ארמליוס

05/12/2010 799 צפיות תגובה אחת

עברו הרבה שנים מאז שפסקו המחשבות שלי להתרוצץ בעולם. כשנכנסתי לחדר ראיתי על השולחן את כל הספרים שאי-פעם קראתי בהם פתוחים, פזורים בצורה מעגלית, כאלו משהו חקר את חיי שעברו בניסיון להבין מהם הדברים שמהם הושפעתי. אם היה מסתכל היטב היה רואה מה שאחרים כל חייהם מנסים להבין. מעל שלולית הדם ראיתי את יומני פתוח, זיכרון שעתה נראה ישן מפנים, חדש מבחוץ למראית העין.

היה זה אז הזמן שבו חיינו בפחד במערות הרחוקות שבצפון בגלל הפקודה האחרונה. הרחובות החלו להתמלא בפושעים, שאם מתחילה היו חוששים, עכשיו הם רומסים ושועטים לכל אשר חפץ ליבם. אולם אנו שמחים. סוף סוף אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, נגמר עידן השלטון.

הרי זו הייתה פקודתו האחרונה של ארמליוס בנאומו על הר הגליל. כאשר ארבע הבריתות התאחדו תחת המנהיג האחד הם לא ציפו שיעשה כזה מהפך. הוא השתלט על החברה הגבוהה בעדינות מדוייקת והעלה מהשאול את אווה בראון להיות לו לאישה. מה שאנשים אחרים לא הצליחו הוא הצליח, מה שהם לא עשו הוא עשה. ארמליוס נהיה שרו של עולם, ולפקודותיו נשמעו כולם. אבל לא מפחד, אלא מאהבה רבה. ארמליוס לא היה כמו כולם, הוא היה פשוט אחר, ודווקא אז הוא בנה לעצמו דרך- חזון. ובנאומו הגדול על אחד מההרים הגבוהים שבצפון, בעת סופת גשמים עזה הוא הוציא את אותה הפקודה. ובהרימו את ידיו אל השמיים אמר “אף חברה לא תשליט נורמה אחת על חברתה, איני יכול לכפות את רצוני עליכם. עשו מה שתרצו ולעולם לא יהיה יותר שלטון על כוכב לכת זה – זוהי הפקודה האחרונה,” ולאחר מבט מיואש ומהורהר אל עבר העם העומד בחום היום ליד ההר הוסיף “אין לי יותר מה לומר,” ונעלם.

עמדנו אז סביבו כעומדים בפני פלא, שאם לא היה זה פלא אז היינו המומים. כבר ציפינו שיביא לנו תורה כשאר המנהיגים שלפניו, והנה לא נבואה ואף לא דיברה אחת. תחילה המשכנו בחיינו הרגילים, עשינו קניות הדלקנו ממטרות, היינו שוב בבית משפט – לא היה שם אף אחד. הרגעים הגדולים כפו עלינו לחשוב מחשבות. אז נשארנו בבתים ולא יצאנו. ומי שיצא הרי אלו היו אלה שמעולם לא היה אכפת להם מההנהגה ומעולם לא צייתו לפקודות, אז למה להם עכשיו?

חיפשנו את ארמליוס בהביטנו אל הכוכבים בלילה, אך לשווא. שמועות רחוקות אמרו שהוא אי שם על אי בודד, באיזה בית מלון נידח יושב וכותב. מה הוא כותב? הזקנים אומרים שהוא יושב מחוץ למחנה וכותב את מה שקורה עכשיו. הוא כותב רק מה שהוא רואה. צחקנו. ואז הגיעו הרשעים, בתחילה חששו לפרוץ לכספות שמא הכל היה חלום פרוידני, וביושבם בוהים מול הקיר הזו זאת. אולם משהתברר שהשמועות נכונות היה אז אחד שהעז ורצח אדם בשביל כספו. הבהלה שררה ברחובות ואנשים צעקו משטרה משטרה. אנשים שפעם לבשו מדים הסתכלו עליהם כתועים. האם אין להם כבוד לחוקים ולפקודות? האם ארמליוס לא פקד עלינו שלא יהיה יותר שלטון על האדמה? האם אין זה אומר שגם אין שוטרים, תמהו. גם אנחנו. ברחנו. פחדנו אפילו מעצמנו ומהקרובים לנו, אולי יבואו מחר עם סכין ויחתכו אצבעות. וכי מה מונע מהם לעשות זאת? ליבם הזהוב?

אולם אנו שמחים. גם כאשר אנו מסתתרים במערות הרחוקות בצפון אנו עדיין מעלים חיוך. אנו עושים מה שאנו רוצים. אף אחד לעולם לא יגיד לי מה לעשות. הרי אני חופשי כרוח לחיות באמונתי, אגדל בעתיד חווה של ירקות עם עדר בהמות. אתפרנס בכבוד עם משפחתי, וביגע כפי ארוויח לחמי. לא אשלם מיסים ואעבור באור אדום לפחות חמש פעמים ביום. פקודות יותר לא אקבל מאף אחד. חוץ מהאחראי במערות על המזון, וגם זה שאחראי על הציד, וכמובן שצריכים לציית לרופא. גם לאלה ששומרים על המערות צריך לציית. אבל חוץ מהם לא אקבל פקודה מאף אדם. חוץ מארמליוס. אולי.

כאשר התאבדתי, מעשה הגבורה הגדול ביותר שלי, ניתנה לי הרשות לראות מה קרה לבני האדם לאחר מותי. רגשות לא נחשפו. רק בהייה במחוזות פרטיים, והשפעות של זרים נבעו אל ביתי. עליתי למעלה ונכנסתי להיכלי התהילה. ראיתי שם את ארמליוס יושב על כסא של כבוד ליד מנהיגי טרור אחרים, דמעות הסתירו את ראייתי. לא בכיתי ככה מאז שחשבתי שבני בכורי מת, צחקתי מאושר. עתה יהיה הכל בסדר, עכשיו טוב עודדני ארמליוס. לידו כרעה אשתי, כאשר חייכה אליי התקרבתי אליה. נדף ממנה ריח של פסטרמה רומנית.

אני לא הכרתי אמת אחרת פרט למציאות, אין עולמות אחרים שאותם ידעה השגתי, רק את העולם שבתוך התא הקטן- עולמו של ארמליוס. כמלאך, לא ניסיתי להתיר את חבלי האופי שנכפו עליי. עשיתי למעלה את אותו הדבר שעשיתי למטה: הגשמתי את דברי ארמליוס. וכך רכבתי עם הפרשים השחורים אל העולם בהביאי מוות לאיזורים נידחים. אחרי כל לקיחת נשמה התעורר בלבי עוד פצע של בכי, לקול צעקותיהם של האחרים.

כאשר ציווני ארמליוס לקחת את בני בכורי, נקרעתי. אולם לא ממצפוני, שכן ארמליוס יודע טיבו של מצפון מהו, אלא נקרעתי מתדהמה – עד כמה ארמליוס סומך עליי שלא אגרום לו לאכזבה ושאעשה את המלאכה המוטלת עליי. כאשר בכורי עלה עמי השמיימה, הוא נרגע רק שראה מי זה הלוקח אותו, אביו שאבד לו לפני שנה.
אולם בכייה של אשתי היה בלתי נסבל בעיני ארמליוס והוא ציווני להביאה, שתהא לו לשפחה. מאז מידי יום היא כורעת ומשתחווה לפני שרו של עולם ארמליוס, מטה השמיים ומייסד הארץ. אכן זהו מחזה מלבב.

כאשר אגיע אל המנוחה והנחלה אקווה להקים לי חווה של ירקות. ואז אולי ארמליוס יבוא לבקר אותי. הוא משך עליי חוט של חסד מאז הכרתיו לו את אשתי. הוא מכנה אותה “אווה בראון” שלי, ועד כמה היא יפה כמו הר הגליל ביום סופת גשמים. ובעמדו עליה הוא מדבר ומדבר עד כמה הוא יעשה אותה לחופשייה, ושהיא שייכת לו ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות. מלהיט אותה בפיתויים שמהם אין חזרה.

אחרי עשרים שנה של נישואי עקרות אתי, הצליח ארמליוס להכניס את אשתי להריון, הוא פקד אותה בבת יפהפיה. אולם זו הייתה פקידתו האחרונה את אשתי, היא מתה כיומיים לאחר הלידה. מאז אני חי בפחד שאולי ארמליוס יאשים אותי שהבאתי לו כזאת אישה שמתה אחרי כל לידה. אז לקחתי את בני בכורי ואת בתו היפהפיה של ארמליוס וברחנו למערות הרחוקות שבצפון. הסתתרנו.

תמיד לא ידעתי מה להחליט וחייתי בהיסוסים רבים, גם כאשר יכלתי להשאיר את אשתי אצלי אם רק הייתי מבקש ומתוודה על אהבתי אליה שמעולם לא אבדה. גם כאשר נפרדנו אחרי עשרים שנה מבגידה נוראית, בגידה שפצעה אותי כל כך חזק עד שלא יכלתי לשאת זאת יותר. היא בגדה בי, הרגיש מכל אדם, זה שלעולם לא היה פוגע בה או בכל יצור חי אחר.
היא תמיד הצטדקה שהיא לא ידעה מה היא עושה אז וכאלו הייתה תחת השפעה של כישוף, מעולם לא האמנתי לה כשם שלעולם לא תחדל אהבתי אליה. בשברון לב ראיתי אותה מולידה לאדם אחר שני בנים ומקימה עמו משפחה.

צער הוא מחלה נוראית, כאשר אי אפשר לפרקה באלימות, ובסוף שילחתי יד בנפשי. התאבדתי בעודי עוסק במחקר מהי אהבה ומהו חופש. ספרי הפילוסופיה הגדולים עוררו בי שלוות נעורים ויקיצה מחלומות שווא. וכך לצליליו של באך הלכתי לחדרו של בני הקטן, הוא ישן זה כמה שעות. גופו כה קטן.
בחשבי מה יהא עליו ומה יהיה עתידו נפצעתי פתאום. דם ירד בחדר והתאסף לשלולית אדומה. התעוררתי ולהפתעתי הנרקיסים לא הפסיקו לפרוח. באו הרהורים, ובראשי נהרות של דם, זורמים חזק, ורוחי עליהם בסירה. והנה נגלה לפניי הר של סוכר וקן צרעות, ואת על פסגתו מנצחת על מילים שרומסות, שועטות, טומנות לי מלכודות – לבל אעבור. ויש מסיבה ואני חיוור, ולידנו יש שתי בריכות עמוקות בלב יער מיסתורי ואפל, בהן שוחות בתולות מים – ואני יודע שאלו מחשבותיי. ומרחוק אני רואה את כולך ועלייך אצבעות קטנות, משחקות, מדברות, וכל כולך לבנה לבנה. יפה יפה. ועינייך של עובדת אלילים, ירוקות כתוהו ובהו – ואת רואה אותי. ובלבו של מחול השדים אנחנו רוקדים, צמודים ואת לוחשת… בוהה ומחייכת.

ואז ארמליוס העיר אותי מהחלום ואמר שהגיע הזמן לצאת לחצר. ישבנו על הספסל, ואני שואל עלייך ומתי תבואי לבקר. הוא אומר שזו תקופה קשה ושצריך שהדברים יירגעו. לאחר כמה רגעי שתיקה הוסיף בייאוש “אין לי יותר מה לומר”. קם והלך. אני יודע שאת כבר לא אשתי יותר, את עכשיו עם ארמליוס. מלאכים בחלוקים לבנים אינם רואים את העולם שהוא דבר מורכב, אצלם הכל שונה ומוזר. הוא לא מדבר על זה שבעתות של טירוף כמעט והרגתי את בתו הקטנה ואת אשתו היקרה.

היינו בחצר. ישבנו על ספסל, שיקרנו שירה וסיפורים. בשעה שכל מה שרציתי היה לנשק אותך. אז צחקנו. את תמיד נהנית מהדמיון שלי… שהמציאות שלי נעלמת את תמיד באותו זיכרון, תמיד מחייכת. בגן משחקים שני הבנים שלנו, את שמותיהם לקחתי מאגדה עתיקה המספרת על חיים בלי שלטון: אני וארמליוס.

ארמליוס
דרג את הסיפור

תגובות (1)

לא הבנתי כלום משהמם

08/12/2010 18:57
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך