הסיפור השני שלי. אשמח לתגובות כנות ובונות.

אשתי היקרה

04/04/2012 1889 צפיות תגובה אחת
הסיפור השני שלי. אשמח לתגובות כנות ובונות.

אשתי היקרה / אור דרורי

השמיים כחולים. השמש עוטפת אותי בחום ואהבה. מצחי נוטף זיעה. רגליי מלוכלכות בחול ואפר. עיניי בוהקות לעבר המזרח. אני כאן, אבל אינני. הבדידות, השקט. אני מרגיש את זה כאן.
איפה אתם ?…

אשתי היקרה,
יום שני שלי כאן, השמש עלתה שוב. היא גרמה לי להתעורר, זהו לא ליטופך הרך, או הקפיצה השובבה שלו בינינו בשבת בבוקר.
קצת קריר לי, אדליק לי מדורה.
האם חשבת פעם שחיו ככה אנשים ? הם לא החליטו לברוח לפה, מהות החיים שלהם הייתה כאן.
מדהים. שוב פעם הרוח מלטפת. שוב השמש שוקעת. אשתי היקרה, זה שונה. זה בודד.

אשתי היקרה,
גשם פקד אותי היום השכם בבוקר.
את זוכרת את אותו יום שחור כשהם באו לבשר ? זה היה גם גשום ושחור. גשם זלעפות.
השמיים כ”כ יפים עכשיו אחרי הגשם, אני חושב שאני רואה גם קשת בענן. כמה זמן שלא ראיתי קשת בענן. אני חושב שכמה שנים טובות.
לא הספקתי לשאול אותו אם הוא ראה פעם קשת בענן. את חושבת שהוא ראה ? הוא הספיק לראות ? אני לא יודע, וגם לא אדע. את תגידי לי כשניפגש, נכון?

אשתי היקרה,
אינני בטוח איזה יום היום, אני חושב ששישי היום. שישי זהו יום חגיגי. וכך גם מזג האוויר. פורח ויפה.
קטפתי ורד, הנחתי אותו בכיסי. את זוכרת כמה שאהבת ורדים ? זאת אומרת, כמה שאת אוהבת ורדים.
ורד, קפה, ועוגיה. זה מה שהונח לך מדי שבת בבוקר, כשהשמש העירה את שנינו. את חסרה לי פה.
שבת שלום יפתי.

אשתי היקרה,
איך אבא שלך תמיד טען ? זה היה ממש מקרי. בינינו. את היית סטודנטית חרוצה ויפה, ואני הייתי הכבשה השחורה של האוניברסיטה, השתדלתי לא לעשות בעיות ושברתי שיניים כדי להצליח.
הוא לא אהב אותי בהתחלה, גם אימך. גם אחיך. טוב גם אחותך.
אבל נאבקנו, נלחמנו, הסתרנו. אהבנו.
את אוהבת אותי עדיין ? אני בטוח שכן. אבל אשאל שנית. את אוהבת אותי ? אני בטוח שכן. אינני רואה סיבה שתפסיקי. זה היה מזמן, את גם אמרת לי שסלחת לי על זה, שנתתי לו ללכת לשם. שנתתי לו את הזכות לבחור ללכת לשם.
הרי אנחנו נעשה הכול למענו נכון ? לא נאבק איתו. לכולם נתנו, כך הוא טען. גם הוא רצה. אידיאליסט. האם זה היה שווה את זה ?…
מחשיך, אלך להשתכשך קצת במים ואחזור לבקתה.

אשתי היקרה,
כף רגלי נחתכה. מזל שאת לא פה, היית נלחצת. בעצם, חבל שאת לא פה.
כשהוא בא לעולם, זה היה מאותם רגעים שכאילו החיים של כל תושבי היקום נהיו טובים יותר.
הוא בא אחרי מאמצים לא קלים, אבל כשהוא בא, הוא בא. אושר שלי.
הוא תמיד היה מסתבך. היה חוזר מלוכלך ושובב, עם החיוך הערמומי והכ”כ מסתורי שלו.
לא תמיד ידעתי מה עובר לו בראש, לא תמיד שאלתי.
ילד יפה שלי, ילד חזק וחסון. אתה צריך לראות את הנוף המדהים שאני צופה בו בזמן שאני כותב מילים אלו.
אני בגן עדן ? פיזית אני כן. רוחנית אני בגיהנום.

אשתי היקרה,
אני חושב שאני רואה סימן חיים ראשון כאן. ראיתי טווס מדהים ביופיו. טווס עם כל צבעי הקשת.
את זוכרת את היום בגן החיות שהלכנו איתו ? הוא התקרב לטווס וליטף אותו, הטווס לא נרתע. זה היה רגע מרגש. ניצוץ של אושר בהק משנינו.
כ”כ חמים ונעים בבקתה. זה כאילו שאנחנו שלושתנו מתחבקים מתחת לשמיכת הפוך הלבנה והנקייה ביום חורף סגרירי בבית וצופים בגשם מטפטף מבחוץ.
את אהבת את החורף, טענת שהוא מקרב לבבות. מה הוא אהב ?

אשתי היקרה,
גאווה. הוא היה מצליח מאוד. הוא היה שקט בבית, אבל ידענו תמיד שיש לו יכולות שאין לאחרים.
שיבוחים והצטיינויות מפה ועד הודעה חדשה. ההודעה ששברה. את חושבת שהעולם נשבר מזה כמונו ? אני חושב שכן, מזג האוויר באותו יום הוכיח כך.
את לא חושבת כך ? תעני לי, אני מבקש. תעני לי.
תעני לי שהוא לא סתם הלך לשם, תעני לי שהיו לו שאיפות, תעני לי שזה היה הייעוד שלו.
רק תעני לי. אינני בטוח בכלום.
הרוח נושבת מעליי ולוחשת לי סוד, אני חושב שאשכב לישון.

אשתי היקרה,
הוא עבר אליהם, הוא לא הרכוש שלנו. הוא לא בחזקתנו. הכול בסדר, תסמכי עליי. אני חושב.
ימים כלילות, לילות כימים. אין קשר. אין מידע.
לשמוע את קולו לאחר זמן ממושך היה אושר.
רגליי משתכשכות במעיין קטן שמצאתי בין הגשר למגדל. מפל מעל המעיין. מפל של דמעות. זה מה שאפשר לקרוא לזה ?
הכול בסדר הוא אמר כל הזמן, אני אראה אתכם בקרוב. קרוב זה רחוק ? ככה זה נראה תמיד כשהוא לא היה פה, כשהוא היה שם.
מים צלולים, אני רואה את השתקפותי לאחר זמן לא מובטל. גדל לי זקן רב. תמיד אהבת את הזיפים שלי ? זוכרת ?
גם לו היו זיפים, כשגילחתי אותו בפעם הראשונה. הוא נחתך. וכמובן שנלחצת. האם כאב לו ?
כבר לא ילד, נער. נער יפה שלי.

אשתי היקרה,
הוא בא הביתה כמו תמיד. עדיין עם החיוך הערמומי, החיוך שמסתיר תמיד משהו.
גם היא לא ידעה, למרות שבילתה איתו שעות נוספות בחדר. בזמן שהוא היה יכול להיות איתנו.
שבת. צהריים. הריח של העוף. הרעש מלמטה של הילדים משחקים, של המבוגרים חוזרים מבית הכנסת.
צלצול. דממה. השתהות. העולם נעצר. הזמן עמד מלכת.
אני אחזור, בקרוב. מבטיח. אני בטוח שהוא הבטיח, מכל הלב הוא הבטיח. אני מאמין לו. גם את האמנת, אז למה בכית ?
אני גם בכיתי, לפחות תאכל את מה שהכנו.
אני אחזור, בקרוב. מבטיח.

אשתי היקרה,
מזג האוויר אפרורי כבר כמה ימים. היית נהנית פה, בבקתה. היית מסתכלת החוצה ורואה גשם, גשם שלא ראיתי עוד בארץ.
למה הדחקנו ? למה לא דיברנו על זה מאז ? זה לא נכון. היינו צריכים. אנחנו עדיין צריכים. בואי נדבר על זה, נפתח את זה.
אני מנסה להיזכר, זה קשה. תנסי גם, אני לא רוצה לבד. לבד פה, בודד מאוד. אני צריך קרבה כלשהי, אני מתגעגע למגע שלך. אני מתגעגע אליו.
זה היה סגרירי ואפרורי.
הוא לא ענה זמן רב, לא יצר קשר.
גם הם טענו שכרגע אי אפשר ליצור איתו קשר, ככה גם אצל הורים אחרים. איפה הוא היה באותה שניה ? מה הוא עשה ? האם הוא חייך ? או שבכה מגעגועים ?
געגועים אלינו ? אליה ? געגועים לימי הילדות התמימים ?
הוא לא בכה, הוא בחור חזק. לא ראיתי אותו בוכה שנים רבות. אולי הוא הסתיר את זה ממני ?
הם בחוץ. שמענו אותם חונים. זה לא מציאותי, אפשר לחזור לשגרה.
צעדים כבדים. דפיקה בדלת. עוד דפיקה. זה בסדר, זה לא באמת.
עוד דפיקה. צלצול בפעמון.
השתהות.
פתיחת הדלת.
צרחה.
בכי.
מפל של דמעות.

אשתי היקרה,
כולם אהבו אותו. באו להגיד שהם משתתפים איתנו. הם לא באמת השתתפו איתנו, הם חזרו אחר כך, הביתה. לזרעות מחוממות, למגע של הקרובים.
יותר מדי אנשים בבית בשבוע אחד, אינני עמדתי בכך. אך ראיתי אותך קורסת, לא יכולתי לקרוס גם כן.
בלילות הלכתי למרפסת להתפרק. התפרקתי. בימים נתתי לך להתפרק, עליי.
היית שבורה, כמו בובת מריונטה. שמרתי עלייך, גוננתי עלייך.
תבכי, אני שומע אותך כרגע בוכה. אני בטוח בכך. גם אני מזיל דמעה. בואי נתחבק, רק שנינו.
השמיים מתבהרים. זה יפה כל כך. יש חיים. יש עולם, העולם החליט להמשיך מאותה נקודה שנעצר הזמן.

אשתי היקרה,
את חייבת לענות לי עכשיו. את לא חייבת, אבל אני מתחנן, מבקש. תעני לי.
למה החלטת מאותו יום פשוט לא לענות לי ? הלכנו לישון, ובבוקר שקמתי כבר לא ענית.
גם מגע עור ידך נעלם.
הכול היה טוב לפני זה. טוב זאת מילה מוגזמת. נכון ? אני מצטער.
למה עזבת ? למה הלכת ? אני יודע שאת עוד פה. אני בטוח.
העולם מוכן לקבל אותך בחזרה. בואי תחזרי, תושיטי את ידך. אני מבולבל, אני בודד, אני לא מרגיש במיטבי.

אשתי היקרה,
מה נשאר ? לא הרבה. הבית, התמונות, הזכרונות. גם זה מתפוגג ומתאדה באוויר כמו ריח הבושם האהוב שלך, שלא הרחתי אותו זמן רב.
אני צריך אותך, צריך אותו.
העולם יפה כ”כ, אבל למה הוא ממשיך בלעדיכם ? אני לא רואה בזה היגיון.
למטה מחניק, אני צריך קצת אוויר. אני אעלה גבוה.
אולי גם אשמע אותכם.
אתם כרגע צוחקים ? בוכים ? מהרהרים ? מה אתם עושים ? אני ממש רוצה להיות איתכם.
אעשה הכול למען זה.
אני עולה, מטפס. זה קשה. הרוח גם נושבת חזק. היא לא מרפה. כאילו רומזת. אל תעלה. אל.
אני עולה במעלה ההר. אני מרגיש אותכם קרובים. אני חושב שאני רואה אותכם. אני רק חושב.
אני בפסגה. כ”כ יפה כאן.
פסגת העולם.
הרוח מסביבי, מתחזקת. אני אצטרף אליה.
אשתי היקרה, בני האהוב. אני אוהב אותכם. אני בא.

השמיים כחולים. השמש עוטפת אותי בחום ואהבה. מצחי נוטף זיעה. רגליי מלוכלכות בחול ואפר. עיניי בוהקות לעבר המזרח. אני בא להיות איתכם.

אשתי היקרה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

אני אשתדל להגיב בתגובה הכי נבונה ומושכלת ומקווה שדרכי תצלח ובכן : שירים מדהימים כתיבה מושלמת אהבתי מאד ומתוודה שרק היום גיליתי אותך ORKIOR
חג שמח ונפלא ממני בקי ♥♥♥

06/04/2012 08:33
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך