גדלתי בגדרה ושם למדתי את נפלאות המלאווח. היום אני נשוי באושר לאורית, גרושה + ילד.

העיוור

16/11/2010 910 צפיות אין תגובות
גדלתי בגדרה ושם למדתי את נפלאות המלאווח. היום אני נשוי באושר לאורית, גרושה + ילד.

איזו הרגשת סיפוק הייתי מקבל אם רק הייתי מעביר אותו את כל הדרך. תכלס, זה מה שהייתי צריך לעשות. לקחת אותו החל מהמעבר חציה הראשון. תחילה הוא ישים את מקל הנחייה שלו ולאחר שיקבל מושג על טיב הדרך, יעלה את רגלו הימנית. זה מה שהייתי צריך לעשות. אבל לא עשיתי. אני ראיתי אותו הולך על גדות המדרכה בדרך נמיר. מבחינתו, אני מניח, הדרך הייתה יכולה להימשך מטר ובאותה מידה אינסוף. הוא עמד על שפת הכביש במין מבט תוהה. הסתכלתי עליו עוד הרבה לפני שחשב שהגיע. משהו בתוכי זעק “תעזור לו”! רצון אמיתי וכנה להיטיב לשנייה עם עולמו החשוך, אבל פחדתי לפגוע ברגשותיו. הרי שהוא כבר שנים עיוור- סביר שמקטנות. הייתי עלול לפגוע בו. יש אנשים שלא אוהבים שעוזרים להם, פוחדים להיות חלשים.. אני לא אשפוט. כל אחד ודרכו שלו להתמודד. ושוב, ולמרות הלב וההגיון שזעקו שניהם, העמדתי את הרצונות שייחסתי לו, לפני רצונותי שלי.
בשלב הזה, שבו ראיתי המתנה לכלום, איבדתי עשתונות. החלטתי לפגוע בו ולשאול אותו אם הוא צריך עזרה. הייתם צריכים לראות אותו.. מנותק כל כך. נר אחד אין בעולמו. רדיו שיצא מכיוון המנסה נואשות להיתפס על תחנה חדשה. נגשתי לעברו, בפועל לא זזתי ממקומי, כבר הייתי לידו. “אדוני”?.. וכמו מעשה קסמים.. הייתם צריכים לראות את ראשו.. זה היה נראה כאילו הוא חזר לכיוון. הוצאתי מילה אחת מהפה. מילה, לא יותר. “אדוני” והוא פשוט התפקס עלי, זינק על גל הקול שנשלח לעברו כאילו והיה חבל ההצלה שלו מפני טביעה.
“אדוני, אתה צריך עזרה?”
“כן” הוא אמר. “האמת אני רוצה להגיע לרכבת”.
“בוא איתי. אני אקח אותך זה ממש מעבר לכביש”. אני לוקח אותו אל עבר מעבר החצייה.
“עכשיו אתה נמצא לשפת הכביש, ממש מול מעבר החצייה”. הוא אמר שהוא חשב שהוא כבר נמצא מול המעבר. זה מעבר חצייה כפול. שניים שנפרדים ברמזורים שונים.
“איך אתה יודע מתי ירוק? אין את התק תק..” אמרתי.
“אי אפשר לדעת.”
אני אומר לו שאין בעיה “אני אלך איתך כשיגיע הירוק.”
הרגע ירדתי מהרכבת מבאר שבע. אני סחוט. אפוס כוחות לחלוטין. ועכשיו אני צריך לתפוס קו 82.. את הבנאדם הזה אני לא עוזב בשום צורה שהיא. אבל בכל זאת, אם יעבור ’82’ אני גמור, ממש גמור. זה זמן ואני לא אחזיק. הרגליים בקושי סוחבות. בכל סיבוב של הראש שלי ימינה או שמאלה העיניים שלי מגיעות באיחור אופנתי שטוב למסיבה, אבל לא בהכרח להעברת עיוור את הכביש עד לרכבת. הוא סומך על העיניים שלי משום ששלו כשלו ואין לי כוונה לאכזב.
“סליחה איפה התחנת רכבת?” שאלו שתי נשים מבוגרות. יאאללה שלי!!.. איזו שימחה. איזה זיווג. באו לי בול בזמן, בול. הסברתי לשניהם במקביל שהוא עיוור, הוא לא היה נראה מופתע, ושגם הוא רוצה להגיע לתחנת רכבת. אחת מהנשים מיד הלכה משמאלו ונסחה בו ביטחון עם ידה הימנית. הראתי לנשים היכן הרכבת והסברתי לאדון בשנית, בעיקר בשביל שהנשים ישמעו, שהן יעבירו אותו ברמזורים… ראיתי אותם צועדים ביחד אל עבר המעבר חצייה הבא, כאילו והם הולכים לקראת כיתה א’ לראשונה. הרגשתי נחוץ. מעולם לא הרגשתי כל כך נחוץ. האדם הזה היה כל כך נחמד בשביל לתת לי את ההרגשה שאני כרגע המפתח היחיד המחבר בין עולמו לעולמנו. אני מודה לו על זה. אני אחשוב עליו תקופה מסויימת. איך הוא נקלט עלי יאאללה איך. עכשיו אני באוטובוס מודה על ההזדמנות שניתנה לי וכמה מזל שהוא לא מהאנשים שלא רוצים שיעזרו להם כי אז לא הייתי מרגיש את ההרגשה שאני חווה עכשיו… אני מניח שכל הורה מרגיש ככה, כשהוא שולח את הילד שלו לבית הספר ביום הראשון, אולי גם בשני. תכלס אולי גם כשהוא רק עושה סיבוב עם הכלב כשהוא כבר בן 16. כל מה שנשאר זה לקוות שהוא ימצא שם חברים חדשים שיעזרו לו גם בתחנות הבאות.

העיוור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך