ההבדל בין סיפור למקרה, הוא ההבדל בין מציאות לדמיון.
לכן לפניכם מקרה ולא סיפור, הוא מצחיק, עצוב, מותח, ורצוי להפיק ממנו לקחים.
המקרה קרה לחברי, ואני כותב אותו כמעט במדויק כפי שהשמיעו באוזני.
שמי חנן ואגו, בן 62, ואני כותב ומצייר.

לרענן את הזיכרון

13/11/2009 1057 צפיות אין תגובות
ההבדל בין סיפור למקרה, הוא ההבדל בין מציאות לדמיון.
לכן לפניכם מקרה ולא סיפור, הוא מצחיק, עצוב, מותח, ורצוי להפיק ממנו לקחים.
המקרה קרה לחברי, ואני כותב אותו כמעט במדויק כפי שהשמיעו באוזני.
שמי חנן ואגו, בן 62, ואני כותב ומצייר.

רענון זיכרון מאת: ואגו. ח

לפניכם מקרה שקרה במציאות, וזה מה שקרה. (השמות בדויים)
כל המילואימניקים התקבצו בחדר ההדרכה. למג”ד היה ספק, האם החבר’ה עדיין זוכרים כיצד
יורים רימון . מה שבטוח בטוח – רענון לא יזיק למזדקנים בני השלושים האלה.

להפתעת המדריך שקיבל את המשימה, חדר ההדרכה היה ריק מהריהוט האלמנטרי וכולם נתבקשו לשבת.
על הרצפה. המדריך נעמד מולם כמו איזה ‘רמבו’, ואחז רובה בידו האחת וררנ”ט בידו השנייה.
“כולם לשים לב אלי”, אמר בקול עמוק של קיבוצניק מחוספס. “אם לא תקלטו מה שאני מסביר
תעמדו במלחמה כמו חיילות בטירונות, ולא יהיה לכם זמן להגיד “שמע ישראל” אם אתם רוצים לדעת
אז הידע או חוסר הידע שלכם, יקבעו אם תחזרו הביתה בשלום או בארון.

יוסי שישב בשורה הראשונה, חשב לעצמו שיש משהו בדברי המדריך, והחליט להקשיב ברצינות.
להקשיב ולהפנים. הוא בהחלט היה נגד אופציית הארון…”
אז ככה”, רעם קולו של המדריך. “כמו כל דבר בצבא, גם זה מתחלק ל…”

לשלושה חלקים”. השלים אחד מהחיילים את המשפט המוכר. כולם צחקו ואפילו המדריך חייך”.
בדיוק שלושה חלקים”. המשיך המדריך לדקלם. “שלב ראשון” – והוא הראה את השלב הראשון של הרכבת”
הררנ”ט אל קנה הרובה. “לאלה שמודאגים, אני יכול לבשר שזה בסך הכל ררנ”ט דמה. יעני ררנ”ט
בלוף. בשלב שני משחררים את הנצרה. למי ששכח, הנצרה כאן. רק אחר כך, כשיהיה צורך תלחצו
על ההדק בתקוה שתפגעו במטרה”.

הפיצוץ בחדר הסגור היה אדיר. הררנ”ט פגע בתקרת הבטון ואלפי רסיסים עפו לכל עבר. ריח עז
של חומר נפץ התפשט באוויר הסמיך. יוסי חש כאב מתפשט בפרצופו ואוזניו ציפצפו. באורח
פלא מצא עצמו יושב לא בשורה הראשונה, אלא יושב ונשען אל הקיר שאחרי כולם. לא היה לו מושג
מה קרה לו, מלבד העובדה הבסיסית שהוא פצוע. דם ניגר מפרצופו, מתפשט על חזית חולצתו הצבאית.
הזמן כאילו עצר מלכת.
היה לו רושם שהוא שומע צעקות של פצועים נוספים, אך הזמזום באוזניו גבר עליהם ועכשיו כל ראשו
כאב. הוא פחד למשש את פרצופו, פן ימצא שלא נשאר לו פרצוף. מישהו התכופף אליו. “אל תדאג אני
עובד במד”א וכבר מטפל בך. קודם כול נראה את הפציעה”. אמר והחל לפרום את כפתורי החולצה ספוגת הדם

“זה לא בבטן זה בראש” מלמל יוסי, אבל החייל מולו לא הבין את דבריו והחל למשש את הבטן בחפשו את
מקור הדימום. למרות הכאבים יוסי החל לצחוק. רק עכשיו קלט שלא ניתן להבין את דיבורו, כי כנראה
פיו נשאר חסר שיניים. עכשיו הצטרף גם חובש צבאי, שקלט מיד את העניין. “הוא פגוע בראש והדם זורם
למטה.” אמר למילואימניק, וניסה להרגיע את יוסי. “אל תדאג בחור, תוך כמה דקות הכאבים
יחלשו.” תוך כדי דיבור תקע את מחט המזרק בזרועו של יוסי. “לא כל יום מקבלים סמים חינם.” אמר, אבל
עכשיו יוסי כבר לא צחק. הוא פחד פחד-מוות ממזרקים והכאבים גברו מאד. הוא תהה איך כל
זה קורה לו והוא עדיין בהכרה. תמיד שאל עצמו איך חשים בזמן פציעה, כי כל אחד תאר תחושות
שונות. שני מטפליו סיימו לחבוש ולקבע את ראשו, משאירים רק פתח צר לעיניים. ‘כמו שלובשות
הנשים הערביות’ חשב יוסי. שניהם אחזו בו משני צידיו והרימוהו. “יש אמבולנס בחוץ ויסיעו
אותך למנחת המסוקים.” אמר אחד מהם. מסוק? – הרהר יוסי – אני בכלל עוד לא טסתי במטוס רגיל.

הכאבים אכן דעכו בהשפעת הזריקה ותחושת ריחוף אפפה אותו. דברי המדריך נשלפו
והדהדו במוחו. “ררנ”ט דמה”. למרות הערפול יוסי היה משוכנע שאת ההדרכה הזאת, הוא לא ישכח שנים רבות, אם יהיה לו מזל לא לסיים בארון, כדברי המדריך.

לרענן את הזיכרון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך