה לאבא, נתנה לאמא ונתנה ליוני, האח הבכור. ערבה, שזה עתה סיימה את לימודיה במדעי הסביבה, הפכה טבעונית ואילצה את סבתא לטרוח ולהגיש לה במיוחד דייסה על בסיס מים. סבתא לא התווכחה, והכינה לה בשמחה את מבוקשה. היא לא מהסבתות הפולניות האלה שמתלוננות ומצטדקות כל עת שהן יכולות. חוץ מזה סבתא טענה שדייסה טובה מפתחת את עור הפנים ומעשירה אותו “תאכלי הרבה דייסה והחתנים ייפלו לרגלייך, דובשנית שלי” הייתה אומרת תוך שהיא נושקת לנכדתה על ראשה. משפחה טובה הייתה משפחת מנדלסון.
רועי, הצעיר שבאחים, והמוצלח מבניהם, לא הגיע לארוחה כיוון שטרם השלים את לימודי המתמטיקה בבר אילן. רועי היה סך הכל בכיתה ח’ וניתן היה להבחין שהשיעורים הנוספים בבר אילן הקשו עליו והיו לו למעמסה. לא פעם שקל ‘להבריז’ מהלימודים ולשחק עם חבריו בשעות הצהריים, אלא שאמו לא וויתרה לו והבטיחה שאם יתאמץ וילמד עכשיו, זה ישתלם לו בעתיד. הוא הקשיב לה.
רועי הגיע הביתה, מותש, עם סיום הלימודים והתיישב לאכול מהדייסה האהובה שהשאירה לו סבתו. זו הייתה שעת הדמדומים וכל משפחתו יצאו לבית הקולנוע החדש בבאר שבע כדי לצפות בסרטו החדש של אדוארד נורטון. רועי פתח את עיתון הכלכלה האהוב עליו והחל לעיין בו תוך אכילת הדייסה שעוד נשארה חמה וטעימה. כעבור שעה קלה, בעוד שרועי מתענג על השלווה והנחת השוררים אותו נשמעו קולות האזעקה: “צבע אדום… צבע אדום…” רועי התגורר בדרום כל חייו והוא כבר לא מתרגש מהאזעקות הפוקדות את הקיבוץ פעם אחר פעם.
מספר שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ מחריש אוזניים. השכנים מספרים על נפילה ישירה בביתם של משפחת מנדלסון, בהלה רבה ובלבול תקף את עוברי האורח ששהו במקום. יוני, אחיו הגדול, שמע על הפיצוץ וחזר ראשון הביתה. הוא פתח את הדלת, מהסס. את התמונות האלה הוא לא יישכח לעולם. רועי שוכב על הרצפה, עיניו עצומות וקערת דייסה, חצי מלאה, מונחת על יד ראשו.
כחודשיים לאחר מכן, נשלח יוני, ששירת ביחידה מובחרת במילואים, למבצע מורכב בלב עזה. הסיפור הקבוע, חיסול מחבל מדרג בכיר, איזה אחמד חוסיני, יחד עם שניים או שלושה ממאבטחיו. פעמים רבות נשלח יוני לפעילויות אלו, הוא היה הטוב ביותר בתחום – כל כדור פוגע. אך הפעם זה היה אחרת, חבריו לצוות הרגישו שמאז רועי, הוא בן אדם אחר. פחות צוחק, פחות מדבר, פחות יוני שהכירו מהצבא. המפקדים שקלו להדיח אותו מהיחידה אך הוא התעקש להישאר מבצעי ולחזור לפעילות.
המבצע התרחש בתוך סופר מרקט מקומי בעזה, ונמשך שניות אחדות. “7 .. 4.. 2 .. אש !” ניתנה פקודת הירי ומיד אחריה שררה דממה חונקת, הקונים האחרים התכופפו ונותרו מבוהלים. לאחר שהתפזר העשן זוהו שני הרוגים, מאבטחיו של חוסיני. המבוקש הערבי רק נפצע ברגל. נראה כי יוני אשר קיבל את המשימה העיקרית, פספס. הוא קפא במקום, אקדחו היה דרוך ומוכן לירי, אך תמונותיו של אחיו רועי ריצדו לנגד עיניו ולא הניחו לו להמשיך. הוא היה חסר אונים. פתאום נשמעה צעקה, “אין מקום לטעויות!” קרא יגאל, חברו הטוב ביותר של יוני עוד מכיתה א’. השניים עברו יחד 15 שנה ואף הגיעו לשרת יחד בסיירת. חוסייני התרומם והחל לרוץ, המטרה כמעט חמקה מעיניהם, אלא יגאל התעשת במהירות ושיחרר שני כדורים מדויקים, הראשון לראש והשני פגע בחזה. לאחר שהרוחות נרגעו, הציץ מפקד הצוות בסל הקניות של אחמד חוסייני ואמר: “כנראה שלמחלקת מוצרי החלב אחמד שלנו כבר לא יגיע..” החבר’ה צחקו ויגאל טפח ליוני על השחם ונאנח, “יאללה בוא נחזור הביתה ג’וני, שלפחות נספיק להגיע לסדר פסח”
השולחן ערוך, הפעם, רק שש צלחות הונחו על השולחן. יוני חזר הביתה, הניח את התיק ומיהר להתקלח. תחושת הקלה עברה על אבא שידע בדיוק מה עובר יוני בפעילויות המורכבות שלו. ליל הסדר התחיל, הגברים לבושים בחולצות לבנות אלגנטיות וכיפות והנשים בשמלות חגיגיות. משפחת מנדלסון תמיד שמרה על מסורת ורוח החג. האווירה הייתה נעימה, כולם פתחו את ההגדה והחלו לקרוא לשיר ולאכול, בהובלת הסבא כמובן. דהיינו. הם עברו חצי הגדה, וסבא שהיה הנחוש ביותר מבין הסובבים, חדל לקרוא בפתאומיות. כולם החווירו והחיוך ירד אט אט משפתותיהם. מבטם היה שקוע בהגדות, עיניהם ריצדו, ושקט, שקט כלכך עד שניתן היה לשמוע את ה”אחד מי יודע” של משפחת לוי בבניין ממול. אף אחד לא הוציא מילה, התביישו, פחדו, הם ידעו שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. אמא לא התאפקה, היא שברה את השתיקה הקפואה ואמרה את כל מה שבני המשפחה חשבו עליו באותו הרגע: “כוס אמק, אין מי שישיר את ארבע הקושיות”

קערת דייסה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך