אני מפחדת ללכת לישון.

מפחדת מהחידלון. מהחושך שבא מבפנים. אני יודעת שכשארדם, אני לא ארגיש יותר כלום, ואנ לא רוצה את זה, אני רוצה להמשיך לכעוס, עד שהוא ישתנה.הכעס שלי הוא כמו לבה על העור, צורבת. אבל אני לא רוה להפסיק, לא רוצה להרדם.

כי השינה היא כמות מקור. אתה כבול. לא יכול לזוז.

אני זוכרת את הפעם הראשונה נשארתי ערה כל הלילה, ולראותאת כל האנשים שסביבי מתעוררים, זה היה אדיר, כאילו הם אייפון שהיה בהטענה, כאילו הם היו מכובים, ופתאום, ריסטארט.

ורק אני, חיה על אחוז. לילה שלם.

אי לא רוצה לישון.

אנירוצה, אני רוצה, מה אני רוצה. אי לא יודעת.

זה פשוט תסכול.

שאי אפשר לשנות את המצב.

זה פשוט תסכול.

נמאס לי שזה ככה כל פעם, שאי לא יכולה לעשות כלום, רק לישון, ולקום למחרת כמו כשקמים אחרי שבכית בלילה.

ולקום לעולם שוב.

למלחמה.

להצחיק את עצמך קצת מבפנים, עד שאת אומרת לעצמך, אויש נו תשתקי כבר, את אומרת שטויות, ולמרות שהפנים שלך מלוחות את תחייכי קצת.

את לא רוצה ככה שוב.

אבל זה לא עובד כמו שאת רוצה.