לוצ-סנאית
בעיקרון הקטע נכתב בעקבות השיר הזה:http://www.youtube.com/watch?v=oBLk8rPi8o0

מאוד אשמח לתגובות!

באה אליכם.

לוצ-סנאית 08/04/2012 637 צפיות 2 תגובות
בעיקרון הקטע נכתב בעקבות השיר הזה:http://www.youtube.com/watch?v=oBLk8rPi8o0

מאוד אשמח לתגובות!

היא הולכת על שביל עפר, השמיים מעוננים ומספר קרני שמש חודרות דרך העננים ומכתימות את האדמה. השיער השחור שלה כבר האפיר והלבין בקצותיו, סביב עיניה הירוקות קמטים וריסיה כמעט ואינם נראים. למרות התקרבותה לסיום העשור השישי בחייה, היא עדיין הולכת זקופה, שמלה לבנה שהונחה על גופה מדגישה את גזרתה החטובה. ידייה מטלטלות לצד גופה, הן אינן אוחזות דבר, ומרמזות על כך שאין ברשותה דבר מאשר אותה שמלה לבנה.
היא מיישרה את מבטה, הדרך שלה קרובה לקיצה. מולה ניצב בית לבן וקטן, בעל קומה אחת. גגו משובץ ברעפים אשר צבעם הערמוני דהה, שני חלונות עומדים פתוחים בחזית הבית, ווילונות כחולים, עשויים בד אוורירי מתנפנפים ברוח.
ככל שהיא צועדת כך פרטי הבית מתחדדים. היא שמה לב לאותם ברושים ירוקים דהויים אשר מקיפים את הבית, לפרחים הנבולים אשר צומחים לפניו.
היא ממשיכה ללכת, מתקדמת עוד ועוד על שביל העפר לכיוון הבית. חיוך קטן ונוגה עולה על פניה.
הנעליים שלרגליה נקרעות, היא בועטת אותן מרגליה בעצבנות וממשיכה ללכת, יחפה.

הדרך מתקצרת והנה היא, עומדת מול דלת ביתה. היא מתרגשת, חזה עולה ויורד בהתרגשות. היא שולחת יד מהססת ומניחה את ידה על הדלת. היא עוצמת את עיניה בהקלה. היא מלטפת את הדלת בגעגוע, המרקם המחוספס של הדלת נעים לה כפי שהיא לא הרגישה הרבה זמן.
“את פה?” היא פוקחת את עיניה בפתאומיות. כמה זמן לא שמעה את הקול הזה? היא נסוגה צעד מהדלת. “זו את? אני לא מאמין!” הדלת נפתחת ובפתחה עומד אדם, בשנות העשרים לחייו. עיניו ירוקות כמו שלה, שערו שחור כמו שלה, רק חלק יותר, מבריק יותר. הוא מחייך וחושף שורת שיניים לבנות, בוהקות, צעירות. ידו מונחת על הדלת, כעומד לסגור אותה.
“התגעגעתי אלייך!” היא אומרת בחרטה. הוא מוריד את ידו מהדלת ומניח אותה על כתפה.
“נראה לך שאני לא, אחות קטנה?” הוא מגחך ופונה להיכנס לבית.
“אמא ואבא פה?” היא שואלת בהיסוס, פוסעת אחריו לתוך הבית.
“לא. הם מחכים לך. כולנו מחכים לך…”
היא נותנת לעיניה לשוטט על הבית. הצבע התקלף מהרהיטים, הספות נקרעו ונמלאו עש, מהתקרה השתלשלו קורי עכביש, ושכבה דקה של אבק כיסתה את כל הבית.
“מעולם לא ראיתי דבר כה יפה ומשמח.” היא לוחשת ומחניקה את הדמעות שעולות בעיניה. היא פוסעת לתוך עומק הבית, מעבירה את ידה על כל חפץ, נוגעת, נזכרת, פורצת בבכי.
הוא לא בא לנחמה, רק יושב. גבו שעון על קיר ורגליו שלובות. היא בוכה בחזקה, עיניה אדומות ונפוחות, שמלתה הלבנה מתלכלכת באבק, אבל היא רק בוכה, זעקותיה ממלאות את אוויר הבית. כשהיא נרגעת, היא מתקפלת לכדור, הדמעות שזולגות כעת מעיניה דוממות, היא שקטה, השפתיים שלה קפוצות בחוזקה.
“בואי, בואי החוצה, אראה לך את הגינה בה אהבנו לשחק כילדים.”
היא עוצמת את עיניה בחוזקה, לא משיבה לו. הוא מניח את ידו על כתפה. “בואי, את יכולה.” אומר. היא קמה, באנקת כאב. היא מוחה עם ידה חלק מהדמעות.
היא מביטה לעבר המקום שבו ישב. שכבת האבק נותרה ללא פגע, ללא סימן שמישהו אי פעם ישב שם.
צעדיה מהדהדים בין קירות הבית והיא יוצאת אחריו. הוא פותח דלת הזזה ויוצא החוצה. השמש לא יצאה מאחורי העננים והגינה הייתה חשוכה.
הדשא צמח פרא, בין הבית לבין הגדר אשר סימנה את גבול שטח הבית. שני כיסאות נוח הוצמדו לקיר. רגליה היחפות דרכו על הדשא, שדגדג אותה.
הוא קירב אליה את אחד הכיסאות. היא חייכה עליו חיוך שבור והתיישבה על הכיסא בדממה. אבריה שהיו מותשים התרפקו ונרגעו.
” התגעגעתי אליכם.” היא אומרת ועוצמת את עיניה.
“גם אנחנו. אבל עכשיו את חוזרת אלינו.” הוא משיב וחיוך רגוע מופיע על פניו.
עפעפיה נסגרים, מכסים בפעם האחרונה את העיניים הירוקות, שמביטות בנוגות לעבר השמיים.
והשמש זורחת.

“אמא! אבא!” הצעקה נפלטת מהשפתיים האדומות, השיער השחור מבריק ורענן, פנים חסרות קמטים, פנים של ילדה שגילה לא עולה על שבע. היא רצה על שביל העפר, רגליה נעולות בתוך נעלים חדשות ומבריקות, השמלה הכחולה שהיא לובשת מנפנפת ברוח, שערה אסוף בסרטי סטאן לבנים. עצי הברוש מתנענעים על ידי משב רוח שובב, גוונם הירוק עמוק ואין-סופי. רעפיו של הבית אשר מול הילדה אדומים ומחזירים את אור השמש.
מתוך החלונות עולה ריח של עוגיות, היא מתענגת על הריח ומגבירה את קצב ריצתה.
דלת הבית נפתחת ושלושה אנשים יוצאים משם. אביה, קורן מאושר ומחייך את חיוכו המרוצה, ידיו שלובות זו בזו.
אימה, אותו שיער שחור ועינים ירוקות מחייכות באושר, פניה מוארים בשמחה.
אחרון- יוצא אחיה הגדול, בן שבע אולם פניו עדיין אוהבים, חיוך נצחי. שערו השחור מסורק לאחור בחגיגיות.
“הגיעה הנסיכה שלנו.” אומר אביה בחיוך של הקלה.
“סוף סוף הגעת, אחרי כל הזמן הזה לך!” אומר אחיה וקורץ אליה.
“גם אני התגעגעתי,” היא אומרת ודמעה של אושר זולגת מפניה, אחרי הדמעה הראשונה עוד ועוד יוצאות ומכתימות את פניה.

באה אליכם.
דרג את הסיפור

תגובות (2)

יפה, וכתיבה מדהימה – מובנת, מפוסקת טוב ! (:

09/04/2012 06:13

תודה! :)

09/04/2012 07:00
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך