נעלי בלט.

13/04/2011 892 צפיות אין תגובות

היא רקדה בחדר החשוך. הוא היה ריק, מלבד פסנתר כנף מפואר, בצבע חום. כל התריסים היו מוגפים, ורצפת הפרקט שבחדר גרמה לאווירה מסתורית, עתיקה, נפלאה. היא לבשה בגד גוף ורוד צמוד וחצאית- מיני ורודה, ולרגליה נעלי בלט לבנות. שיערה החום היה אסוף בפקעת הדוקה ומסודרת.
מעיניה החומות ירדו הדמעות. דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה. העיפרון השחור שמרחה על עינייה בבוקר, כמו בכל בוקר, נמרח כמעט לגמרי. היא קפצה והסתובבה בחדר, מרימה את ידיה ומטה את ראשה הצידה. היא עצרה לרגע, הרימה את רגלה והצמידה אותה לראשה, כשהיא ישרה. לאחר רגע קצר הורידה אותה, פרשה את ידיה לצדדים והחלה להסתובב, עד שנזרקה על הרצפה כתוצאה מכוח הכובד. היא נפלה על יד שמאל, הייתה לה סחרחורת זוועתית, אך היא הכריחה את עצמה לקום ולעמוד, רגליה מפוסקות מעט, לנשום עמוק ולהניח את הידיים על הבטן. היא חזרה ורקדה, מבצעת פירואט מדויק וממשיכה לסיבוב תוך כדי קפיצה.
הבטתי בה דרך הדלת הפתוחה שחיברה בין המסדרון לבין החדר שבו היא רקדה. חשבתי לרגע להסתובב וללכת, אבל ידעתי מה אני באמת צריך לעשות. התקרבתי, עקב בצד אגודל, שקט ככל שיכולתי. כשהגעתי אל הדלת פתחתי את פי, סגרתי אותו, ושוב פתחתי.
“היי,” אמרתי, בקול קר ונוקשה. אהבתי אותה. באמת שאהבתי.
היא עצרה, בפתאומיות. היא הסתובבה אל הדלת במהירות, כמעט נופלת, וכשראתה אותי צעדה צעד אחד לאחור. “תעזוב אותי!” צעקה לעברי, ואז הסתובבה בשנית, מפנה את גבה אלי, והמשיכה לרקוד. היא שמה לב שאני עדיין עומד שם, נשען על הדלת, וזה הציק לה, אבל לא הרגשתי צורך לזוז משם. היא העיפה אלי מבט והזעיפה פנים.
“להתראות.” מלמלתי בקול שקט, כך שהיא בקושי שמעה אותי. הוצאתי את האקדח מכיס מכנסי, ויריתי. ירייה אחת, בום אחד. היא צנחה על הרצפה באמצע קפיצה. דם התפשט על חזה, מסביב למקום שבו חדר הכדור היחיד לגופה. התקרבתי אליה, מניח את האקדח לידה ויושב על ברכי. ליטפתי את לחיה, שהייתה עדיין חמה, ואת מצחה. העברתי את ידי בשיערה ועל בטנה ומותניה. היא עוד לא מתה, אבל לא הגיבה לדבר, המומה. קמתי, הסתובבתי סביבה פעם אחת, ואז חזרתי והתיישבתי, רגליי מסוכלות. ליטפתי את רגליה ופתחתי את קשרי השרוכים של נעלי הבלט שלה. הורדתי את שתיהן מרגליה והחזקתי אותן בידי השמאלית, נעזר בידי הימנית כדי לקום על רגלי. השארתי את האקדח על הרצפה, והתהלכתי באיטיות אל הדלת, מלא במחשבות. כשהגעתי אל הדלת אחזתי בידית, הסתובבתי לרגע והסתכלתי עליה במבט רך, ואז יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת. יצאתי מהבניין הנמוך והלכתי ברחוב העמוס בלי כוונה להגיע למקום מסוים. נתתי לרגליי להוליך אותי, עד שהגעתי לטיילת. עצרתי, נשען על המעקה, והעפתי מבט לעבר הים. הורדתי את עיניי אל נעלי הבלט שעדיין החזקתי בידי, ואז הסתובבתי. צעדתי במהירות לעבר פח זבל ירוק וגדול שניצב בקרבת מקום, פתחתי אותו וזרקתי את הנעליים, מלא חרטה.

נעלי בלט.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך