Orez
בואו נצא מנקודת הנחה שהנכות הרגשית שלי היא תוצאה של אמא עסוקה מדי, אבא שבמשך השנים הפך להיות הנעלם הכי עקשן במשוואה ואני... לא חושבת שבאמת יש טעם להתחיל בהסברים, נכון? נכון.

אולימפיאדת הנכים(רגשית)

Orez 11/08/2017 360 צפיות תגובה אחת
בואו נצא מנקודת הנחה שהנכות הרגשית שלי היא תוצאה של אמא עסוקה מדי, אבא שבמשך השנים הפך להיות הנעלם הכי עקשן במשוואה ואני... לא חושבת שבאמת יש טעם להתחיל בהסברים, נכון? נכון.

נגיד ואני באולימפיאדה.
ונגיד שקו הזינוק מחכה בצפייה למירוץ ריצה קלה,
אני עומדת מוכנה, מתפתלת, טיפה משתנקת.
אין שום גביע שמחכה לי בסוף המסלול, שום מדליה לא אענוד על צווארי
רק העייפות מחכה לי,
התשישות, האכזבה
הבדידות.
שלוש, שתיים, אחת
ירייה אחת אל תוך החזה שלי, מפלסת את דרכה בין הריאות החצובות
אל תוך לב מאבן.
תנופת הכדור מתוך הקנה כמו זוג רגליים,
ואני בורחת כלכך מהר למרות שזו תחרות בריצה קלה,
אך אני המשתתפת היחידה במלא.
מה כבר יעשה כשאין שופטים וזו רק אני רצה ומאובקת, נאבקת?
בקושי נושמת, משתנקת
אני רצה כל כך מהר,
וזה רק מזכיר לי איך הם היו בורחים ממני,
ולא עצרתי אף לא לרגע מלרדוף אחריהם.
אני ממשיכה לרוץ ולא מוצאת את המשאף שלי,
לא אכפת לי שאני מדממת והריאה שלי מנוקבת,
האכזבה הכי גדולה מחכה לי בסוף המסלול,
גם כשאני המשתתפת היחידה נדמה שאני תמיד מסיימת במקום האחרון.
הרגליים שלי קצרות, והעיר הזו גדולה לי מדי
אני קטנה מדי,
קטנה ועצלנית.
נגיד ואני מפסיקה לרוץ,
נגיד ואני פשוט מתיישבת באמצע המסלול, ונשכבת על האדמה המאובקת.
נגיד והאכזבה הכי גדולה נשכבה עכשיו על האדמה המאובקת,
במלא אף אחד לא רואה,
הבדידות יכולה לחכות גם למחר.


אולימפיאדת הנכים(רגשית)
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

יפה

13/08/2017 10:48
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך