נולדתי עיוור וכך גדלתי, עד שבשלב מסויים הוצאתי את כל החרא שדחפו לי מהעיניים.

אוסף של אלוהים יודע מה

16/11/2010 700 צפיות אין תגובות
נולדתי עיוור וכך גדלתי, עד שבשלב מסויים הוצאתי את כל החרא שדחפו לי מהעיניים.

א.

בפרברי התודעה מצאתי לי נחמה. הנוף כל כך יפה במקום שבו אני נמצא. הייתי מזמין עוד אנשים, אבל זו תהיה אנוכיות, יקח להם לפחות שנתיים להגיע לכאן. והם לא יכולים להרשות לעצמם.
אני איבדתי בדרך, איבדתי הרבה. מהמקום שבו הייתי היה זה נראה חסר סיכוי להגיע לכאן. ההגיון הורגל להכות במחשבות מסוג אלה. הגעתי לכאן על ידי כח הטירוף בלבד. מעולם לא הייתי מעז לשחרר מאותה דרך קודמת. ריח של ריקבון היה נסחף בכל משעול בו הייתי הולך. הרגשת היתמות, הידיעה שאתה מנותק מכבלי הנפש, הייתה מלווה בכל צעד.
במשך השנים באו אלי אין- ספור מטופלים שהתלוננו על חולי שהם מרגישים, אני הייתי מהנהן ורושם להם עשרים ושלושה מיליגרם אנטיביוטיקה לכל יום בשבוע. החולי היה מושרש בנו כחברה וידעתי, עם כל מרשם שרשמתי שהפתרון לא יבוא בצורת גלולה. הצלקת הזו תיוותר בנו. היא תהיה לטובת מי שהספיק לברוח ולרועץ לאלו שעדין לא הצליחו.
הייתי מכור לריקבון הזה. כל חלק באישיות התוהה שלי רצה אליה. לא הייתי מסוגל לסגת. נשארו בי הרבה צלקות מאותם חיים. אם אהיה בר- מזל הן לא יגלידו לעולם.
קל לשכוח את העבר, והן לא ירשו לי. הן כמו אבן דרך, אני רק צריך להסתכל אחורה ואדע בדיוק מהיכן הגעתי. אותן צלקות, בשבילי, מראות על הווה שונה. בשביל אלו שעדיין אפופים בקסם הריקבון הן מראות על עתיד שמחובר לזנב האחורי של העבר.

ב.
החופש הרוחני האמיתי היחיד שיש הוא היכולת להשתנות. בכל אחד מאיתנו יש את היכולת הזו.
בכל אדם קיים הרצון לדעת שהוא אמיתי. כל אדם רוצה להרגיש עם עצמו שהדבר שהוא מקרין החוצה זו הנפש האמיתית שלו ולא איזושהי דמות שהוא השאיל.
עלינו לאפשר לעצמנו להשתנות וכמה שיותר. יש להשתנות עד אשר אנו מגיעים לנקודה בה אנו חשים סיפוק ומשמעות מעצם ההוויה שלנו. המדד הסופי, החותם והמדד לרמת האותנטיות שלנו הוא האושר.
אדם שאינו מאפשר לעצמו להשתנות גזר על עצמו לחיות בכלוב. האישיות שלנו שאמורה לשקף את מאוויינו, רצונותינו ושאיפותינו נקרעת בין האחת שהיא הייתה, לבין האמיתית שהיננה יכולה להיות.
בכל תקופה בחיינו אנו אוספים אודותינו מידע אותו אנו מעבדים לרגש והוא לבסוף מגדיר את האישיות שלנו. וזו בלבד סיבה טובה לתת לעצמנו להשתנות. הרי שאין שום היגיון בהחזקת רגשות שליליים שנוצרו כבר בקטנות.
הזרימה היא שנותנת לנו את האפשרות להיות אמיתיים. עיקר הזרימה היא בבחירת הדבר אליו אנו רוצים להפוך, בין אם זה לדקה, שבוע או 20 שנה.

ג.
במשך תקופה ארוכה לא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים. היא היחידה שידעה איך להסתכל עלי, או לפחות ככה חשבתי. היא הסתכלה עלי במין מבט חצי מאוהב חצי נחוש לגלות את השקר שנמצא בתוכי. לפעמים זה היה קשה מדי. זה פגע בי ולאחר מכן הכה גם בה. היא לא הצליחה לחשוף אותי. מטומטמת. זה הרי גלוי לעין. שקוף לחלוטין. אין מקום לטעויות, חצי שניה של מבט סומא בחציו ונחשפתי.
היו לנו עליות ומורדות בדרך. הסיפוק היה מיידי. הצורך, באותו זמן, היה נראה הכרחי. לאותו זמן זה היה נראה אופטימלי. ניצול מרבי של אחד בשני. אני יודע שמעולם לא אהבתי אותה לפי זה שהיא אהבה אותי. בעשרות של שכבות ואפיקים הקשר הזה, שנקשר בעיקר בחציו של הגוף, היה טוב. תמיד היו את הכמה שניות, לפעמים יותר, אם הושקע מאמץ ראוי, שבהם זה היה אפילו מצויין.
באותו זמן לא ידעתי על פי אילו אמות מידה לשפוט את טיב הקשר, האם הוא מביא את הטוב לו אני אמור לייחל לפי תפיסתי היום.
באיזשהו שלב, לאחר חיפושים עמוקים, כמעט ארכיאולוגיים, שבהם היא לא הצליחה להעלות אל מעל פני השטח עצמות שישקפו את פני הטבעיים יותר, היא התייאשה.
זה ממש הטריד, לא נתן לה מנוחה. היא ידעה שקיים שם משהו. היא הרגישה את אותו התסכול שחווה ילד כשאימו מראה שאין מפלצת מתחת למיטה. אבל יש,תמיד הייתה.

ד.
פוטנציאל דבר שתמיד עייף אותי. כל דבר שהוא בגדר הפוטנציאל הוא כלי שיש למלאו. לי אין כח. הגרון שלי יבש והידיים מתחילות לרעוד.
חונכתי על כך שפוטנציאל יש להמיר ליכולת. סבתי, אישה חכמה מאוד. חמה עוד יותר. עצם הוויתי. האשה הראשונה בחיי, מה לעשות? היא הגיעה מתקופה שהיה הרבה יותר חיוני להישאר בארון מאשר לצאת ממנו.
אני מאמין שיש מקום למיצוי יכולות מסויימות, בפרט אלו היכולות לעזור לך בתחום אליו אתה שואף.
הערב אשב לארוחת ערב עם סבתי. היא תגיד שאני צריך למקצע את הכישרון שלי בגיטרה, עלול להיות שהיא צודקת. אני אשאל אותה שאלה שאינה עומדת מנגד אבל בכל זאת תסתור לה: היכן מקומה של תשוקה בבחירותינו? אני אצטער על כך ששאלתי אותה, היא בסך הכל רוצה שיהיה לי טוב. למעשה לא רע לי. היה יכול להיות, אם לא הייתה לצידי.
התשוקה, המחווה היפה ביותר שהמח יכול לתת לנו, מצפן בתחת למחפש הדגדגן המתחיל. התשוקה היא שמראה לנו את רצונותינו האמיתיים ביותר, השפלים, הטובים והרעים.
התשוקה היא שמבדילה את הטוב מהמצויין. את הענן הלבן מזה המתחנן לאגור גשמים. התשוקה מבטיחה לנו במה נהיה טובים, ואנו במחוות שלום טובה לא נעיז להוכיח אחרת ונשקיע את מלוא מאמצינו כדי להתמלא סיפוק, משמעות ואושר.
אין לזלזל בה כמו שאין לזלזל בפיטמה זקורה המנטרת את האוויר בנחישות וקובעת כי קר.

אוסף של אלוהים יודע מה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך