אסוציאציות חופשיות

מצויד במפה, שלא ידעתי לקרוא, יצאתי לפחות בתחנה הנכונה, Finchley Road, של הרכבת התחתית בלונדון. הישג לא מבוטל בשביל מי שעבר את המבחן התיאורטי בנהיגה רק בפעם השמונה-עשרה. את פניי קידם שוק ירקות, פירות וזרי פרחים ססגוניים. אלא שכדי להגיע למוזיאון פרויד נזקקתי לעזרת הבריות, כמובן, שכן מפות, כאמור, אינני יודע לקרוא. פניתי לקשישה בריטית. הכובע שחבשה הסתיר חלק משיער השיבה שלה. היה משהו אצילי ומעורר כבוד בכך שלא טרחה לצבוע את שערה. אולי קבלה. אולי השלמה. אולי עודף פסיכולוגיזם מצידי. עד מהרה הסתבר שההסבר המילולי שסיפקה שימש רק הקדמה להדגמה. חיש-מהר היא טיפסה במעלה הרחוב התלול, המוביל למוזיאון פרויד, בעוד אני נשרך אחריה כהיפופוטם. “נשימות כלב”, כך כינה מדריך הכושר האישי, היקרן והיוקרתי, את סוג הנשימות הזה בחוג ההליכה, שאליו הצטרפתי כמה שבועות קודם לכן.

ברחובMaresfield Gardens , שבו נמצא ביתו של פרויד מתקופת מגוריו בלונדון, היופי נשפך מכל עבר. כל בית מטופח כמו היה מקדש. למעשה, אין בביתו של פרויד כל ייחוד כלפי חוץ. יש יפים ומטופחים ממנו ברחוב. כמה דקות לפני הפתיחה הביא שליח, אשר לבטח גר באחד האזורים הנחותים בלונדון או בפרבריה, מספר חבילות למוזיאון. גבר ממעמד אחר. פרולטר. פרויד ביטא לא אחת את רצונו להיות Englishman. אלא שחוקים אחרים חלים על הפסיכואנליטיקנים ועל מטופליהם. עולם בפני עצמו. עובדה שלא צריכה להפתיע אותנו, אם ניקח בחשבון שני אנשים אמידים שנפגשים חמש פעמים בשבוע, האחד שוכב על ספה והאחר יושב מאחוריו ואמור, לפחות, להקשיב לו.

לפני כשנה, למשל, קראתי מאמר של פסיכואנליטיקנית שנרדמת דרך קבע מול מטופלת שלה ובו ניתוח פסיכואנליטי מבריק של המטופלת שגורמת לה להירדם. הפסיכואנליטיקאית זכתה לשבחים על אומץ ליבה במאמר תגובה שכתב אחד מבכירי הפסיכואנליזה בישראל. אנה פרויד, יש לציין, הייתה פרודוקטיבית ויעילה הרבה יותר מאותה פסיכואנליטיקנית ישראלית. בחדר הטיפולים שלה עמד נול, שבעזרתו ארגה שטיחים, מאחורי מטופליה, בעוד אלה שופכים את מר ליבם. ואילו אביה… אביה נקט באיזו שהיא דרך ביניים, עמומה יותר. תמיד ידעתי שהוא ישב מאחורי המטופל ששכב על הספה המפורסמת, אך משום-מה סברתי שהכורסא שלו עמדה בזווית של ארבעים-וחמש מעלות מאחורי הספה. אך לא היא. מסתבר, שרעיון הניטראליות והאובייקטיביות של האנליטיקן גרם לפרויד להציבה בזווית של תשעים מעלות ביחס לספה. פרויד האב, כך מסתבר, היה יעיל פחות מביתו. מול הכורסא, שעליה ישב בזמן שהמטופל שוכב על הספה, נמצא אוסף הפסלים המצריים שלו. וכך, בניגוד לעבודת הנול של ביתו, שחייבה ריכוז רב, היה פרויד האב מתבונן באוסף הפסלים. קשה לדעת עד כמה הגה בפסליו ועד כמה הגה בדברי המטופל.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאחורי המטופלים שלי, וגם מולם, נמצאים שני שעונים ואילו אני יושב מול המטופל, בין שני השעונים, זה המיועד לעיני המטופל וזה המיועד לעיניי (מעשה של דמוקרטיה אמיתית). כשחזרתי מלונדון, תליתי תמונות של פרויד ושל ספתו בחדר הטיפולים שלי. כשמר נרקיס, הספה והשעון מולי, מצאתי את עצמי חושב (שלא לומר מחַשֵב), כמה זמן הוא מקדיש לכל נושא ונושא. מר נרקיס פאציינט ותיק. פאציינט פירושו אדם סובל ולא ברור עד כמה סובל מר נרקיס, אם בכלל. הוא מגיע אחת לשבוע בגלל צורך עז ביותר לדבר על עצמו בקול רם וברור, כאילו היה קריין חדשות ב’קול ישראל’, המודיע על כך שפרצה מלחמה לפחות. לפחות, כי הקורות את מר נרקיס – קלה כחמורה, קטנה כגדולה – היו נחשבות בעיניו אירועים משמעותיים לאין ערוך ממלחמה. בתום הפגישות – המונולוגים בני חמישים הדקות – היה אומר לי עד כמה השיחה הייתה מעניינת, ואני הייתי מלווה אותו אל הדלת, סחרחר קלות, ומייד לאחר מכן נרדם לשעה לפחות, שעה שתמיד השארתי פנויה להתאוששות.

כל מאמץ להשחיל מילה לדבריו של מר נרקיס (רק מילה שתבהיר לו שאני מקשיב – ולא, חלילה, שאלה או פרשנות פסיכולוגית מרחיקת-לכת, השם ישמור) היה בבחינת ניסיון-סרק, שלא לומר הפרעה בוטה לשיטפון הוורבאלי, שאיים להציף אותי. פחדי הגדול ביותר היה לקבל התקף-לב במהלך אחת הפגישות. לעיתים דמיינתי שקורה כדבר הזה מול מר נרקיס והוא ממשיך לשאת את דבריו בפרטי-פרטים, דבר דבור על אופניו. מי יפַנֶה אותי? איך יתבצע התשלום בסוף הפגישה? ומה, בכלל, זה חשוב? הרי בלאו הכי כבר לא אזדקק לכסף.

מהפך מדומה ומתעתע חל בטיפולו של מר נרקיס לפני שנה. הייתי פצוע קשה בכמה מקומות בגופי, שתי רגליי מגובסות ויד ימיני מקובעת. היה מעניין לראות את תגובות המטופלים השונים למראה המטפל הפצוע שלהם. מר נרקיס היה היחיד ביניהם, שמעולם לא שאל לשלומי בתקופת הפציעה, למעט פעם אחת. שתי דקות רצופות, שבמהלכן התחלתי להאמין בניסים. “מוזר”, אמר מר נרקיס, “שאתה חבוש ופצוע ואתה זה ששואל מה שלומי – ומה שלומך?” העפתי מבט לעבר התקרה לבדוק שהיא במקומה ואינה בדרכה לרצפה. מר נרקיס אמפטי? רעמו אמות הסיפים. ההקשבה הפאסיבית משתלמת. טוב ששתקתי כל השנים הללו, הפלגתי במסקנותיי מרחיקות-הלכת. “תודה”, אמרתי בהיסוס משתאה ובחיוך רפה, “מחרתיים מורידים לי את הגבס”. מנגינת ה-ס’ עוד הייתה באוויר, כשמר נרקיס החל לספר על הגבס ששמו לו, כשהיה ילד. שנינו עמדנו במבואה, בתום הפגישה הטיפולית. אני נשענתי על הקב ולרגע קט חישבתי ליפול לאחור. בקולו הרועם הודיע לי מר נרקיס: “אני הייתי הילד היחיד בארץ ששבר רגל במרפאה של אורתופד…”, חזר אל עצמו במהירות של סרט מצויר. בכך תם הרגע האמפטי המתעתע, שנדמה בטעות לנס. הייתה זו תחבולה שגורה בידי מר נרקיס להפגין לשנייה התעניינות בזולת, הנופל במלכודת, ובעודו פוצה פה להשיב, מתוך אמונה בכנות כוונותיו של מר נרקיס, היה האחרון נאחז בתחילת התשובה כדי לספר, אסוציאטיבית ובאריכות, עוד משהו על עצמו.

עוד במוזיאון פרויד, בעודי מביט בספה המיתולוגית, ומאוחר יותר בחדר הטיפולים שלי, תהיתי איזו גישה הייתה, באופן תיאורטי כמובן, מועילה יותר למר נרקיס. מצד אחד, ההיגיון בפסיכואנליזה האורתודוכסית של פרויד הכה בי במלוא עצמתו. לכאורה, הרי בדיוק למטופלים כמו מר נרקיס מיועדת השיטה. אולי היה מוציא מעצמו הרבה יותר, אילו הייתי יושב מאחוריו ולא תקוע מול פניו כאבן שאין לה הופכין, אף שלא פציתי פה, לא צייצתי, לא הוצאתי הגה והתנהגתי יפה, בבחינת מצוות “לא תעשה”. מי יודע איזו עבודה היה עושה עם עצמו ולאיזה מעמקים היה מגיע? מצד שני, עברה הפסיכואנליזה תהפוכות רבות מאז ימיו של פרויד והגישה התוך-אישית, אשר לפיה המטפל הוא רק מסך שעליו משליך המטופל את עולמו הפנימי, פינתה את מקומה לטובת גישות בין-אישיות הרבה יותר, גישות שהולידו טיפול פנים-אל-פנים. הספה המיתולוגית פינתה את מקומה לכורסת המטפל, היושב מול המטופל. אל יהי הדבר קל בעיניכם. הדילמה ממלאת כרכים עבי-כרס בספרות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית.

רוב, אם לא כל, עבודתי העצמית בטיפולי במר נרקיס הייתה מעשה עצום של ביטול עצמי. בעיניים פקוחות, הייתי יושב מולו ומדמיין שאני זבוב מת הדבוק לכורסא ואילו מר נרקיס הוא ילד קטן, שזה עתה חזר מן הגן אל אימו עם הציור הראשון שלו ואני מתפעל, מתפעל ושוב מתפעל ממנו. או שאני אחד הפסים בדוגמת הריפוד של הכורסא שלי. או ש… רגע, אם אני רק פס בכורסא, פירושו של דבר שאני בכל זאת מפריע למר נרקיס לשאת את המונולוג שלו ואז… ואז, כמה היגיון יש בישיבה מאחורי המטופל – ולא מולו! אין ספק, פרויד היה גאון!

חדר הטיפולים שלי הוא כוך שכזה. מרפסת לשעבר של מטבח לשעבר. המטבח לשעבר הפך פינת מחשב וספרייה, המורכבים על שולחן שהוריי קנו לי לבר-מצווה. (הכול, אל תטעו, במצב תקין ולכן שום דבר לא נזרק – נושא לאנליזה בפני עצמה). מרפסת המטבח הפכה “פינת טיפולים”, יש שיראוה דחוסה ויש שיראוה אינטימית, תלוי בעיני המתבונן. איפה אכניס ספה, למען השם? לפני שהייתי מטפל, זאת יש לומר, הייתה בחדר מיטת יחיד בערך בגודל הספה המיתולוגית של פרויד. אם אוציא את השולחן הקטן (מעשה ידי אבי הנגר) ואת כורסת המטופל – כך הגיתי במוחי הארכיטקטוני תוך כדי אחד השיאים המרגשים במונולוג השבועי של מר נרקיס – אוכל להכניס… ספה! ספת הסבה אנגלית, שאפשר לשכב עליה, על הגב או על הצד, בהסבה! הכורסא שלי תעבור אל מאחורי הספה, בזווית של תשעים מעלות לספה, ממש כמו במוזיאון פרויד ובמקום אוסף הפסלים המצריים של פרויד… במקום אוסף הפסלים המצריים של פרויד ניצבת… טלוויזיה!! טלוויזיה ישנה, עם גיבנת ענקית, אך תקינה לחלוטין (ואצלנו, אתם כבר יודעים, לא זורקים חפצים תקינים ושמישים).

אלוהים, איזו דרך ארוכה עברנו מאז ימיו של פרויד עד שחזרנו לאותה נקודה עצמה! אוסף הפסלים של פרויד, נדירים ויקרי-המציאות ככל שיהיו, הוא דבר סטאטי ואילו טלוויזיה היא דבר דינאמי. סמוך אני ובטוח שאישיות בעלת שיעור קומה כמו זו של פרויד מסוגלת לראות באוסף הפסלים המצריים תמונות עשירות ועמוקות הרבה יותר מתכניות טלוויזיה. אך פרויד הוא פרויד ואני – אני! ואני, הרי, כל כך אוהב טלוויזיה! והנה, אם אאמץ לעצמי את המתודה הפסיכואנליטית בצורה האדוקה ביותר, לא זו בלבד שלא אתַקַע למר נרקיס בפרצוף ואפריע לרצף האסוציאטיבי שלו, אלא אף אוכל לצפות בטלוויזיה באין מפריע! (בינינו, מר נרקיס מרוכז כל כך במונולוגים שלו, וקולו כה עז כשהוא מדבר על עצמו, עד שגם אם אפתח את הטלוויזיה בפול ווליום, הוא לא ירגיש.) אלא שאני נמנה על הזהירים שבחבורה, אלה שאינם נוטלים סיכונים, ולכן בעוד מר נרקיס נושא את המונולוג השבועי שלו, התחלתי להריץ בראשי את רשימת ערוצי הכבלים ונוכחתי לדעת שחלקם זרים ומתורגמים ובחלקם אין צורך בווליום מסיבות אחרות. למשל, תכנית העתיקות ב-BBC PRIME היא תכנית בעלת ערך אסתטי ממדרגה ראשונה – ובשבילי, הלא, אפילו מפית קרושה רקומה היא מבחן השלכתי של ממש, שתי וערב. מר נרקיס יעסוק, אפוא, בעולמו הפנימי ואני בעולמי הפנימי. במקביל ובאין מפריע. ומה שחשוב מכול, כמובן: אני לא אפריע לו! לא עוד אעמוד בדרכו! ידבר ככל שיחפוץ על מה שיחפוץ ושום ניד וניע, רצוני או לא, בפניי לא יפריע לו להתרכז. פרויד היה גאון, כבר אמרנו?

אסוציאציות חופשיות
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך