כמעט נוגע באמת

10/05/2010 977 צפיות תגובה אחת

אני שונא אנשים ששורקים לידי ברחוב. והאיש הוא עבר לידי ושרק, מחזיק ארנבת מתה בידו. זה שיגע אותי. הייתי כמעט בטוח שהוא רוצח. סדרתי, אפילו.
עקבתי אחריו. הוא נכנס לאחד הביינינים ברחוב שלי. שַכן? שאלתי את עצמי. נשמעה טריקת דלת מהקומה השלישית ובדיוק נפתח האור באחד החלונות בה. ישבתי על ספסל ברחוב ותצפתתי.
החלון הזה היה במקרה החלון של המטבח שלו. הוא שם את הארנבת על קרש החיתוך שהיה מתחת לאדן החלון שלו, והחל להפשיט את עורה, משתדל להשאיר את העור עם הפרווה בשלמותו. צמצמתי את עיניי. הוא תלה את העור על וו מעל לחלון. יכולתי להבחין בכתמי הצבע של הפרווה על העור המקולף הנע ברוח, כמו תחפושת של ארנב שמחכה שמישהו ילבש אותה. ואז הבנתי מדוע שנאתי את האיש הזה כל כך. הארנבת הזו היא שלי. הארנבת הפרטית שלי. הארנבת שגידלתי בחצר. הארנבת שלי, נמיה.
מיהרתי ועליתי במדרגות. דפקתי על דלת ביתו. הוא פתח אותה.
“שלום,” אמר.
“שלום,” השבתי ומיהרתי לשאול, “האם זו הארנבת שלך?”
“איזו?”
“זו שאתה צולה.”
“הממ… שלי, כן. למה לא?”
“שקרן!”
“מצאתי אותה ברחוב, משוטטת. בטח שלי, מה.”
“לא נכון, זו הארנבת שלי. אני דורש אותה בחזרה!”
הרגשתי את הזעם יוקד, מתרכז בנקודה אחת במצחי ופועם בתוכי. הרגשתי שעורי חם. כנראה גם הוא חש בעומס הרגשות שלי, ומיהר להגיש לי את העור ביחד עם החתיכות הבשר החצי-צלוי. “קח, קח, שלא תאבד את העשתונות פה.” ואז חייך חצי חיוך ואמר, “סליחה.”
“סלחתי,” אמרתי לו, מערסל בידיי את העור עם הפרווה שלה ואת הבשר של נמיה.
בבית לקחתי את העור ואת הבשר, והנחתי אותם על השולחן בסלון, מול הטלוויזיה. לקחתי גם חוט ומחט, והתיישבתי על הספה. התחלתי לחבר קודם כל את חתיכות הבשר זו לזו. לא יצא לי בדיוק גוף של ארנבת, יותר גוש לא מזוהה. אבל זה מה יש, לכך הכישרון שלי נדרש ואין מה לעשות. לאחר מכן חיברתי לבשר את העור עם הפרווה, שכן הייתה לו צורה של ארנבת, הודות לעבודה הטובה של האיש השורק. הסתכלתי בתוצאה: פרווה דהויה הדוקה לגוש בשר מצחין. בהחלט לא דומה לנמיה, הארנבת שלי, הארנבת שהייתה לי, אבל כל כך קרוב לאמת, שזה כמעט נוגע בה.

כמעט נוגע באמת
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

סיפור מזעזע…

10/05/2010 16:40
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך