JonathanS
אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה ל"all of me", שהתאכזבה מהסיפור הקודם שלי. מקווה שהסיפור הזה יתאים לרוחה קצת יותר :)

ארמדילו

JonathanS 06/11/2015 1303 צפיות 8 תגובות
אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה ל"all of me", שהתאכזבה מהסיפור הקודם שלי. מקווה שהסיפור הזה יתאים לרוחה קצת יותר :)

"אני באמת מתקשה להבין מה אני עושה לא בסדר." אמר אלברט בעודו יוצא מעוד ראיון עבודה לא מוצלח. "הרי יש לי את כל הדרישות לתפקיד, ואפילו מעבר! אני באמת לא מבין איפה אני טועה." הוא הסתכל על דורון, חברו הטוב משכבר הימים שבא ללוות אותו לראיון, בתקווה שהפעם משהו יהיה שונה, שאולי הפעם אלברט כן ישיג סוףסוף את מבוקשו. דורון השפיל מבטו לרצפה בחוסר נוחות. "אפילו קניתי חליפה והכל, דורון. קניתי חליפה מחורבנת והיא לא עוזרת לי בשום דבר! מאיפה יהיה לי את הכסף לשלם על החליפה הזו אם אני לא מוצא עבודה?!" אלברט אמר בתסכול. עברו כבר כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה בה אלברט היה חלק מכוח העבודה העממי, איש המרוויח את לחמו בזיעת אפו וביושר. "תראה אלברט, אני כבר אמרתי לך מה אני חושב על החליפה הזו-" ניסה דורון להגיד אך אלברט קטע אותו מיד. "דיברנו על זה כבר דורון. החליפה זה רעיון טוב. זה מדגיש את מה שאני שואף להיות."בסדר, מילא החליפה אבל האיפור הזה-" ניסה שוב דורון, אך נקטע שוב במהרה. "אז טיפה הדגשתי מרכיבים מסויימים בפנים שלי דורון, זה משהו שמאד מקובל לעשות היום, גם לגברים! זה מאד עדין, אני לא מתאפר כמו ליצן או משהו. אתה סתם מתנהג כמו אדם חשוך כרגע דורון. זה לא מתאים לך." דורון נאנח. "בסדר, בסדר. בוא פשוט נלך וזהו. אני רוצה לקחת אותך לאנשהו."

אלברט ודורון הלכו על המדרכה ברחוב הראשי. היה זה יום סגרירי, וירד גשם לא מזמן. נעלי העור של דורון תופפו בנוקשות ובקצב אחיד בעת הליכתו, בעוד אלברט קיפץ לו בחינניות יחסית בין השלוליות, נעליו הרכות לא משמיעות קול. דורון חיבב את אלברט מאד, הם היו חברים עוד מילדות. אך כל המבטים שנשלחו לכיוונם מצד העוברים והשבים התחילו להעמיס עליו יותר מדי. הוא ידע מה הם חושבים עליו, שהוא ואלברט, ובכן… "קשורים". הוא תיעב את עצמו על עצם העובדה שהנושא הזה הפריע לו, אבל הוא לא שלט בכך. הוא היה אדם רגיל, והוא רצה שאנשים ידעו זאת! אך הוא לא רוצה להעליב את אלברט. אבל לא לעוד הרבה זמן, חשב לעצמו דורון, זה לא ימשך לעוד הרבה זמן. יש לו תוכנית.

דורון הוביל את אלברט לסמטה צדדית שהתפצלה מהרחוב. הוא ניגש לדלת נעולה וישנה בקצה הסמטה, והוציא צרור מפתחות גדול מכיס מעילו. אחרי מספר ניסיונות כושלים הוא הצליח לפתוח לבסוף את הדלת, והשניים נכנסו פנימה. בחדר היו שתי ספות יחיד ושולחן ביניהן. "תשב," אמר דורון לאלברט, "אני רוצה שנדבר." הוא ואלברט התיישבו. "אני רוצה להגיע לשורש הבעיה שלך בחוסר מציאת עבודה, אלברט. בוא נעבור על מה שקרה היום בפרט ובאופן כולל בראיונות העבודה שלך. ביחד." אמר דורון. "אוקיי…" אמר אלברט בחשדנות. הוא תהה אם דורון מתכוון למה שהוא מתכוון, אבל הוא התקשה להאמין בכך. דורון היה חבר שלו. האם גם הוא חושב על אלברט את אותם דברים שחושבים השאר? הוא החליט להמשיך לדבר. "בכל מקרה, בכל ראיון עבודה הסיפור הוא אותו סיפור. אני נכנס, ואני ישר קולט את המבט של המראיין, בוחן אותי. אני יודע שרובם בשלב הזה כבר מבינים מה אני באמת, ושרובם מרגיש עם זה לא בנוח. כבר היו מקרים שזרקו אותי מהראיון בלי אפילו להגיד מילה. כאלו אנשים חשוכים ופרימיטיביים!" אלברט עצר לרגע, בעודו משתדל לבלוע את הדמעות. הוא המשיך. "בכל מקרה, בראיונות שבהם כן נותנים לי לדבר בדרך כלל הולך לי טוב. אני לא שונה מאנשים אחרים, אתה יודע. זה שיש לי העדפות טיפה אחרות לגבי דברים אישיים בחיי לא גורם לי לעבוד בצורה פחות יעילה. יש אנשים, מועטים אמנם, שמבינים את זה. אבל בכל ראיון, תגיע אותה שאלה הארורה, וכמו תמיד, אני תמיד אתבלבל ואענה את אותה התשובה. התשובה שתפיל אותי בכל מצב." "ומה היא אותה שאלה, אלברט?" שאל דורון, למרות שכבר ידע את התשובה. "מה אתה רוצה להיות בעוד 5 שנים?" ענה אלברט. "ומה התשובה שאתה תמיד עונה?" שאל דורון.

"אני תמיד עונה שאני רוצה להיות ארמדילו." ענה אלברט.

"אמרדילו." חזר אחריו דורון.

"כן, ארמדילו. ארמדילו חופשי ומאושר." השיב אלברט.

הייתה שתיקה.

"אתה מבין את הבעיתיות פה?" שאל דורון את אלברט שנע בחוסר נוחות במושבו. "אתה מבין איך זה נשמע לאנשים אחרים? אנשים שמחפשים אדם בוגר ורציני לבוא לעבוד אצלם?" "אני מבין שאולי זה נשמע מוזר לאנשים, אבל אני לא יכול להסתיר את זה עוד!" זעק אלברט, דמעות בעיניו. "כל מה שתמיד רציתי הוא להיות ארמדילו. אבל אין סתירה בין להיות ארמדילו לבין לעבוד בכבוד! למה אנשים לא יכולים לראות מעבר לזה?!" "כי למען השם אלברט, אתה לבוש מכף רגל ועד ראש בחליפת ארמדילו!" צעק עליו דורון בחזרה. "והפנים שלך מאופרות כדי להראות כמו ארמדילו, אבל זה נראה כאילו ילדה בת ארבע איפרה אותך! מה זה אמור להיות בכלל?!" "אני חושב שזה חמוד ומגניב." ענה אלברט בעלבון. "זה לא משנה! זה לא משנה…" אמר דורון בייאוש. "אתה מחפש בנרות מקומות שירצו להעסיק ארמדילו, ואתה מחפש במקומות הלא נכונים. אבל אני חושב שמצאתי בשבילך מקום." אלברט השתנק. "באמת?! אתה לא צוחק עכשיו?" "לא ולא," השיב דורון. "יש לי מקושרים בגן החיות. הם מחפשים מישהו עם נתונים כמו שלך ועם… אמ… תשוקה כמו שלך." "הו, זה נהדר!" אלברט אמר באושר, "חלום חיי התגשם! סוף סוף אוכל להיות ארמדילו באופן רשמי! תודה לך דורון, תודה כל כך!" דורון זע בחוסר נוחות בכסאו. "ובכן, תראה… זה לא ממש עבודה להיות ארמדילו. למעשה יש להם מספיק ארמדילואים. הם צריכים למורים. אתה הולך להיות למור." אלברט קפא. "אבל אני לא למור. אני ארמדילו." "אני מצטער אלברט," אמר דורון, "אבל מהיום אתה למור."

הדלת נפתחה בחוזקה ושני גברים חסונים עם סמל גן החיות על חולצותיהם נכנסו ואחזו באלברט מכל צד. אלברט ניסה להשתחרר מאחיזתם בפרעות. "מה אתה עושה, דורון?! אני ארמדילו! אני לא למור! תעזבו אותי, נבלות שכמותכם! תנו לי ללכת! תנו לי ללכ-" הגברים החסונים זרקו את אלברט לתא המטען של וואן גדול ולבן וטרקו את הדלת. דורון נשף אוויר החוצה בעצב. "אתה תהיה חופשי עכשיו, אלברט." הוא אמר לעצמו בתקווה, בעוד הוואן נוסע אל האופק. "אתה תהיה חופשי."


תגובות (8)

*סוף סוף*
זה היה ממש שונה ממש שחבתי שזה יהיה XD סיפור חמוד.
*תוריד שורה בין ציטוט לציטוט. אל תשאיר אותם צמודים.

06/11/2015 13:01

חח הסיפור אכן מתאים לרוחי קצת יותר:)
נחמד לפגוש שוב את יונתן המוכר והאהוב.
היו לי שתי הערות קטנות:
1. אתה חוזר על השמות של הדמויות הרבה יותר מידי פעמים וזה קצת מבלבל.
2. שונאתת שמחליטים בשבילי אם הסיפור מצחיק. אולי זה רק אני, אבל אני אוהבת יותר את הקטגוריה הכללית של 'סיפור קצר'. (רק בשביל הפרוטוקול: הסיפור אכן היה מצחיק. אבל זה לא סותר את העובדה שאני רוצה להגיע לזה בעצמי.)
חוץ מזה, כתיבה טובה כמו תמיד, כמעט בלי טעויות פיסוק ודמויות משעשעות. (כל פעם שאמרת אלברט דמיינתי זקן הזוי שדומה באופן חשוד לאלברט אינשטיין.)

06/11/2015 13:19

    נ.ב. אני רוצה להיות לוטרה!

    06/11/2015 13:24

    תודה על ההערות, איישם לפעם הבאה :) ואני אשנה את הקטגוריה שלו

    06/11/2015 15:04

אוי אלוהים אדירים. חזק, יפה, ומעורר בחילה. בהתחלה לקחתי בחשבון שאחד מהם הוא גיי,למרות שידעתי שאני מפספסת משהו. ואז כשהגיע העניין עם הארמדילו, הדיאלוג המעט עמוס הפסיק וזה הפך להיות קליל ובעל הומור. לאחר מכן כבר האופי האמיתי של הסיפור נחשף, כביקורת חברתית,וכל מה שנותר לי לעשות זה לשבח אותך על ביצוע טוב מאוד. נהניתי הרבה, אולי בגלל שהצלחת לכתוב סוף של משהו מטלטל בלי לדחוף לנו את הדרמטיות בפרצוף, בלי להאכיל אותנו בכפית, בלי להדגיש את הכיתוב בין השורות, בלי לשים תיאורים 'חוצבי לב'. טוב, לעניין, ופשוט – מה שהופך את כל העניין לטבעי ומעולה. אם הייתי חושבת על ביקורת בונה, אז ההתחלה מעט עמוסה ולא יותר מדי מעניינת- כלומר הסיפור נע בין תחושת עניין מאוד גדולה לבין תחושת עניין סבירה מינוס. לכן כדי 'להמתיק' את ההתחלה כשעדיין לא נוגעים בעצם העניין אפשר 'לסבן' את זה קצת. משהט במבנה יותר פשוט וענייני בלי להאריך אותו שזה לא יודגש. מלבד זה זהו, כי אהבתי את הצורה המעורפלת והטבעית בה הסיפור משאיר אותנו מעורפלים בעניין עבר הדמויות כמו שהיה קורה אם היינו מתפרצים להם סתם ככה בשלב זה לחיים, בייחוד בגלל העובדה שזה הועבר טטב מספיק כדי שבכל זאת אקבל תמונה ברורה שלהם בראש שלי, וכל הפרטים היו עקביים – ככה שבעצם התעלומה הוסיפה עניין וריאליות וזה היה כיפי מאוד

07/11/2015 16:45

    תודה רבה על הביקורת, אקח לתשומת ליבי :)

    07/11/2015 16:54

זה כל כך מדהים, פשוט וואו. מצד אחד קליל וטיפשי, ומצד שני יפה ומלא משמעות. וואו, איפה היית כל חיי?

07/11/2015 17:39

    תודה רבה :)

    07/11/2015 18:09
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך