מרוגז קלות
סתם רעיון אקראי. מתלבט אם כדאי לי להמשיך אותו לאנשהו.

אוכל הלילה

מרוגז קלות 16/01/2017 760 צפיות 5 תגובות
סתם רעיון אקראי. מתלבט אם כדאי לי להמשיך אותו לאנשהו.

השעה חצות בדיוק, ואת מבועתת.
האור כבוי, הצללים שבחדר ארוכים ומעוותים, ואת מתחבאת מתחת לשמיכה, לא מעזה לנשום, ליבך פועם מפאת הפחד מהמפלצת שמתחת למיטה.
את מרגישה את המתח שלה, את הרעד מתחתיך. המשפטים חסרי הפשר שהיא מלהגת נשמעים כאילו היא מדברת קדימה ואחורה בו זמנית, והידיים הארוכות, האפלות שלה נשלחות לכל פינה בחדר, ממששות, לוחשות, מאיימות לגרור אותך למטה, ושתיים מהן נאחזות בפינת המיטה הצרה, למשוך אותה אליך, כדי שהיא תוכל לממש את רצונה, לשרוט, לשסע, לכרות, לקרוע, להרוג.
ולפתע פתאום, רעש גרירה של גוף גדול על המרצפות.
וצרחה.
צרחה מבועתת, מנקבת אוזניים, מרטיטה את האוויר הדומם של שעת חצות.
דממה.
הסערה עברה מתחתיך. את יכולה לישון בשקט.
זו הייתה עבודתו של אוכל הלילה.
מספר אינסופי של ידיים יש לו. ידיים ארוכות, שריריות, בהן הוא משתמש כדי להלך בין עולם לעולם, בין סיוט לסיוט, על קוריו הכסופים, הדקיקים, העדינים כמשי. פניו הם מסיכה מחייכת, לחייה כתמים אדומים, ואיש מעולם לא ראה מה נמצא מאחוריה, מלבד הריק המשתק, האינסופי, שנשקף דרך חריצי העיניים והפה.
הוא אוכל את הביעותים השוכנים מתחת למיטות ועל תקרות ובזווית העין ובשיער הסומר על העורף. איש לא יודע למה, מלבד ההנחה שהוא ניזון מהם, וזרע קטן של ריק נטמע בכל אחד שחש בנוכחותו בשעת חצות.

אוכל הלילה
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (5)

אני לא יודעת למה לקרוא את זה בפעם השניה הפך את זה לכל כך הרבה יותר טוב, אולי כי אני סוף סוף מבינה את הכתב שלך. אני אמשיך עם המסורת שלי ואגיב – ממש ממש ממש אהבתי. זה הרגיש חי ומסקרן.

16/01/2017 20:18

    קחי בחשבון שעכשיו זה מנוסח כראוי, יקירתי. קודם זה היה פשוט שברים של סיפור שריחפו באקראיות בראש שלי.

    16/01/2017 20:21

אני מתלבט אם לכתוב ביקורת…
יש לי בעיה עם דמות המספר.
רוב התיאורים הם על המפלצת אך מנקודת מבט רחוקה יותר (ללא רגשות)
לעומת זאת, יש נקודת מבט יותר קרובה של הדמות הראשית שהיא ילדה/נערה/אישה (עם רגשות) אבל אין עליה הרבה מילים.
זה גרם לי פחות להתחבר לדמות הראשית.
אז אני לא יודע איך להתייחס לזה…
סיפור אפל ומתואר היטב אבל על מפלצת כלשהי שלא אמורה להיות המרכז לפי המספר.

16/01/2017 22:29

    קודם כל, תמיד כתוב ביקורת.
    שנית כל, המספרת אמורה להוות דוגמה למצב של נוכחות של המפלצת. אין לה רגשות אמיתיים בפני עצמה – היא פשוט דמות שמתקיימת כדי לגרום לקורא להבין את התחושה שהוא יוצר. לסיכום, הדמות הראשית לא רלוונטית בכלל.
    כל הסיפור קיים רק כדי לתאר את אוכל הלילה הזה, שהוא רעיון אקראי ומוזר שלי.

    16/01/2017 23:12

הממ זה לא ממש סיפור, אלא תיאור המפלצת. “הדמות הראשית” כאן היא הילדה/נערה/אשה, אבל בעצם הסיפור סובב על המפלצת ועל מה שהיא עושה לה. הדמות הראשית היא הקורבן, כאילו כלי עזר כדי לתאר את המפלצת ואת אימתה.
אין לקטע הזה פואנטה רבה, אבל יכולת להמשיך ולעשות עניין.
אהבתי את הרעיון של “את מבועתת”. הרי לא כתבת שהיא מרגישה מבועתת, אלא קבעת זאת. משמע הבעתה היא דפוס קבוע וסדרתי אצל הקורבן. מעניין.
יש לי כמה הערות:
1.”…לממש את רצונה, לשרוט, לשסע…” צריך לשנות את סימן הפיסוק לנקודותיים (“רצונה: לשרוט, לשסע…”). הרי אתה מפרט.
2. “ולפתע פתאום”? תכלס, זו אותה מילה. אלא אם כן זה ביטוי כלשהו ואז אין לי מושג.
3. “(של) [יש] רעש גרירה…” טעות מקלדת.
4. לדעתי, יש יותר מידי פסיקים בפסקה. שים נקודות מידי פעם, הן יחלקו את הפסקה יפה ונוח יותר.

17/01/2017 10:44
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך